"לגמרי סביר למצוא אצלי ספר בפריזר או בארון נעליים"

תכולת הספרייה: הספרייה שלי מורכבת מפרטיטורות (תווים של מוזיקאים קלאסיים, בפרט מנצחים), ספרי פואטיקה, פרוזה ופילוסופיה. יש גם כמה ספרי עיון. האסופה היא תוצר של מתנות ממשפחה, חברים וקולגות. יש גם ספרים לא רעים בכלל שאספתי בספסלים בתל־אביב. יש כאלה שגנבתי, אבל רק מחברים שבתוך תוכם הסכימו, ויש כאלה שרכשתי. הרכישה הראשונית העצמאית שלי הייתה בכיתה ט', אז גיליתי את יונה וולך. אני זוכרת את ההתרגשות שאחזה בי שכבר יש לי טעם משלי ואני יכולה לבחור. פתאום נפתח עולם חדש, סוער, נועז ופרוע, שאינו מתוך המוזיקה הקלאסית. פילוסופיה והיסטוריה הן גם תחביב שלי, ואני אוהבת מאוד ביוגרפיות של דמויות קצה. את הביוגרפיה של סטלין, נגיד (אחת מהן), קראתי כמה פעמים. מרתק, מה לעשות.

מדף קרוב ללב: באופן טבעי מדפי הפרטיטורות הם הקרובים ביותר, משום שהן קריאה יומיומית ליד הפסנתר. ההתמחות שלי היא "לידר" – השיר האמנותי, בעיקר הגרמני, שהמפורסמים שבמלחיניו הם שוברט, ברהמס, שומאן ועוד. ספרי היינה וגתה, שאותם הם גם הלחינו, סמוכים דרך קבע לפסנתר. לידם מדפי הפואטיקה וביוגרפיות של מלחינים שאני קרובה אליהם במיוחד כמו ברנשטיין ומאהלר, שני מלחינים יהודים מטאוריים, שברקע האוניברסליות הטבעית שלהם, היהדות הייתה עניין בחייהם, בין שבחרו בכך ובין שלא.

שיטת מיון: מביך, אבל אין באמת מיון. אני אדם אנדרלמוסי עם טמפרמנט, אין לי סבלנות להשתהות, ומיון מחבל לי בשמחת החיים. לגמרי סביר למצוא אצלי ספר בפריזר או בארון נעליים. אז כן, אין לי באמת מושג מה נמצא איפה, ואני מכלה לא מעט זמן ב"למצוא".

השפעת המלחמה: אירועי אוקטובר השפיעו בהחלט על הרגלי הקריאה שלי. הם פשוט אינם. אין לי שום מסוגלות להתמסר באמת למעבר. אני שרויה כל כולי במתרחש כאן ועכשיו, בדריכות שלא באמת מתמתנת. תקופה ארוכה גם לא יכולתי לשיר, חוץ מכורח המציאות.

על ארבעה ספרים

לגניאלוגיה של המוסר, פרידריך ניטשה / תרגום: ישראל אלדד / שוקן, 1967

נרכש כשלמדתי פילוסופיה ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. החזקתי שם סמסטר וברחתי הביתה חזרה למוזיקה. אבל אפלטון, הזוהר, לוגיקה, שפינוזה ועוד, הותירו בי תשוקה והלך רוח שאני שואפת ליישמו עד היום בעבודתי, כשאני שואבת השראה מהמקורות שלנו ומהמקורות האוניברסליים ומוצאת הרבה המשותף ביניהם ובין מוזיקה קלאסית. אוהבת הגות, במיוחד זו של המאה ה־19, כשהאנושות תססה מיצירתיות וחירות מחשבתי, תוך התכתבות מתמדת עם העולם המוזיקלי שלי.

אסף ענברי / ידיעות ספרים, 2009

אני שבויה של החלוצים והעליות. בעת הזו, נוסף על כל רבדיו, נושא הספר הזה מטענים נוספים שטרם ה־7 באוקטובר לא הייתי מעלה אותם בדעתי. כשקראתי אותו חשתי שמדובר באדם שלמד קומפוזיציה, לאור הבחירות האסתטיות והצורניות שלו. התערבתי עם עצמי וצדקתי. לכאורה זהו שחזור היסטורי, אבל זו אמנות כמובן. האנושיות על מאווייה השונים מקבלת מקום של כבוד, עם תשומת לב לאומץ הלב של מי שעזב את שורשיו כליל, סיכן את חייו ובנה כאן יש מאין, ובהמשך חזה בגסיסת החלום. הכתיבה הרזה, היכולת להעביר עוצמות רגשיות בדרכו הקורקטית אך לא קרה של ענברי, מוערכת מאוד בעיניי.

צרויה שלו / כתר, 1997

כאישה אני זקוקה לרומן כזה, שבעיניי היה יכול להיכתב רק על ידי אישה. קראתי אותו בתקופת שבר, והיה בו הדהוד למה שהתחולל בנפש כאובה. לשלו יש אומץ לגעת בקצוות הנפש המאיימים, ברכּות מנחמת ובכתיבה מעודנת שמגיעה ללב. הזכות להרגיש, בעוצמה, להתחקות אחר הפגיע, האפל, הקיצוני, היא כבר כמעט מחתרתית. גם בשביל זה יש אמנות, איזה מזל.

ירון לונדון / ספרית מעריב, 1993

לפני הכול, זה ספר שבוכים ממנו מרוב צחוק ואולי לא רק. דיאלוג בין שני מוחות חריפים ורחבי יריעה. זהו אירוע נדיר שבמסגרתו שניים, בעלי השקפות כמעט סותרות, מקיימים מפגש אמיתי של הנפש. בלי לעגל פינות, בלי להתייפייף. לצד הפערים, יש שם הערכה הדדית וג'נטלמנית. בנוסף, לעולם לא אפסיק להידהם מאנשים כמו קישון, שהגיעו מהתופת ובנו את עצמם. זו בעיניי התופעה האנושית הנערצת מכולן. בימינו זה נותן תקווה לגבי יכולת השיקום האנושית, וזה לא יסולא בפז. הספר גדוש בגילויי לב שאינם נוטים לקלישאה, לקיטש או לפוליטיקלי־קורקט מופרז. ומעבר לכול, מי שהומור הוא עמדה קיומית פילוסופית עבורו – אני שלו.