"מותר גם לבכות, זה מחזק"; "רוצה לומר שלי את, אוהב אותך לעד", "לך הלאה ואל תישבר"; "על חומותייך ירושלים".
עבור חלק מהקוראים, קטעי המשפטים הללו יהדהדו את שנות התיכון ותנועת הנוער, הישיבה התיכונית או האולפנה; אלה ציטוטים הלקוחים משבלונות של חולצות שהודפסו בישיבה תיכונית ירושלמית בראשית שנות האלפיים. הסיסמאות הללו, לצד האיורים הפשוטים ולעיתים ההומוריסטיים שליוו אותם, רקומות על גבי חולצות הטריקו המקוריות ותחומות במסגרת עץ פשוטה, מוצגות בימים אלו בתערוכה "עבודת שורשים" – תערוכת יחיד של האמן הצעיר והמבטיח דוד (דוּכי) כהן.
כהן, 33, נולד במעלות־תרשיחא וכיום הוא חי בירושלים. הוא יוצר בעיקר בתחומי הפיסול והמיצב, תוך שימוש נרחב בטקסטיל ובפרטי לבוש משומשים. עבודותיו עוסקות בשפות של הנצחה ולאומיות, וכן במאפייני לבוש כמכונני זהות אישית וקולקטיבית.
"בעבודות רבות שלי מצאתי את עצמי עוסק בעולם הטקסטיל – בדים, חוטים ושטיחים", הוא מספר. "חומרים אלו מתחברים אצלי לרובד 'רך' ו'מזמין', וגם לאמנות יהודית מסורתית שאני מנהל איתה דיאלוג. בנוסף, אני עושה שימוש בפרטי לבוש שלי ושל חבריי, ובאמצעותם אני מהרהר על יחיד בתוך יחד ועל מהותה של קבוצה סוציולוגית".
בתערוכה "עבודת שורשים" מתחקה כהן אחר מאפייני הזהות של הציבור הדתי־לאומי. אחד המוטיבים הדומיננטיים בתערוכה, כחומר גלם וכרעיון, הוא סנדל השורש. סנדלים אלו, שבאו לעולם כסנדלי מטיילים, והפכו עם השנים לסימן היכר לישראלים המטיילים בעולם, מהווים פריט חובה במלתחה של המתבגר הדתי־לאומי. עבור האמן, סנדלים אלו משמשים חומר גלם ליצירות קונספטואליות, בעלות משמעות רבודה המזמינה להתבונן מחדש על פריט לבוש זה ועל מה שהוא מייצג.
כהן יצר מיצב העשוי מכמה עשרות סנדלי שורש שיצאו משימוש, ומיקם אותו במרכז הגלריה. כדי להתאים את הסנדלים לצורה הרצויה, הוא חתך וקלקל את צורתם השלמה, באופן שאִפשר להם להסתדר בעיגול. פציעת הסנדלים ושיבוש צורתם המקורית מעלה שאלות בנוגע לתפקיד המקורי של הסנדל ולחיבור לאדמה ולשורשים.
ההתבוננות על המיצב, שמפורק ומורכב בכל פעם מחדש, מעלה אסוציאציות שונות – מערימות הנעליים של היהודים בשואה, ועד המראות ממתחם הנובה שננטש. כאן הן מקבלות משמעות אחרת. לדברי האוצרת, ד"ר אורנה סגל, "ריבוי הרצועות המפותלות והצבעוניות, יחד עם הסוליות השחורות, יוצר דימוי חדש מעולם תוכן רוחני־טקסטואלי. הטיפול האחר באובייקט המוכר יוצר התבוננות מחודשת בסמלים מוכרים, שהפכו מסמל בעל זהות ומשמעות קונקרטית לחומרי גלם של יצירה אמנותית". במבט־על, היצירה מאפשרת לצופה להבחין בסוג של כיפה עגולה המונחת על הרצפה, ומהדהדת את הכיפות הסרוגות הענקיות התלויות על הקיר.
העבודות בתערוכה מרפררות לעבודות עכשוויות באמנות הישראלית שמבקשות לפרק את האתוס הציוני, כדוגמת עבודותיו המונומנטליות של גל וינשטיין "עמק יזרעאל" ו"עמק החולה", ותצלומיו האייקוניים של עדי נס. כהן איננו מבקש לפרק את האתוס הציוני, אלא לצקת לתוכו תוכן דתי ורוחני.
