שמעו, הבחור מאוהב. אין מה להגיד. כל מה שמעניין אותו זה היא, האהבה והגומות. בתשעת השירים הראשונים באלבום החדש של בניה ברבי אפשר למצוא סיפור, סיפור אהבה ששזור באלבום כמעט מתחילתו ועד סופו, (באמצע יש את "מנגינה קטנה" שקצת שובר את הרצף). בשיר הראשון הוא שר "על החולות הרחוקים אני כותב אני אוהב אותך". ומסביר שגם כשהוא רחוק, הוא קרוב. בשיר הבא הוא מודה לא־לוהים ששלח אותה אליו וממשיך עד לשיר האחרון שהוא כבר ממש שיר חתונה שבו ברבי מבהיר שזה זמן לרקוד, להרים כוסות, לשבור צלחות, ומה מרים את האווירה טוב יותר מקצת מוזיקה יוונית, ומה יווני יותר מהזמרת גליקריה (אליה נגיע בהמשך). בניה ברבי חוגג את הרגע, הוא מצא את עצמו, הוא בונה בית והוא מצרף את כולנו למסיבה.
אוהבים להגיד שבאמנות הכאב מוכר ושאהבות נכזבות הן החומר הטוב ביותר לשירים, אז אומרים. לבחור שגדל בטבריה, עבר בבית הספר למוזיקה "רימון", וכיכב בדה וויס ישראל, יש כבר שני אלבומים ולא מעט להיטים מאחוריו. אבל בקיץ הזה, אחרי שהתחתן בשנה שעברה והפך לאב, הוא מספיק בשל כדי להוציא את האלבום המאושר שלו.
האושר והשמחה של ברבי לא מוסתרים או מוצנעים, ברבי מגיש את הלב ואת הרגשות סביב סיפור האהבה שלו ככה, פשוט ונקי, ואף שאי אפשר לפספס את העיסוק הרב שלו באהבה הוא לא מהסס לגעת גם בפחדים. ברבי לא מסתיר שום דבר, מה שמורגש נאמר, מה שקורה מוגש. זה פשוט זה, ואין פה ניסיון להתחכם או לרמוז או להחביא בתוך שכבות של מסרים עמוקים ומורכבים. במובנים מסוימים הוא מטייל איפשהו על הגבול בין המרגש למשעמם, בין הפשוט לשטוח, בין קיטשי וסכריני לאישי והנקי.
הכי מעניין
חוץ משירי האהבה אפשר למצוא בסוף האלבום, שמכיל 14 שירים, כמה שירים קצת אחרים, כמו "היא אומרת", שבכתיבה ובהלחנה שלו שותף פאר טסי. השיר אכן נשמע קצת כמו שיר מזרחי ישן וצבעיו שונים באופן בולט משאר שירי האלבום.
בעטיפה של האלבום (עדיין אומרים עטיפה? התכוונתי בתמונת האלבום שמופיעה ביוטיוב ובספוטיפיי) רואים את ברבי מחייך חיוך שאי אפשר לטעות בו. השיער הארוך, שכל כך מזוהה איתו, מסודר יפה ובפינה למטה אפשר לראות את הלוגו שלו - צל של פניו בתוך סמל של חמסה. גם הבחירה העיצובית הזו לא מנסה להתחכם, החמסה לוקחת את הקהל בצורה הכי ברורה אל כיוון הסגנון המוזיקלי של ברבי - סגנון אתני. ברבי מושפע ממוזיקת עולם שהגיעה לישראל והמייצגים הבולטים שלה הם לדוגמה עידן רייכל, מארק אליהו ואביב בכר. לאורך השירים באלבום אפשר למצוא השפעות מז'אנרים שונים וליווי של לא מעט כלים אתניים כמו בגלמה, סאז, בוזוקי, עוד (בשורוק) ועוד (בחולם) שמוסיפים נופך שונה ומיוחד מעט לאלבום. יחד עם זאת, אין ספק שההשפעות עדינות ונחוות כמו תיבול נחמד ומשאירות את התוצרים לחלוטין במיינסטרים הישראלי ובגבולות הגזרה המקומית.
באלבום יש שני דואטים מעניינים, האחד הוא בשיר "מי לא יבוא" עם מי שהיה המנטור של ברבי בריאליטי המוזיקה, אברהם טל. הדואט זכה להצלחה היסטרית והושמע ללא הפסקה בתחנות הרדיו השונות. את הדואט השני ברבי שר עם גליקריה, הזמרת היוונייה המצליחה שקשורה מאוד לישראל. השיר "עכשיו" נפתח עם צלילי גיטרה ספרדית ואין ספק שהלחן והסגנון מושפעים עמוקות מהמוזיקה היוונית אבל אפילו במקרה הזה השיר נשאר עדיין ישראלי, לטוב ולמוטב.
המוזיקה של ברבי ממזגת מוזיקת עולם ומיינסטרים ישראלי לשילוב מתוק, גם אם לפעמים מתוק מדי, וכדי להאזין לו לא צריך לטוס לקצוות תבל. אפשר לשבת על כיסא נוח בבית, להכין קפה קטן ולאמץ את המבט הרך האופטימי והפשוט־פשוט־פשוט שהאלבום של ברבי מציע.