עתידו של אסף הרץ בעולם התרבות הישראלי נראה מובטח ומבטיח. הוא היה עדיין צעיר למדי, אך פניו הפכו מוכרות ביותר ויותר בתים בישראל. בני הנוער ראו אותו בתוכניות הטלוויזיה האהובות על בני גילם, והמבוגרים יותר - על בימת בית ליסין, כשחקן בקומדיה המוזיקלית "אפס ביחסי אנוש", שהפכה כבר לקאלט. אבל מתחת למסלול המואר של שחקן מוקף מעריצים שמזנק מחלום לחלום, הרץ עצמו הרגיש דווקא חוסר שאינו מצליח למלא. שורה של מפגשים, היכרויות וחוויות לא צפויות הביאו אותו להחלטה לבלום הכול ולעשות פנייה חדה לעולם אחר.
"חייתי עד גיל 29 במה שנקרא מרכז הבמה, אבל בלי ידיעה או הבנה על הקשר שלי לזהות יהודית", הוא מספר היום, כשחזותו שונה לגמרי מזו שהעין הציבורית הורגלה בה: לראשו מגבעת אופיינית של חסידי חב"ד, זקן ארוך מעטר את סנטרו ולחייו, והחיוך לא מש מהפנים. "ברגע שנפתחה בפניי תורת החסידות, זה היה חסד עצום. קדמו לכך הרבה עבודה והרבה ניסיונות, עברתי ברוך השם המון דברים, וזה דרש ממני לחפש תשובה. החסידות אומרת שכדי לשוב אל השם, אדם צריך לזוז מהמקום שלו. במילים אחרות, לקפוץ למים".
בשיאו של התהליך החליט הרץ להודיע לתיאטרון בית ליסין שלא ישתתף בהצגה הקרובה, וגם לא באלה שאחריה. ניסיונות השכנוע לא הועילו. לא רבים ידעו באותו שלב על השינוי שהתחולל בחייו, אך גם זה השתנה כעבור זמן קצר. ביקור ב"770" בברוקלין, מרכזה של חסידות חב"ד, סיפק להרץ עוד הארה פנימית, והוא הפך אותה לפוסט ארוך ברשתות החברתיות. כשירד מהמטוס בארץ, הטלפון שלו כמעט קרס מעומס ההודעות, שרובן הביעו תדהמה מוחלטת.
"אצל זוג נשוי הכול משותף". הדר קניאל | ביקור שהפך ויראלי. הרץ ב"770" בברוקלין (משמאל) | צילום: ששון תירם | צילום מסך
"לא דמיינתי שאקבל כמות כזאת של תגובות", הוא מספר. "זה היה עוד לפני המלחמה, והדיבור על חזרה בתשובה היה מועט באותם ימים, לא כמו היום. ברוך השם, רואים עכשיו את הקירוב, אנשים מחפשים את האמת, רוצים להרגיש ביטחון ויציבות".
זו הייתה תחילתה של תקופה שהרץ מכנה "התכנסות פנימית", אך הייתה בה גם יציאה למחוזות חדשים־ישנים. הרחק מעין המצלמות הוא שב בצעדים מהירים אל חלומו הוותיק, המוזיקה. "כשהתחלתי לחזור בתשובה, הבנתי שכדי שזה יהיה פנימי ואמיתי, צריך להתמסר. ברגע שאתה מבין שאתה חי בממלכתו של הקדוש ברוך הוא, ושהוא אומר לך מה הוא רוצה ממך, ושיש תכלית לעולם - אתה מקבל הרבה אמונה וביטחון ושקט נפשי, אבל זה דורש גם הרבה עבודה. אני התמסרתי לתורה, לעבודה עצמית, לרצון לחיות חיים מחוברים לקדוש ברוך הוא. זה היה תהליך שנמשך חמש שנים, הייתי צריך סבלנות, ועכשיו אני מרגיש מוכן לצאת חזרה, קצת לאותו מקום שהייתי בו. לקפוץ שוב למים".
