בחנוכה לפני תשע שנים, כשהלילה ירד על רחובות גבעתיים והחנוכיות נצנצו מכל חלון, עירית אביר (49), אדריכלית במקצועה, הביטה בבתה הפעוטה ונזכרה שאין לה חנוכייה בבית. "נדמה לי שלרבים מהחילונים, הזהות היהודית פורצת בזמן שהם הופכים להורים. פתאום היה חשוב לי שהבת שלי תחווה את המנהגים שחוויתי בילדות ותשיר את שירי החג ששרתי בעצמי עם סבא שלי. לכן, ניגשתי למחסן שלי ובניתי לנו חנוכייה. כך יצא שהחנוכייה הראשונה שהכנתי הייתה מגלגל שיניים של טרקטור".
החג נגמר אבל הסקרנות של אביר נשארה, והיא ניסתה לעצב פריטים נוספים שקשורים למעגל השנה היהודי. "הופתעתי לגלות שפריטי היודאיקה בחנויות מעוצבים באופן מאוד מקובע. לכל פריט יש תבנית ברורה על פי עיצוב שהתקבע לפני 300 שנה. לדוגמה, כמעט כל מגדלי הבשמים להבדלה שרואים בחנויות, הם למעשה רפליקות של טירות גותיות קטנות. בתור יוצרת ואדריכלית, היה לי חשוב לתהות למה. מה הייעוד הפיזי והתפקודי של כל אחד מהדברים האלה? הפריטים שעיצבתי, הם למעשה תשובה על השאלה – בשפה שלי".
השפה של אביר כוללת שימוש בחומרים לא מסורתיים – חומרים ממוחזרים, לצד חומרים תעשייתים ששינו את ייעודם. "הבחירה בחומרים ממוחזרים נעשתה בגלל שכל העיסוק הפולחני נע במעגלים – יש טקסים יומיים, שבועיים ושנתיים והם חוזרים חלילה. בהשראת הרעיון הזה, עיצבתי לפריטים לוגו: מגן דוד השלוב בסמל המִחזור".
אביר יצרה שישים פריטים ואיגדה אותם לספר בשם "גראז' יודאיקה". בספר מופיעות תמונות הפריטים, ולצידן מובאים קטעי טקסט של חוקרים, יוצרים ואנשי תרבות, ביניהם המאייר דני קרמן, הסופר חיים באר (ראו בעמוד ממול), אברום בורג, פרופ' אביגדור שנאן ועוד. "זהות יהודית היא דבר מאוד מרתק, והיא לא שייכת לעדה מסוימת או למגזר מסוים", טוענת אביר, "השתדלתי לפנות לאנשים מגוונים גם מבחינת מוצא וגם מבחינת שיוך דורי. הראיתי לכל משתתף את הפריטים מראש, וכל אחד כתב על מה שהיה לו חיבור אליו. שמחתי על ההיענות של הכותבים, שחלקם הם גיבורי התרבות שלי".
מרבית הפריטים אינם עומדים בכללי ההלכה. החל מחנוכייה שגובה הקנים בה לא זהה, ועד לתפילין שהרצועות שלהן עשויות מסרט מדידה. "החפצים לא נחלקים למי יש הכשר אורתודוקסי ולמי לא, אלא בין פריטים פרקטיים לבין פריטים קונספטואליים, שמציגים מצב. אני לא מצפה שמישהו ישתה יין מגביע שנעשה ממשפך. ובכלל, הספר הוא לא קטלוג, אלא אמור לפתוח לקורא את הראש. החפצים מסבירים את העקרונות של השימוש במוצרים. לדוגמה נטלה – אני מעולם לא השתמשתי בנטלה, ולכן כשניגשתי אליה, חשבתי כאדריכלית, בחשיבה פרקטית, שבכלי שנועד לשטוף ידיים, ראוי שיהיה ברז למים חמים וברז למים קרים ושני מכלים, כך שהנוטל יוכל לווסת את הטמפרטורה של המים בעת נטילת הידיים. היא לא כלי פרקטי, אלא היא נועדה להמחיש את ההסבר למה הנטלה מיועדת, דרך החשיבה היישומית שלי".
הסדרה הוצגה בחודש מאי האחרון בתערוכה בבית הספר לעיצוב HIT שבחולון, ומספר פריטים ממנה מוצגים עדיין בבית התפוצות כחלק מהתערוכה "ויהי צחוק", שעוסקת בהומור יהודי מרחבי העולם. לקשר המפתיע הזה התייחס דני קרמן, בחלקו בספר: "האם חפצי יודאיקה אלטרנטיביים, שעוצבו עם לא מעט הומור, נכנסים תחת ההגדרה של 'הומור יהודי'? (…) שכחנו כבר שהומור יכול להיות מתוחכם יותר, ולא תמיד הצחוק המיידי הוא המבחן האמיתי לאיכות. בכלל, הומור טוב לא תמיד גורם לצחוק משחרר". אביר מסבירה אף היא: "יש בעבודות הומור – וזו ראייה שמאפשרת לראות בצורה פתוחה דברים, להטיל ספק בדברים, לשאול. החפצים הם משמעות פיזית להומור יהודי בעיצוב".
הספר נכתב בשתי שפות, עברית ואנגלית. "היה חשוב לי שגם הקהילה הגדולה של היהודים דוברי האנגלית תוכל להתחבר לספר", מסבירה אביר, "בסופו של דבר המטרה של הספר היא לגרום לכולם להתעסק ביהדות שלהם ולמצוא את החיבור שלהם אליה. אני שמחה לשמוע אנשים מזרמים שונים שאומרים לי שהפריטים עוררו אצלם משהו".
