"ספריהם של לוינס ודרידה משמרים את שיחותינו, בקט מביט בי כבפגישתנו"

תכולת הספרייה: ברגעי הבדידות בילדות דבר לא ניחם אותי מלבד הלחש שעלה מהספרים הצפופים בספריית ההורים. מאז, הספרייה היא מקדש מעט. עם כל העברת דירה, כולל "חדר המשרתות" בלימודַי בפריז, כשהנחתי על המדף את קפקא, רילקה, או ביאליק, הפך החלל לבית. כיום, הספרייה פורצת מחדר העבודה שלי אל החדרים האחרים ואפילו לקירות המסדרון. בסלון על השולחנות, על הפסנתר וסמוך למיטה, ממתינים "הספרים שבקריאה". באגף ספרי קודש, בין ראשונים ואחרונים, גם תנ"ך מאויר מהמאה ה־16, ספריהם של לוינס או דרידה משמרים את שיחותינו, בקט מביט בי, כבפגישתנו, מבין ספרי התיאטרון, ורבים מספרי הפרוזה והשירה נושאים הקדשות של חברַי ל"רפובליקה של הספרות", מדון דלילו ועד ישראל פנקס או הלית ישורון.

מדף קרוב ללב: משמאל לשולחן הכתיבה עומדים הספרים האהובים ביותר בשירה ובפרוזה, ובחלקם תחובה התכתבות. בטווח הושטת יד ניצבים המילונים המרופטים מדפדוף. גם בעידן האינטרנט, הם המחזיקים את סודות הלשון. ספריו של אבי, פנחס גוברין, ושל סבי, מרדכי גלובמן, עומדים ליד ספרי המתמטיקה של אישי, חיים ברזיס (בהם אני מבינה רק את ההקדשה). והספרים שכתבתי מסתופפים כאן, ברעידת לב, לצד שכניהם.

שיטת מיון: הספרייה מחולקת לאגפים שונים באופיים. ספרי הקודש מטפסים מהגמרות הגדולות וש"ס עתיק עד לאחרונים, וביניהם ספריו של גרשם שלום ("יש לך מדף מספריי?" התעניין ישירות); ספרי התיאטרון בכריכותיהם הצבעוניות (וביניהם ספרי מורַי, ברוּק ו גרוטובסקי); אלבומי האמנות שקניתי בהתרגשות ונשאתי במזוודותיי, וליבת הספרייה, הספרות היפה, נפרשת על פי תקופות ולשונות – עברית, אנגלית, צרפתית, גרמנית, סינית, הודית... ולחש אחר עולה מפינותיה.

על ארבעה ספרים

ברוקלין, ניו יארק, שנת תשל"ד לפ"ק

את הכרך הגדול קניתי בחנות "סְפורים" לספרי קודש בלואר־איסט־סייד במנהטן, בקיץ 74', אחרי שביימתי בפריז (בבכורה עולמית) את סיפורי רבי נחמן מברסלב, ותורותיו הפכו בסיס לעבודת הדוקטור "תיאטרון קודש בן זמננו". דפי הספר שכריכתו מתפוררת מכוסים שכבות של סימונים בני יובל שנים, החושפים כיצד הלכו ונפתחו בפניי מעט משבילי תורותיו של ר"ן.

אהרן אפלפלד / כנרת זמורה ביתן, 2017

הרומן ראה אור חודשים ספורים לפני מותו של אפלפלד, והוא עוקב באיטיות מהפנטת אחרי הדרך שבה כפר הררי מקיא מתוכו את המשפחה היהודית, הניצבת בבור הקבר שכרתה לעצמה בחזית ביתה, שברחוב הראשי. אהרן אפלפלד חודר אל נימי הנפש וחושף את הפכֵי היראה, השנאה הברוטלית והאמונה. כמנהגנו, בידידות שנמשכה רבע מאה, הקריא לי אהרן את דפי הפתיחה בפגישתנו בבית הקפה, ועוד הספקתי לחלוק איתו את חווית הקריאה המהפנטת. "כן", הנהן, ידיד ומורה למבט על האדם, גם בלב השואה.

בחר ותרגם: בני מר / הו, 2021

עם סיום קריאת האנתולוגיה לא הצלחתי להירדם. המילים, כבכל שירה גדולה, בקעו את התודעה והנפש. הן היו מלאות חיוניות ותעוזה, בין תהומות של יאוש ובדידות ובין פסגות של תקווה ואהבה. ובסוף הספר ביוגרפיות קצרות. חיי רוב המשוררים הסתיימו בשנות הארבעים של המאה העשרים, אלה נרצחו בידי הנאצים, ואלה חוסלו בידי סטאלין. געגוע פילח בי אל עולם כה קרוב, אל חיים בשיאם, שרק לחש נותר מהם.

בבידוד הקורונה התמסרתי לקריאה מחודשת של "הרומנים הגדולים" – מסעות התגלות עד קצה השפה, אל נבכי עולם ודמויות. בין רבים אחרים קראתי בנשימה עצורה את "מלחמה ושלום" של טולסטוי בתרגומה המרהיב של לאה גולדברג (ובעוברי ברחובנו המשותף, ליד ביתה באלפסי 16, "הודיתי" לה אישית), בלעתי את "האחים קרמזוב" של דוסטויבסקי (כיום איש לא היה מעז לסיים רומן בפסימיות כזו), בתרגומה החד של נילי מירסקי, וגמעתי את "הבטחה עם שחר" של רומן גארי והקשר המופלא שלו עם אמו, כשבאוזניי קולה של אמי המתפעלת מקריאתו, בעודי הולכת אחריה בכתיבת הרומן "השתיקה של אמא".