"הרומן של יחיא סינוואר נמצא על המדף שלי ליד מיין קאמפף"

ג'קי חוגי (58) עיתונאי בגלי צה"ל. ספרו "חמש נקישות בדלת: איך הגענו לשבעה באוקטובר" ראה אור כעת בהוצאת כנרת־זמורה־דביר

ג'קי חוגי | אריק סולטן

ג'קי חוגי | צילום: אריק סולטן

תוכן השמע עדיין בהכנה...

תכולת הספרייה הנתח העיקרי מורכב מספרי מחקר על תולדות הסכסוך בשלוש שפות. אחריו רומנים או סיפורים קצרים מערבית, ואחריהם כל השאר. בשנתיים האחרונות הצטרף אליהם הרומן שכתב יחיא סינואר, שאותו קראתי לצורך כתיבת "חמש נקישות בדלת". כשהבכור שלי חזר מטיול בהודו, הוא הביא איתו גרסה באנגלית של "מיין קאמפף". כך מצאו את דרכן לאותו מדף שתי היצירות של שני הצוררים. האינסטינקט המיידי שלנו הוא להתרחק מכאלה, אבל אני חושב להפך. כל מה שמוח מרושע מייצר – עלינו להכיר ככל האפשר, גם אם בדיעבד.

מדף קרוב ללב מדף ספרי הילדים. יש בו ספרים מעטים, אבל כל אחד מהם הוא זיכרון. למשל "שרה גיבורת ניל'י" של דבורה עומר, שעיצב רגשות לאומיים אצל דור שלם; שנים אחרי שקראתי אותו כילד הלכתי למוזיאון ניל"י בזיכרון יעקב, ובלב הולם חיפשתי את הסליק שבו החביאה שרה את האקדח. או רומן מתורגם בשם "הצ'וקצ'ים קראו לו סון", סיפורו של צעיר קנדי שנפצע בעת הפלגה ונאסף בידי שבט פראי בערבות רוסיה. הפרקים התפרסמו מדי שבוע ב"הארץ שלנו", והותירו אותי מתוח. לפני כמה שנים רכשתי את הספר בחנות יד שנייה. המדף הזה כולל גם שמונה כרכים דקים וחד־פעמיים – יומני מעקב לשוני שכתבתי על שני הבנים שלי כאשר היו קטנים. קראתי להם "שיחון האמורי". שפתו של כל אחד מתועדת שם מגיל שנה עד עשר. בעיניי זו יצירה מספרות הילדים, תיעוד היסטורי, פנינה תרבותית ומופע סאטירי.

שיטת מיון  לשמחתי, ולפעמים גם לצערי, העולם התרבותי שלי נכבש במידה רבה על ידי עניינים של כאן ועכשיו, או לכל היותר היסטוריה של מאתיים השנים האחרונות. הם מסודרים לפי זירות. הקבוצה הנכבדת ביותר היא בנושא מצרים. זהו מדף מגוון: יש בו פרוזה, ספרי היסטוריה, בעיקר מתקופת נאצר וסאדאת, וכמובן מחקר. שני לו הוא המדף הלבנוני־סורי, ובמרכזו מחקרים על חיזבאללה שאספתי במדינות ערב. נאספים מאחור: רומנים עיראקיים וספרי מחקר מן המפרץ. מעל כל אלה מתנשא מדף רחב (כחמישים כותרים) ובו אוטוביוגרפיות של יהודי עיראק שרובם ראו אור בישראל. זהו נושא המחקר שבחרתי לתואר השלישי, ואני מקווה להתמסר אליו בקרוב סוף־סוף.

הכי מעניין

על ארבעה ספרים

צילום:

אבא בא

איל אשל

סלע מאיר

כולנו שמענו על התצפיתנית רוני אשל, וראינו את אביה מעל כל במה מאז 7 באוקטובר. ועדיין, הספר הזה אוחז בך כצבת מן הרגע הראשון, ואינו חדל להפתיע. ההתרעות שרוני השמיעה בפני משפחתה וחבריה מסמרות שיער. אשל משחזר בדייקנות כל רגע שעבר מפרוץ המלחמה ועד הפנמת הידיעה שרוני איננה. בכך הוא מעמיד אנדרטה לא רק לבתו ולחברותיה, אלא גם לתחושה של אנשים שהעמידו את עצמם לרשות המדינה והיא הפנתה להם את גבה.

צילום:

ירדֵן: זהות והישרדות

אשר ססר

הקיבוץ המאוחד ומרכז משה דיין

דיפלומט ירדני אמר לי פעם בהתגרות: "אם המלך ייתן הוראה לצבא להתרחק מן הגבול, אתה יודע מה יקרה". זו המדינה עם הגבול הארוך ביותר איתנו, וכאורכו כן אדישותם של הישראלים ליחסים עימה. פרופ' ססר, היסטוריון שהתמחה בחקר ירדן והפלסטינים, חולק את הידע העצום שלו בשפה פשוטה. הוא מרבה לעסוק בחרדה הקיומית של ממלכת ירדן, בסוד היציבות שלה ובמצוקותיה החברתיות והפוליטיות. אף שלפנינו פרי יצירה של היסטוריון, הקריאה בו מלוּוה בחשש מפני העתיד.

צילום:

המחברת האדומה

סיפורים אמִתיים

פול אוסטר

עם עובד

מילים נגד טילים. קובץ סיפורים קצרצרים ששאלתי מהבן שלי באחד הלילות במקלט, וסיימתי לקרוא בדילוגים בין תבהלה אחת לרעותה. כולם סיפורים קטנים, שלא לומר הערות על הדרך, שקרו למחבר לאורך חייו. למעט האירוע מגיל 14 שעיצב את חייו, כאשר חברו ראלף נהרג לידו ממכת ברק בליל גשמים, רובם כתובים בקריצה. אי אפשר שלא לאהוב את ההומור הדק של אוסטר ואת הסגנון ההרמוני, ויסלחו לי השכנים על הצחקוקים הבלתי מוסברים ברגעי המתיחות במקלט.

צילום:

עוד שעה אחת

נגיב מחפוז

כנרת זמורה דביר

הרומן האחרון פרי עטו של מחפוז שתורגם לעברית. הוא מתאר תולדות שלושה דורות במשפחה מהמעמד הבינוני בקהיר, מסוף שנות השלושים ועד הסכם השלום עם ישראל. הבית הוא מָשָל לחברה המצרית, וכל אחד מבני המשפחה מייצג מחשבה, זרם פוליטי או מחנה כלשהו. מחפוז שלפני הזכייה בנובל היה הרבה פחות מוגן, ולמרות זאת העז ללעוג לסמכויות ולהציגן במערומיהן. מי שרוצה להציץ למעיים של החברה המצרית ולחרדות היומיום של היחיד, ימצא את מבוקשו בספר הזה.

י' באייר ה׳תשפ"ו27.04.2026 | 17:30

עודכן ב