ערכה של אסופת הסיפורים "האשמים", שנכתבה על ידי סופר ממשי שעדיין חי ופועל בצפון קוריאה וכותב בשם העט באנדי, היא קודם כול בעצם הוצאתה לאור והברחתה מחוץ לגבולות המדינה הדיקטטורית. ולפיכך, סיפור התגלגלותו של כתב היד, המופיע בסופו, הוא לא פחות מרתק מהסיפורים הכתובים בו עצמם. במובן הזה הספר מהווה עוד חתיכה בפאזל שהמערב הניאו ליברלי והתקין פוליטית מנסה להרכיב לגבי המדינה הסגורה, ובכך הוא מצטרף לעוד כמה כתבות דוקומנטריות בודדות, ובעיקר פרסומים במדיות השונות, המציירים תמונה מבעיתה על החיים שם.
הספר מזכיר במעט רומנים שנכתבו על ידי קורבנות המנגנונים של ברית המועצות הסטאליניסטית, גרמניה הנאצית, מזרח גרמניה וכדומה. גם שם, כמו כאן, אחד הדברים המרתקים שניתן לראות הוא איך למנגנונים האלו יש כפתור השמדה עצמית אינהרנטי. כלומר, מכיוון שהם צריכים לשלוט באמצעות פחד ואלימות, הם בשלב מאוד מהיר הופכים לגדולים יותר מהאידיאולוגיה המכוננת אותם, ופוגעים בעיקר בעצמם, כמו גוף הפועל נגד מערכת החיסון שלו ונגד ההיגיון שהוא עצמו כונן.
צילום: AFP
ארץ רמייה וכזב
הדמויות בסיפורים ב"האשמים" אינן דמויות חתרניות שמנסות לצאת כנגד המשטר של קים סונג איל, אביו של השליט הנוכחי, קים ג'ונג און. להיפך, חלקן מאמינות בכל ליבן בגדולתו של המנהיג ובגדולתה של השיטה, מכיוון שסביר להניח שגדלו ללא כל אופוזיציה רעיונית, ובעצם אינם יודעים צורת חיים אחרת, מלבד חוקים ותקנות המכבידים כמעט על כל צעד קיומי שלהם.
הצרכים שלהם הם צרכים הומניטריים בסיסיים; בן שרוצה להגיע לכפר הולדתו כדי לבקר את אמו החולה; אם שבנה פוחד מהדיוקנאות הענקיים של מרקס ומנהיג המדינה המוצבים ברחוב ולכן סוגרת את הווילונות בניגוד להוראת המפלגה, ובריון קשקשים שעץ הבוקיצה בחצרו מסמל בעיניו את צפון קוריאה הלאומנית, את הפטריוטיזם שלו, את ההקרבה של משפחתו, אבל העץ מתנגש באיזה צורך טכני של המפלגה שמאיין את הפטריוטיזם באחת. מדובר בדמויות שנאמנות במאה אחוז לדרכה של המפלגה, לאידיאולוגיה שלה, אבל מפריעות למנגנון בדברים של מה בכך. המנגנון למעשה גורם להן לא למלא אחר הוראותיו.
עוד מאפיין דומיננטי במנגנון הוא החלוקה המעמדית; ניתן לראות אותה היטב בסיפור הראשון, "תיעוד של עריקה", שם אשתו של איל־צ'ול המשתייכת למעמד גבוה יותר נוכח עברה של משפחתה מנסה בכל כוחה להביא לכך שבעלה יצורף למפלגה, ועושה כל דבר אפשרי כדי שזה יקרה, אך בעצם משחקת לידיו של המנגנון בדמות נציג חסר מוסר שלא מתכוון בכלל לעזור לבעלה, אלא פשוט נשטף שיכרון כוח.
"מעמד 149! התכווצתי כשהמילים נאמרו בקול, המילים האלה לבדן יכלו להטיל אימה על כל אחד. אפילו החותמת שהוטבעה על המסמך לא נראתה כהטבעת שעווה תמימה אלא כמוט ברזל מלובן שחומם בלהבות והוטבע לנצח על אחורי בן בקר" (34), כך אומר איל־צ'ול כשהוא נחשף לתיק של המפלגה על אודותיו, "ואז גמרתי אומר. נברח מארץ הרמייה והכזב הזאת, שבה אפילו נאמנות וחריצות אין הן די כדי לאפשר לאדם לפרוח, כי חייו חנוקים בידי רודנות והשפלה" (40).
הרגע הזה, כמו רגעים לא מעטים בסיפורים הללו, מסמל גם את הממד הפחות מוצלח של האנתולוגיה; מבחינה ספרותית, אין כאן סיפורים חדשניים מדי, או מקוריים, כוחם הוא בהיפר ריאליזם הלכאורי שהם מביאים מבעד למסך האימה, או בחשיפתן של עוד ועוד חתיכות מהפאזל של החיים תחת משטר רודני.