הקפיצה הזאת מתחילה באלבום חדש, שעליו הוא עובד במרץ כבר שנה. ההשקה לקהל הרחב תהיה רק בעוד כמה חודשים, אבל בשבוע שעבר שוחררה הצצה קטנה, בדמות הסינגל "תופס אותו". דווקא השיר הזה, האחרון שהוקלט מתוך 13 שירי האלבום, נבחר לבשר על חזרתו של הרץ לבמות, גם אם בדרך שונה מזו שהקהל הכיר. הוא משלב ניגון עם משפטים בעלי צליל אקטואלי, כמו "לא מספיק התראה קיצונית / מעיר אותה עם הגיטרה / במקום טילים נופלים משמיים / איך במקדש היא קמה".
"בתקופה של 'שאגת הארי' אשתי ואני ירדנו יום אחד לגינה מתחת לבית, ואני לקחתי איתי גיטרה והתחלתי לפרוט", מספר הרץ כיצד נולד השיר. "הניגון הזה פשוט יצא לי, עם המילים 'צריך להתחבר'. הקלטתי מהר את הכול באייפון. תוך כדי כך נזכרתי שבאחד משיעורי החסידות, הרב אמר משהו שתפס אותי מאוד: 'לא תוכל לגעת במישהו בלי שהוא ייגע בך, לא תוכל להזיז משהו בלי שהוא יזיז אותך'. ההבנה של המשפט הזה היא מדהימה. כל דבר שאנחנו עושים בחיים, משפיע גם עלינו". גם האמרה הזאת נכנסה לתוך השיר.
"הלכנו לישון, ובשלוש לפנות בוקר הייתה אזעקה. קמתי עם הניגון הזה שכתבתי והתחלתי לנגן בהתלהבות, עד שאשתי אמרה לי מהחדר: 'די, אתה מעיר אותי'. היא גם אמרה באותו לילה שהיא שומעת את רעש היירוטים ומדמיינת שאלה הפטישים שבונים את בית המקדש. זה דמיון מופלא, ממש מדהים. זה להגיד לעצמנו, בתוך כל הפחד והקושי, שאנחנו כבר בירושלים".
אסף הרץ, 34, נולד וגדל בהרצליה, בבית שאינו שומר תורה ומצוות. "המשפחה שלי, כמוני בדיוק, לא הכירה את העולם הדתי. הוא ניבט אלינו רק דרך חדשות ועיתונים, ועשה רושם לא טוב. היו דעות קדומות שכולנו מכירים אותן, דעות שגויות שקיימות בתקשורת".
חלום הילדות שלו היה לעסוק במוזיקה. "כשהייתי בכיתה ב' שמעתי מישהו מנגן בגיטרה אקורדים של להקת 'רד צ'ילי הוט פפרס', ומיד נתפסתי על זה. לקחתי גיטרה והתחלתי לנגן גם. ילד בכיתה ב'. לא באתי מבית של אמנות, ההורים שלי לא דחפו אותי להיות מוזיקאי, אבל הם קנו לי גיטרה קטנה של ילדים ואני פשוט התחלתי לכתוב שירים ולהלחין.
אסף הרץ | צילום: טל עבודי
"הייתי ילד רגיש שמתבונן תמיד על העולם. אני זוכר שכשהייתי בן ארבע, סבא שלי נפטר וזה הפעיל אותי מאוד. גם על זה כתבתי שירים, ככה הייתי מבטא את עצמי, כמשהו פרטי שלא יצאתי איתו לעולם. יחד עם זאת כתבתי שירים להורים שלי, שרתי בטקסים בבית הספר, והרגשתי שזה הדבר הנכון מבחינתי".
כנער, הרץ היה אפילו חלק מלהקה, אבל בגיל 15 הוזמן להצטרף לקבוצת תיאטרון בעירו, והסקרנות גברה עליו. "פשוט התגלגלתי לזה וזרמתי עם כל מה שבא לכיווני. הרבי אמר שאנחנו משולים לאור, וכמוהו אנחנו שואפים להתפשט לכל פינה - להגיע לעוד ועוד הישגים. זה לא קיים אצל יצורים אחרים בטבע. אריה שׂבע, שנמצא בטריטוריה שלו, לא מחפש לכבוש עוד שטחים. אבל בני אדם כן. ואני, מגיל צעיר היה בתוכי אור שמנסה לגדול ולהגיע לכל מקום. וזו בעיה קשה, כי כך אין לך נחת. זה מה שיוצר את הכאוס הגדול והבהלה שאנחנו חיים בתוכם. כולם רודפים אחרי משהו, אף שמבפנים הם רוצים רק להיות בנחת".
