"הספרים שלי מסודרים בסדר אלפביתי מתוך סוציאליזם שיוויוני"

תכולת הספרייה: את הספרים בספרייה שלי אני מחלק לשלוש קטגוריות: פרוזה איכותית (מקור ותרגום, עם רוב מוחץ לתרגום), פרוזה קלאסית – אוצרות ספרותיים נצחיים, וספרי עיון רבים. מרביתם עוסקים בהיסטוריה. ויש מנה הגונה של ביוגרפיות, שגם הן חביבות עליי מאוד.

מדף קרוב ללב: אין לי מדף חביב או אהוד. כולם היו בניי וכולן היו בנותיי. אם אתבקש להעמיד את כולם בשורה, לפי מידת חיבתי אליהם, קרוב לוודאי שאשים בשורה הראשונה את ספרי מישל וולבק, רוברטו בולניו, ויליאם פוקנר, דוסטויבסקי, גילברט סורנטינו, נטליה גינצבורג, אורלי קסטל־בלום וצ'רלס דיקנס. אני מאד אוהב את דיקנס.

שיטת מיון: אני מסדר אותם בסדר אלפביתי, לטובת ההתמצאות והנגישות והזמינות. אני מקפיד מאוד על כך, מתוך אמונה שסדר הוא ביטוי של כבוד לאוצרות הללו, וגם מתוך איזה סוציאליזם שוויוני שכזה, שבו אין טובים יותר ופחות, וכל מי שהצבתי שם ראוי לא פחות מאחיו.

על ארבעה ספרים

גילברט סורנטינו / תרגום: משה רון / הקיבוץ המאוחד, 1995

גילברט סורנטינו כמעט אינו מוכר לקורא הישראלי. עורך ישראלי כביר בשם משה רון הציג אותו לקהל הישראלי, והספר הזה הוא אחד מפסגות הספרות הפוסט־מודרניסטית האמריקאית. בתקופה שבה שקלתי קריירה אקדמית, ולמעשה התחלתי בה, סורנטינו היה בעיניי המופת לכתיבה פוסט־מודרניסטית. זו כתיבה שמפרקת את הז'אנר הספרותי, נכנסת לתוך תודעה ויוצאת ממנה, נכנסת לתוך מבנה ויוצאת מתוכו. הסגנון מתעתע בקורא, שמצוי כל הזמן בסימן שאלה: רגע, מה אני קורא בעצם? אבל מתחת לכל התעלולים הספרותיים מסתתר יופי ומסתתר סיפור התבגרות יפהפה ופיוטי.

צ'רלס דיקנס / תרגום: אסתר כספי / ספרית פועלים, 1983

רבים לא יודעים זאת, אבל דיקנס פרסם את הרומנים שלו בעיתון, שבוע אחר שבוע, פרק אחר פרק, וכך הוא יצר איזשהו מבנה שמאוד דומה לטלוויזיה של היום, שבו בכל סוף פרק יש קליף־האנגר. הפרקים באורך דומה, שהותאם למבנה העמוד בעיתון. "תקוות גדולות" הוא אחד מספרי האהבה הגדולים בכל הזמנים, אבל יותר מאהבה זה ספר שעוסק בגאולה, תקומה ותקווה. גאולה של פיפ הנער היתום, שיד אלמונית ונעלמה מצילה אותו ומקפיצה אותו לחיים טובים יותר.

מישל וולבק / תרגום: עמית רוטברד / בבל, 2001

ספר שהשפיע עליי עמוקות, ואשר חיוניותו ועוצמתו עוצרות נשימה בעיניי גם בקריאה חמישית ושישית. וולבק אמר פעם שכאשר הוא כותב הוא מדמיין שהוא מת. בעיניי זו התובנה היפה ביותר שנתקלתי בה לגבי מעשה הכתיבה.

חורחה לואיס בורחס / מספרדית: רנה ליטוין / עם עובד, 1987

ספר קטן עם טקסטים קצרים ונפלאים של אחד מגדולי הסופרים במאה העשרים. ספר שכולו ניסיון לאתגר את ההיסטוריה, לייצר מצגי שווא של טקסטים שנראים כמו אקדמיים, כמו אינטלקטואליים, כמו היסטוריים ומדויקים לחלוטין, כמו לקוחים מהארכיון ומגנזך, אבל בפועל הם כולם המצאה ופברוק. ספר שמאלץ אותך לעמת את עצמך עם השאלה מהי אמת, מהי היסטוריה, מהי מציאות, מה כוחה של המילה הכתובה לברוא עולם, לברוא יבשות, לברוא נרטיבים, לברוא סיפורים ולברוא גם היסטוריה. ספר שכל דקה בו היא עונג צרוף ועיסוי למוח.