את הספר ניתן לרכוש בחנויות ספרי בוטיק וכן בחנויות מוזיאונים. את הפריטים ניתן להזמין באתר http://garagejudaica.com
קופת צדקה / פרופ' חיים באר
אצלנו בבית, לא הרחק מפתח הכניסה, מאחורי הדלת, הייתה פיסת קיר נידחת שהיום הייתי קורא לה "הפינה הדתית־לאומית שלנו". היו תלויות שם קופות צדקה ממינים שונים ומשונים. קופות של ישיבות ותלמודי תורה, של בתי יתומים ומושבי זקנים, של בית חינוך עיוורים ובית החולים למתנוונים, קופות של הליגה למלחמה בשחפת, של הקרן הקיימת, ואם זיכרוני אינו בוגד בי גם של קרן היסוד. לידן הייתה תלויה גם קופה אחת שלא עיטרו אותה תצלומים של מוכי גורל, ועל הקופה הזאת, שבלטה בצבעה הלבן, היה כתוב בכתב ידה של אמא שלי: "מביא".
ליד פיסת הקיר הזאת היה מסתיים שבוע החולין ומתחילה השבת. ביום שישי, כשהחמה, כמאמר המשורר, עמדה להסתלק מראש האילנות, הוציאה אמא מטבעות מכל מיני ארנקים וחורים וכיסים ושלשלה כסף לכל אחת מן הקופות. קופת הצדקה שהעדיפה על פני יתר הקופות הייתה קופת "מביא". כששאלתי אותה לאילו מטרות נועד הכסף שנאסף בקופה, הייתה אמא עונה בלחש: "כשתהיה גדול תדע".
אחרי ששלשלה כסף לכל הידיים המושטות (אמא אמרה תמיד שיש לתת צדקה לכל יד מושטת, גם אם היא נקייה וגם אם איננה נקייה) הדליקה אמא את נרות השבת, כיסתה את עיניה בכפות ידיה ואחר כך נופפה בהן כנגד הפתח והזמינה את השבת לבוא ולהתארח אצלנו.
בימות החול היו פוקדים את ביתנו מדי חודשיים־שלושה הגובים של מוסדות הצדקה שבאו לאסוף את התרומות. רובם ככולם היו גברים לא צעירים, לא מטופחים, לא מגולחים שגם בקיץ התעטפו במעילים. הם היו מתיישבים אל השולחן, פותחים את קופת הצדקה באחד המפתחות שבחרו מתוך צרור המפתחות הענקי שלהם. הם היו פורשׂים על השולחן גיליון של עיתון ישן, עורמים עליו את המטבעות, ממיינים אותם ומקימים מגדלים, מגדל של מילים, של גרושים, של עשרות גרושים… אחר כך היו מסכמים את הסכומים במלמולים מהירים ביידיש, לוקחים את עיפרון הקופי מעל האוזן, מרטיבים את חודו על קצה לשונם, שפתיהם היו נעשות סגולות, כותבים קבלה, תולשים אותה בעזרת סרגל ומניחים אותה בתוך לועה של הקופה המרוקנת.
אחר כך הייתה אמא מגישה להם כוס קפה בחלב, עוגיות מאפה בית, ופלים או ביסקוויט "מרי". רובם היו טובלים את הרקיקים בקפה וכולם היו גומעים את הקפה בשקיקה ומשמיעים אגב כך קולות מקולות שונים ותוך כדי כך מספרים סיפורים שאת חלקם שיבצתי ב"נוצות", ב"עת הזמיר" וב"חבלים". גם היום, כשאני יושב וכותב, אני עדיין מוצא בירכתי הזיכרון סיפורים שהם סיפרו לפני קרוב לשבעים שנה בירושלים שרק התחילה להתאושש מהמצור וממלחמה שאצלנו קראנו לה מלחמת השחרור.
בנקוף השנים החלידו קופות הצדקה והושלכו לאשפה, הבית נעזב ואחר כך נהרס ואמא מתה. יום אחד, באחד המסעות שאני מדריך בערי הגולה במזרח אירופה, הגענו לבית כנסת חרב בעיירה שכוחת אל במזרח גליציה. בכותל המבואה, ממש סמוך לפתח, הבחין אחד ממשתתפי המסע בשרידיה של קופת צדקה מאבן החצובה בקיר, שעדיין ניתן היה לקרוא את ארבע האותיות העבריות החקוקות בה – "מביא".
"מביא?" שאל זה שהבחין בכתובת, "מה פשר ראשי התיבות האלה?"
מאותם ירכתי זיכרון שאני עדיין ממשיך ליהנות מפירותיהם עד היום באה ועמדה לנגד עיניי קופת הצדקה הפרטית של אמא.
"לדעתי, ראשי התיבות האלה הם של אחד מאותם פסוקי מקרא המדברים בשבח הצדקה", קבעתי מתוך ניסיון החיים שלי ומתוך העיסוק הממושך שלי בטקסטים של "ארון הספרים היהודי". נשאתי עיניי כלפי מעלה במאמץ לפצח את החידה כשלפתע פתאום בקעה כמין קרן אור מבין קרעי העננים שהיו תלויים בשמיו של בית הכנסת שתקרתו קרסה לתוכו. הקרן האירה את קופת הצדקה ובאחת התפענחה לי החידה שלא נתנה לי מנוח בילדותי – "מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף".
הקטע לקוח מתוך "גראז' יודאיקה"