פרסים לספרים קרבניים
כל הסיפורים בלי יוצא מן הכלל נוגעים ללב כמובן. אי אפשר להישאר אדיש להם, ויש בחיבור הישיר הזה בינם לבין לב הקורא משהו מאוד אוניברסלי ומעורר חמלה. מנגד, לא צריך ממש להתאמץ כדי לייצר את האוניברסליות והחמלה הזו. במילים אחרות, היא מעין אקסיומה שלא קשורה לאיכותו של סיפור כזה או אחר, ולא קשורה כמעט לספרות. לכן סביר להניח שהתפיסה הניאו ליברלית, שהופכת עם הזמן לשמרנות חדשה, תאמץ מיד את הספר הזה, כמו רבים אחרים, מבלי להתייחס בכלל לפרמטרים ספרותיים. רק מפני שהנושא הוא על סדר היום שלה, כמו הטרדות מיניות, חברות מוחלשות ומקורבנות ועוד, וזה בדרך כלל מספיק. שימו לב בהקשר הזה לזוכים האחרונים בפרס נובל האלטרנטיבי ובפרס מאן בוקר, ובעיקר לאופן שבו ועדות הפרס מנמקות את זכייתם (התהליך השמרני הזה כמובן מתרחש גם אצלנו. השיח הזה והשמרנות הזו הם העוגנים הביקורתיים ליצירות ספרותיות ולהחלטות ספרותיות).
לכן, אי אפשר פשוט לחבק את הספר הזה, וחשוב לומר – ראוי לחבק אותו, מכל הבחינות, מלבד זו הספרותית – מבלי להצביע בכל זאת על המאפיינים הפחות חזקים שלו, והם קודם כול הדמויות עצמן, כפי שהיה אפשר לראות במונולוג הנ"ל. כולן כאחת דמויות מאוד תמימות, מאוד צפויות, לא מורכבות, עם צרכים מאוד בסיסיים, המסרים שהן נושאות תמיד ברורים מדי, תמיד על פני השטח, לעיתים כמעט פדגוגיים. די ברור כאן מי הרע ומי הטוב, העולם שהן מתארות הוא שחור לבן, כמעט כמו בקומיקס, בלי שום גוון של אפור ביניהם. אולי מלבד אותה אמא המגוננת על בנה המפחד, שאיכשהו יוצא ממנה משהו מעט יותר מחוצף מאחרות, מעט יותר דעתני, ובמובן זה יש משהו בחוסר הפחד שלה שמעורר תמיהה.
ההתנגשות של הדמויות עם המנגנון היא התנגשות נסיבתית, לא מכוונת, ותפיסת העולם שלהן היא כזאת שאפשר כמעין תרגיל מחשבתי ממש לשלב כל דמות בסיפור אחר. דוגמה מצוינת לכך היא בסיפור "כה קרוב כה רחוק", שבו הדמות הגברית מביטה אל כלוב הציפורים, ועושה הקבלה בין כליאתם של הציפורים בו לכליאתו שלו בתוך המנגנון, ואז הוא משחרר אותן לחופשי. כי הוא יודע למה הציפור בכלוב שרה. אמנם, כאמור, יש משהו נוגע מאוד ללב בסצנה הזו – אבל על כל סופר מערבי שהיה כותב סצנה כזו היה יורד הגרזן הביקורתי באחת, ובצדק. אין דבר קלישאתי יותר מהקבלה של ציפורים אל החופש, וגם כאן היא נעשית ברורה מדי, מודגשת מדי, הכי פשוטה ובסיסית.
דווקא דוגמה מעט הפוכה לכך היא בסיפור הטוב ביותר בקובץ לטעמי, "מהומת אלוהים". הוא הטוב ביותר כי הוא מביא לרגע משהו מעט אחר, ומספק רגע אבסורדי, כמעט סוריאליסטי, שבו המנהיג יושב במכונית השרד שלו וקורא לסבתא זקנה שהולכת לה לתומה ומתעסקת בענייניה, בעוד כל מנגנון התחבורה של המדינה משתגע לחלוטין נוכח נסיעתו ברחובות. ופתאום, מבעד כל מנגנון הרוע והדיכוי, מצטיירת דמותו של המנהיג כדמות דווקא חביבה, דאגנית, בעלת חמלה, שלכאורה לא קשורה לכל המנגנון העצום והתמנוני הפועל בשמה, והוא שואל אותה ברוך מה מעשיה, ומציע לה להסיע אותה אל בית החולים. והנה רגע אחד שמתעלה מעל הפדגוגי, ויוצר אפילו קורטוב של הומור. כמה חבל שזו רק סצנה אחת.
אנחנו נקרא את הספר, נתרגש, נצקצק בשפתיים, אבל ברור לנו בכל רגע ששום דבר לא ישתנה. המשטר המפלצתי שם ימשיך לעשות את מה שהוא עושה, במיוחד עכשיו לנוכח היחסים המחודשים עם דונלד טראמפ. מדי פעם נשמע על מקרה נוסף שבו המנהיג קיפד את ראשו של בן דודו והאכיל בו את הכלבים, על עוד מחנות ריכוז ועבודה, עוד נתון סטטיסטי מזעזע, מדי פעם מישהו יקום וישאל "איך העולם ממשיך לשתוק". דומה שכבר אף אחד, כנראה, לא יטרח לענות לו.
האשמים
באנדי
מאנגלית: דנה אלעזר הלוי
אחוזת בית, 2018, 221 עמ'
