פרק ראשון

לבקש את מה שיש

פעמיים בשנה נדמה שתקרת בית הכנסת נפתחת, והטבע שבחוץ עושה לפתע את דרכו למילים של תפילה. שני המועדים רחוקים מרחק של חצי שנה זה מזה, ומחלקים את השנה לשניים. אלה רגעים עם כוח של שינוי, והתפילה הפנימית והיומיומית מתאימה את עצמה לזמן של הטבע בחוץ.

האחד קורה בשמיני עצרת. בתפילה על הגשם. זה הרגע בשנה שבו האדמה היבשה מחודשי הקיץ זקוקה לשפע שירד ויחונן את עפרה בתום תשרי. כמו האדמה גם אנחנו, בתום החגים, זקוקים לכוח שירווה אותנו ויצמיח אותנו בהמשך.

הבקשה על הגשם עטופה במין חרדת קודש. באקלים הארצישראלי כולנו מבינים מהי שנת בצורת ומה המשמעות של גשמי ברכה או עצירת גשמים. אפילו מזכירים את תפילתו של הכהן הגדול ביום כיפור: "שאם תהיה שנה זו שחונה – תהיה גשומה". כולנו מכירים את תועלתם של הרסיסים הרטובים שניתזים על פני הקרקע ושוטפים בנחלים, משקים את העצים ומוריקים את השדות.

וכמו השדות, גם אנחנו זקוקים לגשם. הפעם כדימוי לשפע שמגדל אותנו ומצמיח אותנו ושיש לנו צימאון תמידי אליו, שירד עלינו, ייתן לנו את מה שחסר.

יש משהו כמעט מופלא ביכולת שלנו להתפלל על הגשם. לבקש ממשיב הרוח להוריד את הגשם ובכך להפוך רוח לגשם, או במילים אחרות - רוחניות לגשמיות.

הרגע האחר קורה בפסח. בתפילת הטל. אבל בניגוד לתפילת הגשם, שבה ברור מאוד מה אנחנו מבקשים ולמה - מה אנחנו מבקשים מהטל?

הטל היורד מן השמיים אל האדמה הוא עניין של שגרה. הוא מוזכר שוב ושוב במקורות כסמל לברכה ולשפע, והוא מעין סימן חוזר לכך שהעולם מסתנכרן וממשיך לפעול בהרמוניה. טללי השמיים מרווים את צימאון האדמה בחודשי הקיץ הארוכים. כמו אבקת קסמים הטל מתפזר לפנות בוקר על הקרקע, משקה בעדינות את העלים ומשאיר סימן למשכימי קום על שמשת המכונית.

מכיוון שהוא יורד בעצמו - נותר לנו לבקש שיביא איתו ברכה. במינימליות שבו, שיביא איתו שפע וכוח שישמרו על מה שהצלחנו לגדל ולטפח.

יש רגע בשנה שבו אנחנו מפסיקים לבקש את השפע הגדול של הגשם, העוצמתי, הבומבסטי. גם אם זאת הייתה שנה שחונה, אנחנו לא ממשיכים לבקש על הגשם שיבוא, פשוט כי זה לא הזמן. אנחנו עוברים מבקשת השפע הגדול לבקשת המשקע העדין הזה, הטל.

משונה ומוזר להסתפק רק בו. להגביל את בקשות הלב שלנו, ובעצם לעבור למצב רגיש ועדין יותר, שזיהוי הברכה בו מצריך לחדד את החיישנים העמוקים ביותר בנפש. זוהי ברכה חמקמקה יותר, שבאה בכוח של שגרה שקל מאוד לפספס. התפילה הזאת דורשת אומץ. היא דורשת לשחרר את השפע הגלוי והמובהק, ולעבור לבקש את שימור השפע בשגרה של חסד ושל טוב: "לך לשלום גשם, ובוא בשלום טל".

פרק שני

חלון זמנים

התפילה של "בוא בשלום טל" הולכת איתי. יש בברכה הזאת ממד מובנה של חגיגיות והתרגשות. כמו של "בואי בשלום" בקבלת שבת. גם שם יש כמה רגעי חסד, כשהשבת נכנסת: היא לא הייתה פה לפני רגע ועכשיו היא כן.

תוך כדי הרהורי הטל, נתקלתי בשיר שלא הכרתי. "בוא בשלום" של רחל שפירא לא נכתב בזמן הזה - ימי המלחמה הנוכחית - וקשה להאמין לכך כשקוראים את המילים. התפילה העדינה הזאת לשובם של מי שלא נמצאים כאן איתנו מרטיטה את הלב.

בשיר מתואר רגע קסום של חילופי עונות, סיום של מלאכת הזריעה בשדות, נרות דולקים על השולחן וחגיגיות שעומדת באוויר.

התזמון של הבקשות שלנו חשוב. לא נבקש טל בימי החורף או גשם בקיץ. ולכן אנחנו מבקשים "תזיל טלינו בעיתם". הכול מתנקז לחלון הזדמנויות קטן בזמן שבו אנחנו מבקשים: בוא בשלום. בואו בשלום.

דְּעָבַר זְמַן הַגֶּשֶׁם וּבָא זְמַן הַטָּל. לְחַיִּים וְלֹא לְמָוֶת. לְשָׂבָע וְלֹא לְרָעָב. לִבְרָכָה וְלֹא לִקְלָלָה. לְשָׁלוֹם וְלֹא לְמִלְחָמָה. לְחֵרוּת וְלֹא לְעַבְדוּת. יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן תַּזִּיל טַלֵּינוּ בְּעִתָּם

פרק שלישי

לב שפועם

לאה גולדברג בת ה־36 פרסמה לראשונה את "עמוק בטל" בעיתון "על המשמר" של תנועת השומר הצעיר. בשיר 22 מילים, שחלקן חוזרות, והוא מתאר התרגשות וכמיהה גדולה לקראת מפגש. גולדברג מתארת רגע של ציפייה ומתח, שבו לב האדם והטבע פועמים יחד. אפשר לדמיין בקלות את גולדברג קוטפת את הכוכבים מהשמיים ואוספת אותם אל תוך הטנא, ולהריח את הדשא הרטוב: פעימות הלב טמונות בתוכו, עמוק בטל.

שכבת הטל הדקה מצליחה להכיל בתוכה לב שפועם בהתרגשות ובשמחה, ובתוך כך גם לשמור ולהגן עליו. לא בטוח שעל פני השטח יוכלו לשמוע את דפיקות הלב ההולכות ומתגברות ככל שמתקדם השיר. "הנה פעמיך קרבים", היא אומרת למי שהיא מחכה לבואו בשלום, ועדיין "עמוק בטל פועם לבבי": נדרשת איזו עדינות, נדרש שקט, נדרש תזמון מדויק כדי להצליח לשמוע את המתחולל עמוק, ליהנות מהפשטות ומהברכה שבשגרה, ופשוט להרגיש.