גם כשעשה את צעדיו הראשונים בעולם המשחק, החלום להיות מוזיקאי ויוצר לא התפוגג. אבל בינתיים הוא החל לככב בסדרות הנוער "אליפים" ו"שכונה", אחר כך זכה ב"רוקדים עם כוכבים", השתתף בפסטיגל, הנחה את שעשועון הריאליטי "הבנים והבנות", וכך השירים והלחנים נותרו על המדף. "המוזיקה היא אמנות שדורשת את כל הכוח, ולא הייתה לי אפשרות להתמקד בה ולשלב אותה עם המשחק. לא ויתרתי, תמיד ניסיתי לעשות גם את זה. לא הרבה יודעים, אבל אפילו הייתה לי להקה".
הצלחה עם מחירים גדולים. הרץ ב"אפס ביחסי אנוש" | הרץ ב"אליפים" | צילום: צילום מסך | באדיבות יס
את תפקידו בסדרה "אליפים", שהזניק אותו למרכז הבמה, קיבל הרץ עוד לפני שירותו הצבאי, ולפני שחגג 18. ההצלחה הפתאומית עוררה תיאבון בלתי נשלט. מבחוץ נדמה היה שהוא מחליק בקלות אל עולם הזוהר, אך מבפנים, אומר הרץ, היה לכך מחיר. "היו אצלי הרבה תהומות בנפש", הוא מספר. "עזבתי את הבית בגיל צעיר מאוד, שכרתי דירה ועברתי לגור לבד, כי התחלתי להצליח ורציתי להצליח עוד יותר". הוריו לא אהבו בתחילה את הבחירה שלו לפתח קריירת משחק. "הם לא ציפו שאהפוך לשחקן. זה מקצוע קשוח, שקשה מאוד להתפרנס בו. אבל התעקשתי והתמדתי. ברוך השם הצלחתי, ובמשפחה שלי שמחו בשבילי.
"חשבתי באותם ימים שאני יכול לעשות הכול בכוחות עצמי. לא הייתה לי ראייה מפוכחת על העולם, הייתי כמו ילד קטן שבטוח שממתקים זה העניין, והוא מחפש כל הזמן את מה שטעים באותו הרגע. זה הביא אותי לחקור את הנפש שלי, ולא הרגשתי שאני מגיע למקום כלשהו. תמיד ליוותה אותי תחושה פנימית שיש משהו אחר, שאני עוד לא מכיר. עד שהגעתי לתורה, וגיליתי שהתורה היא לא רק הפשט, הסיפורים על השתלשלות הדברים מבריאת העולם. התורה בפנימיות שלה היא המסע של כל אחד ואחת מאיתנו".
המסע של הרץ התחיל בעקבות ספר ששמע עליו ברשתות החברתיות. כאדם שאוהב ללמוד על רוחניות ופילוסופיה, הוא התחבר גם לספריו של "בעל הסולם", ומשם הגיע להיכרות עם חסיד חב"ד שהתגורר ביפו. דרכו הוא המשיך לשיעורי תורה ושבתות בבית חב"ד בנווה צדק, עד שהפך לתלמיד ישיבה ברמת אביב.
"אני זוכר שבארוחת השבת הראשונה שהשתתפתי בה, נדהמתי מהטקסיות, מהשילוב של האנשים ומהחיבור של אורחים ומשפחה וילדים. התרגשתי גם מהעומק של השיח, שהיה משולב בהרבה שמחה ושירים וניגונים. בסיום השבת ההיא הרגשתי שאני חייב ללכת לספר לחברים שלי מה עברתי".
