ספר השירים שנולד מהיתמות מדבר דווקא על החיים

פעם שמעתי את מיה טבת־דיין מספרת שהפכה למשוררת רק לאחר מות אימה. היא תיארה איך כל הדברים שהייתה רוצה לומר לה ולא יכלה, התנקזו והתמצו עד שהפכו לשורות שבני אדם מכנים שירה. עובדיה איתמר כהן מתוודה על חוויה דומה בפתח ספרו הראשון: "גִּלּוּי נָאוֹת: / שִׁירָה עִבְרִית לֹא דִּבְּרָה בִּי, רַק קוֹלֵךְ / מִן הַמִּסְדְּרוֹנוֹת". דיין וכהן מצטרפים לשורה ארוכה של כותבים מכובדים שהקדישו נתחים משמעותיים מכתיבתם לחוויית היתמות והאבל על הוריהם: מ"מות אמי" של זך ו"אבא" של פגיס, דרך כותבים מודרניים יותר, כמו טל ניצן בספרה האחרון.

"כופר לאור" הוא אכן ספר פרידה מאם. שמות שעריו הם "מדדי יום", "מדדי לילה", ו"חופשייה במגבלות האדמה". התפאורה היא בית חולים: "שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת, מִטּוֹת חַשְׁמַל וְסֶפְּטוֹל". הקורא יכול להריח את חומרי החיטוי ואת הסוף. אבל שלא תבינו לא נכון – זה אינו טקסט שעוסק במוות אלא בחיים; הוא לא מדכא אלא מסקרן. הכתיבה של כהן רכה וצבעונית, והקריאה שוטפת. תפסו במיוחד את תשומת ליבי הרגעים שבהם הדובר עובר ללשון נקבה בגוף ראשון, ומדבר מנקודת מבטה של האם האובדת ולא של הבן המתאבל.

אף שהגסיסה והיתמות הן הקו השוזר את שירי הספר הזה, המשורר נוגע כאן בנושאים רבים נוספים. אדמה ומלחמה: "אֵין חָדָשׁ. זָבָה הַבְּכִיָּה מִן הֶחָלָב וְהַדְּבַשׁ". התחלה: "בִּקְצֵה הַיּוֹם יַלְדוּת / בְּרוּכַת קֵיצִים, בְּרוּכַת חוֹלוֹת / נִשְׁכַּחַת בֵּין הַצָּהֳרַיִם / בֵּין סִמְטָאוֹת / מַחֲבֹאִים, קְלָאס וַאֲבָנִים". ואהבה: "נִתַּן לְהַבְחִין בָּהּ / כְּשֶׁהִיא רֶגַע עוֹצֶרֶת / לָנוּחַ/ עַל הַסַּפְסָל / גְּמוּרָה־תֵּכֶף־תָּקוּם / לְהַשְׁלִים אֶת הַקְּנִיּוֹת לַאֲרוּחָה".

המחבר הוא ד"ר לפילוסופיה, והדבר ניכר. סדרת שירים בשם "פילוסוף" מפוזרת בין שערי הספר, והמחבר תוהה בהם על טיבם של הדברים עצמם. שאלות פילוסופיות במשלב פואטי עשויות להיות בלתי נגישות או מעייפות, אבל כהן עובר מעל המשוכה הזאת בעזרת שפה מתגלגלת ותיאורים חיים. באחד מהם תהיתי אם זיהיתי נכונה רפרנס לאחד מספרי השירה הטובים ביותר שנכתבו בשנים האחרונות, "השמש שרה למלכיור", מאת עמנואל יצחק לוי. כך כותב כהן ב"פילוסוף ב׳": "...הַשָּׁמַיִם נִצְבְּעוּ בְּוָרֹד וּבְכָתֹם. / גַּם עִמָּנוּאֵל עָבַר שָׁם // רָאִיתִי אוֹתוֹ מְשַׂחֵק / עִם הַשֶּׁמֶשׁ / ...רָצִיתִי שֶׁיִּמְסֹר".

איני יודעת אם סיימתי את הקריאה ב"כופר לאור" עם מחשבות חדשות על החיים והמוות – ככלות הכול, אולי אלה נושאים גדולים מכדי לחדש בהם בקלות. במקום זאת הרגשתי שזכיתי להצטרף למסע אישי מתואר היטב, מלא ברגש, בפרטים ובצירופים לא צפויים.

וְעִקָּר לָאָדָם: / עִם לֶכְתּוֹ נִצְבַּע חֶסְרוֹנוֹ, מִתְבַּהֵר / וּמִתְכַּהֶה בְּצִבְעֵי הַמֶּרְחָק / וְאִי אֶפְשָׁר לָגַעַת, / פָּנִים לְפָנִים אַיִן. / וּבְכָל זֹאת / בַּלַּיְלָה אֶפְשָׁר שֶׁיּוֹפִיעַ / הַמַּבָּט / וְהַגּוּף. נוֹשֵׁם לְרֶגַע. רַק לְרֶגַע / חָפְשִׁי וְלָכוּד בֶּעָבָר. / זֶה הַכֹּל. / זֶה מָה שֶׁנִּשְׁאַר. / זֶה הָעִקָּר.כופר לאור