"רוב האנשים לובשים את הבגדים האלה באופן כמעט בלתי מודע, אבל זה סוג של מכונן זהות. כל בחירה בחולצה או בכיפה מסוימת, האופן שבו היא מונחת על הראש, כולל אילו סיכות יש לה, האם היא קנויה או שמישהי סרגה לך אותה – מייצגת שאלות זהותיות"
היבט נוסף של התערוכה קשור לאופן שבו זהות גברית דתית־לאומית צעירה מתעצבת דרך לבוש. כהן נוטל פריטי לבוש סמליים ומבצע בהם גלוריפיקציה מסוימת, תוך שהוא מעניק להם ממד נצחי. "רוב האנשים לובשים את הבגדים האלה באופן כמעט בלתי מודע", הוא אומר, "אבל בגדים הם סוג של מכונן זהות. כל בחירה בחולצה או בכיפה מסוימת, האופן שבו היא מונחת על הראש, אילו סיכות מחזיקות אותה, האם היא קנויה או שמישהי סרגה לך אותה – מייצגת שאלות זהותיות. ברקמות על גבי חולצות הישיבה התיכונית הגוף נוכח, אפשר לראות עליהם את סימני השכמות המזיעות של הבחור שלבש אותה".
מיטה ומיתה
בתערוכה מופיעות גם סוגיות של מוות והנצחה, הכרוכות בזיכרון אישי של האמן. המילים "למראה הזוועות לא ינצח הפחד, בטוב וברע כולנו ביחד", הודפסו על חולצה שבועיים לאחר הפיגוע בישיבת מרכז הרב בראש־חודש אדר תשס"ח. שלושה מחבריו לשכבה של כהן נרצחו בפיגוע; הוא עצמו היה אז בקרבת מקום, שמע את היריות והספיק להתרחק.
כהן אינו עוצר בסוגיות מגזריות, ומטפל גם בהקשרים רחבים יותר של החברה הישראלית. בשירותו הצבאי הוא עוסק בחינוך ובתיעוד היסטורי של חילות צה"ל. מאז 7 באוקטובר, במסגרת שירות המילואים, כהן משרת ביחידת היסטוריה והמחקר של משמר הגבול, אשר חוקרת ומתעדת את פעילות מג"ב מ־7 באוקטובר ואילך. היחידה ראיינה מאות קצינים וחיילים שנלחמו בזירות שונות, ואספה מידע משלים מהקלטות קשר ומצלמות אבטחה, מצלמות תנועה וסרטונים שונים. המחקר נועד ללמוד ולנתח את פעילות מג"ב לאורך תקופת המלחמה, לקראת יום השנה הראשון ל־7 באוקטובר יצר כהן תערוכת אמנות במוזיאון מג"ב בשם "משמר הלילה", שהציגה מפגש מענין ויוצא דופן בין משמר הגבול לאמנות. פעילות היחידה הניבה גם ספר פרוזה בשם "לחיים ולא למוות" (בהוצאת עם עובד). מחבריו, אורי קראוסהר וטל משגב, הם היסטוריונים במקצועם וקצינים בכירים ביחידה המדוברת. ספרם הוא עיבוד עלילתי לממצאי המחקר שהם ערכו על קורות מג"ב ב־7 באוקטובר.
את החיבור בין אמנות לסמלים לאומיים ותרבות ההנצחה, חקר כהן גם באמצעות יצירה אישית במהלך לימודיו בבית הספר הגבוה לאמנות "פרדס". במסגרת פרויקט הגמר יצר כהן מיצב המדמה את קברו של הרצל, ורקם עבור הקבר פרוכת שנוצרה למידותיה של המצבה. הפרוכת מציבה אפשרות אחרת לזיכרונו של הרצל, שקברו הפך בציונות לאתר עליה לרגל. כהן רקם פסוקים על גבי הפרוכת, יצר גומחה והניח בה ספרוני תהלים, ובכך הפך את המקום למעין ציון של צדיק, מקום להתייחד בו, להתפלל ולומר תהלים. מעניינת העובדה שעל הפרוכת המקורית שכיסתה את ארונו של הרצל בטקס הקבורה היו רקומים פסוקים מתוך חזון העצמות היבשות בספר יחזקאל. לאחר ההלוויה אבדה הפרוכת, ונמצאה רק בשנת 2019, באופן פלאי. כיום, על גבי המצבה השחורה, הדוממת והמינימליסטית של הרצל טבוע אך ורק שמו, ללא אזכור להיבט המסורתי, היהודי או הגאולי של מפעל חייו.