ההתמסרות שלו לעולמות החדשים שנגלו בפניו הובילה אותו לוותר על התיאטרון ולהתרחק מעולם המשחק. "החלטתי לעזוב את התיאטרון כשכבר ידעתי לאן אני נכנס. הרגשתי שהחיבור עם הקדוש ברוך הוא מעורר בי עוצמה פנימית ותשוקה, רצון חזק יותר מכל מה שהכרתי עד אז. אני אדם קיצוני יחסית, וכשאני הולך על משהו, אני הולך עד הסוף, מתמסר. כשהתחלתי לקחת על עצמי דברים, הבנתי שאני צריך להקריב משהו. כמו הקרבת קורבנות בבית המקדש, כמו לתת צדקה, כשאתה נותן למישהו אחר את הכסף שעבדת עליו. אז אני הייתי צריך להקריב את התפיסות שלי".
עזבת את התיאטרון כשהיית בשיא ההצלחה, הצגת שינוי פתאומי מול הסביבה והחברים – עד כמה זה היה מאתגר?
"הכול היה מאתגר, גם היציאה הראשונה עם כיפה לרחוב. הזעתי כולי. היה לי קושי אדיר ללכת בתל־אביב, באותם רחובות שגרתי בהם, אבל הפעם עם כיפה על הראש".
הרגשת שמסתכלים עליך?
"הכנסתי לעצמי לראש שאולי מישהו יסתכל עליי ויעלו בו הרהורי תשובה, אז זה שווה את זה. לא במקרה אחת ההלכות הראשונות בשולחן ערוך אומרת - אל תתבייש ממי שצוחק עליך שאתה נראה שונה. זה לא משנה אם מסתכלים בפועל או לא. הגאולה היא בדעת של עצמך, ואיך אתה תופס את העולם".
כמו הבחירה שלו בעולם המשחק, גם את ההחלטה לחזור בתשובה הוריו התקשו לעכל. "כשסיפרתי לאימא שלי שאני עוזב הכול והולך לדרך אחרת, זה נשמע לה כאילו אני מתחבר לאיזו כת, והיא לא תראה יותר את הילד שלה. ואימא שלי היא לביאה אמיתית. היא נלחמה בזה, רצתה להבין מה קורה. ברוך השם, ידעתי לאן אני הולך. הבנתי כמה הדרך הזאת תעשה לי טוב, וגם להורים שלי. אחד היסודות של התורה זה כבד את אביך ואת אמך. ידעתי שהדברים הולכים להשתנות מבחינתי, וכשהם יבינו את זה, הם יראו את האמת שבדבר, והם יכבדו וישמחו בזה.
"למען האמת, זה קרה די מהר. בהתחלה הייתי מגיע אליהם כל יום הביתה, היינו מדברים, והם היו אומרים 'אנחנו נמצא את מי ששטף לך את המוח. אתה תחזור לתיאטרון'. אחרי חודש של ויכוחים, אימא שלי פתאום נעצרה תוך כדי דיבור ואמרה לי: 'תקשיב, אני לא יודעת מה לקחת, מה קורה שם, אבל זה טוב'. ולמה? כי אסף שהיא הכירה, במצב כזה של לחץ, כשלא מקבלים את מה שהוא רוצה, היה בורח ומנתק ורב ושובר. והיא אמרה שפתאום היא רואה אסף שמכבד ומכיל, ונראה שאני במקום טוב וצריך להמשיך. זה היה מדהים. הקשר שלנו נעשה חזק מתמיד, והעולם הזה נפתח לכל המשפחה. היינו מנותקים מהזהות היהודית הרבה שנים, וזה השתנה. לפעמים אנחנו מקטלגים אדם ששונה מאיתנו במראה ובאמונה, בין השאר בגלל ההשפעה של הסביבה. אבל כשזה אדם מהמשפחה שלך, לא זר, פתאום יש דברים שגם אתה מתחבר אליהם".