ההתעניינות באופני ההנצחה הממסדיים של הרצל הובילה את כהן למחקר ראשון מסוגו על אודות חלקת גדולי האומה בהר הרצל. עבודת התזה שכתב, במסגרת המחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר־אילן, מעוררת שאלות הנוגעות למערכת קבלת ההחלטות של הממסד הציוני, וההבניה התרבותית שהיא יצרה.
עבודה נוספת ומצמררת של כהן, הקשורה גם היא להר הרצל, עוסקת באסתטיקה של המוות ונקראת "סט מצעים למתגייס". כהן הציב מיטה עם מצעים המדמה מצבה צבאית. הסדין מדמה אדמה ואבנים, והכרית נוצרה בדפוס דומה לאבן המונחת על מצבות צבאית. השמיכה הירוקה המונחת על המיטה מדמה את צמח הרוזמרין, כמו במצבות בהר הרצל. "יש משהו מאד אסתטי במצבות צבאיות, כמעט מחבק, אבל גם מאוד כואב עם כל הטרגדיה שמקופלת בו", אומר כהן. חכמינו הגדירו את השינה כ"אחד משישים במיתה", ובכך דימו את מצב השינה למצב מוות. לדברי כהן אכן יש כאן ייצוג של המוות, אך מצד שני הצופה חש כי ה"ישן" במיטה כבר התעורר וקם. אפשר אפוא לראות ביצירה משמעות דו־ממדית, של מוות מול האמונה בתחיית המתים.
דור חדש של אמנים דתיים
התערוכה מוצגת ב"הגלריה האחרת", אשר הוקמה במכללת תלפיות לחינוך בשנת 1995, לזכרה של מבקרת האמנות ואשת התיאטרון ציפורא לוריא ז"ל. הגלריה נוסדה ביוזמתו של האמן אבנר בר־חמא, במטרה להעניק במה ליצירותיהם של אמנים ואמניות, ובייחוד כאלה שאינם משתייכים למיינסטרים האמנותי הישראלי. כיום הגלריה מציגה אמנים ישראלים, צעירים כוותיקים, המחוברים לזהותם היהודית ומנכיחים אותה ביצירתם בשפה עכשווית. כמו כן, הגלריה משמשת במה לסטודנטיות הלומדות במסלול לאמנות במכללת תלפיות, ולאמנים המלמדים בו.
מנהלת הגלריה ואוצרת התערוכה היא ד"ר אורנה סגל, ראש המסלול לאמנות ולהוראת האמנויות במכללה. לדבריה, בשלושת העשורים האחרונים התפתחו לימודי האמנות החזותית בחינוך הממלכתי־דתי. השינוי הראשוני החל לנבוט כבר בסוף שנות השמונים, אך הוא תפס תאוצה וקיבל ביטוי בולט יותר מראשית שנות האלפיים. בין השאר הוא מתבטא בהכללת תחום האמנות בתוכנית הלימודים כמקצוע חשוב ובעל ערך מוסף, ובקבלתו, על ענפיו השונים, כמקצוע לגיטימי בחיים הבוגרים. השינוי נתמך בידי רבנים והוגים דתיים, אשר תמכו בשילוב האומנות כמקצוע לכל דבר. גישתם החיובית של ראשי החמ"ד להרחבת ההשכלה הכללית והאמנותית במערכת החינוך הדתית־לאומית, תרמה רבות להפיכת מקצוע האומנת למבוקש ורלוונטי.
לצד אמניות עטויות מטפחת ואמנים חובשי כיפה ולבושי ציצית, כהן הוא חלק מדור חדש של אמנים ואמניות דתיים, היוצרים אמנות יהודית־ישראלית בשפה עכשווית ובועטת. ביצירתו שלובים שני היבטים – קבוצת השיוך הדתית־לאומית, בתוך הקבוצה הגדולה שהיא הלאום הישראלי היהודי. "זה עולם שאני עסוק בו מאוד, בשאלות של מה אנחנו עושים עם מוות, איך אנחנו משאירים זיכרון בעולם, איך אנחנו מחנכים, איך אנחנו בונים זהות במישור הלאומי", הוא אומר. יצירותיו משלבות מוטיבים של זהות ושורשיות, זיכרון והנצחה, יחיד מול לאום, חומר ורוח, והן שואלות אותנו כיחידים וכחברה מי אנחנו ולשם מה אנחנו כאן.