למרות המהפך שחל בו, הרץ המשיך לעורר עניין בקרב קהל המעריצים שלו וגם בתקשורת. מדורי הרכילות הפיצו צילומי פפראצי שלו "בחזות חרדית", וסרטון שמראה אותו מבצע את מנהג ה"קולע" – מעין גלגול ראש ההתוועדות החסידית – זכה למספר עצום של צפיות. "מרגע שנודע שאני חוזר בתשובה, קיבלתי אהבה ברוך השם, וגם לא מעט ביקורת. האדמו"ר הקדוש אומר שהביטול מאפשר לך פניות בנפש, לתת לקדוש ברוך הוא להיות נוכח בכל סיטואציה. אבל אני לא בטוח שאעשה זאת שוב בזמן הקרוב", הוא מוסיף בחיוך.
גם בשנים האחרונות, מספר הרץ, הוא לא הסתגר אלא עמד מול קהלים קטנים והשמיע את סיפורו. "העבודה שלי בתקופה הזאת הייתה להעביר הרצאות ושיחות על התשובה. לא פרסמתי את זה, הכול היה יותר מפה לאוזן, אבל ברוך השם עשיתי עשרות שיחות כאלה. יש מיזם שנקרא 'תורהנוער', של בני נוער שמתאגדים ביחד ולומדים תורה. פגשתי שם חבר'ה ממש טובים. לא רציתי להכין משהו מובנה על תהליך התשובה שלי, אלא לשמוע שאלות, לענות ולשתף. זה היה מעניין מאוד. אני יכול להגיד שרוב האנשים שפוגשים אותי אחרי החזרה בתשובה נותנים לי פידבק מטורף שמעולם לא דמיינתי".
מה כן דמיינת?
"בכלל לא דמיינתי שאחזור בתשובה. לכל אחד יש חלומות, ואולי אדם מסורתי חולם שיחזור בתשובה יום אחד, אבל אצלי זה לא היה קיים. תורה ומצוות לא היו בלקסיקון של הבית שגדלתי בו. באמת השאלה הכי נפוצה ששואלים אותי בתדהמה היא - איך עשית שינוי כזה? איך הצלחת לעזוב מקום שפעם היה נראה כ'הצלחה' או 'תהילה', ולבחור חיים אחרים?"
ומה אתה עונה?
"שזה תהליך של חיים שלמים. לכל אחד יש תהליך משלו, חיבור שלו עם בורא עולם ועם מה שהוא צריך לעשות כדי להיכנס פנימה. את השאר אני עונה במשך שעה שלמה של הרצאה, אבל אם לסכם במילים פשוטות, הייתה לי השגחה פרטית שהובילה אותי להיתקל בתורת החסידות. חיפשתי במשך שנים, ולא ידעתי שאני מחפש בעצם את פנימיות התורה, לא ידעתי שהיא בכלל קיימת. אחת המורות שלי בתיכון הביאה לי ספר פילוסופיה, וקראתי בו מגיל 17. התעניינתי ברוחניות, במדע, באיך העולם פועל. מגיל צעיר הרגשתי שמשהו לא מסתדר לי בעולם, בבהלה שקיימת, בהישרדות. כי הרצון הפנימי של האדם הוא להיות תמיד בשלווה, בשמחה, בשלום, שיהיה לו טוב, ומצד שני אנחנו נתקלים כל הזמן בקושי ובסבל. הרגשתי שאני מתפתח הרבה, אבל לא מגיע לשום מקום. האגו שלי נשאר אותו דבר, רק מנומס יותר".
יש לך לפעמים געגוע לעולם שבו גדלת?
"בעולם הזה היה גם טוב, ברוך השם, אבל היה המון מאמץ של הישרדות, בתחום המשחק ובכלל. כתוב שהמצרים מיררו את חייהם של בני ישראל בעבודה קשה, בחומר ובלבנים. אז כשאנחנו מתעסקים בחומר ובלבנים, אנחנו מעבידים את עצמנו. השם עשה אותי אדם עם הרבה רגש והרבה רצון ללכת קדימה, ללמוד ולהתפתח, וזה יצר אצלי משברים. כי מצד אחד אתה רוצה לעשות טוב וליהנות, ומצד שני אתה משחק בכלים שניתנו לך, גם אם אלה כלים של מלחמה ומאבקי כוח".
למשל?
"יש הרבה מקרים, אני לא אפרט, אבל כל אחד יכול להשלים בדמיון לפי מה שהוא מכיר מחייו. אין משפחה שאין בה מחלוקות ודעות שונות, וכך גם בעבודה, ברחוב או בזוגיות. אלה דברים שקורים לכולנו".
כדי להרשות לעצמו להתמקד במוזיקה, הוא היה צריך לעבור את השלבים הראשונים של החזרה בתשובה. "בתקופה של ההתכנסות פנימה, למוזיקה שוב לא היה מקום ולא זמן. ויחד עם זאת, אני מבין שהיא תמיד הייתה מקור ההתחברות לנשמה שלי, עוד לפני שידעתי שיש דבר כזה שנקרא נשמה".
הוא חוזר אל משל האור, הפעם מזווית אחרת. "סטודנט שאל פעם את הרבי מה הקטע של כל המצוות וההגבלות והאיסורים. הרבי ענה לו שבפרקי אבות כתוב 'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה', ולמה מי שלומד תורה הוא בן חורין אמיתי? כי זה כמו קרן לייזר. הלייזר הוא בעצם אור גדול שמצמצמים אותו מאוד, וככה הוא נעשה חזק יותר. במקום אור שמתפשט לכל כיוון והופך לחלק מכל מקום, הלייזר יכול לחצוב בסלע, לחתוך יהלום. בן חורין אמיתי זה מי שיש לו הכוח לקחת את האור שלו, לצמצם אותו ולהוציא אותו החוצה. אחרי שבמשך שנים רציתי להתפשט לכל עבר ולקחת כל מה שנמצא לי מול העיניים, התורה גרמה לי להיות מכוון, להבין מה אני רוצה להפיץ. האלבום החדש מגיע אחרי שזיקקתי את הרצון שלי במשך שנים, ועכשיו אני יכול להביא את הפנימיות שלי לידי ביטוי דרך צלילים, מנגינות ומילים".
בזמן תהליך החזרה בתשובה הוא נישא להדר קניאל, יוצרת ואושיית רשת. היא נולדה וגדלה בבית דתי, אך גם עברה תהליך התחזקות. לפני שלוש שנים הוציאה הדר סינגל בכורה, מה שמוביל אותנו לשאלה המתבקשת על פרויקטים מוזיקליים משותפים. "אצל זוג נשוי הכול במשותף", אומר הרץ, "וכן, בעזרת השם זה עוד יגיע".
עכשיו כשאתה חוזר לבמות, אין פחד שתחזור גם למרדף הבלתי פוסק אחר ההצלחה?
"זו שאלה אדירה", הוא משיב בחיוך. "המטרה העיקרית שלי עכשיו היא מטרה של תורה. כלומר, אני כבר לא עושה זאת רק מתוך השאיפה הפרטית שלי. המטרה היא לקדש שם שמיים, וזה מתחיל בלהאמין שהפה, המוח והלב פועלים מתוך אמונת השם, מתוך אחדות. היא כוללת גם את האמונה בביאת המשיח ובגאולה כמו הגאולה הפרטית שאני מרגיש היום. אני רוצה להיות חלק מהאחדות הזאת, לא להרגיש נפרד.
"זה חוק טבע, שמעט אור דוחה הרבה מן החושך. אתה צריך להדליק את האור קודם כול בתוך עצמך, ואחרי שהוא נדלק בתוכך הוא יידלק מן הסתם בבית שלך, בסובבים אותך, ולאט־לאט, בעזרת השם, הוא יגיע לעוד ועוד אנשים. הצדיק הרב יעקב אבוחצירא אמר שאם אנשים יוצאים משיעור שלך, וכל מה שהם חושבים זה 'איזה גדול הוא', 'איזה מוכשר', לא הצלחת. אבל אם כל מה שהם מרגישים בלב זה 'וואו, כמה אני אוהב את החיים', ורק בא להם לחבק מישהו, או שהם רואים את עצמם פתאום באור אחר – זה אומר שהצלחת".