בעשור האחרון, ובעיקר בשנים האחרונות, תוכנות הבינה המלאכותית החלו לחדור לתעשיית המוזיקה בעוצמה הולכת וגוברת. אם בעבר המחשב היה כלי עזר טכני – מיקס, מאסטרינג, סינתיסייזר או תחנת עבודה דיגיטלית – הרי שכיום הוא גם "שותף יצירתי" לכל דבר. כלים כמו AIVA, Amper Music Soundful, ואפילו מודלים מתקדמים כמו Suno או Udio, יודעים להלחין מנגינות, לבנות ביטים, לכתוב מילים ולשיר אותן בקולות אנושיים מרהיבים. המוזיקאים, המפיקים ואפילו החובבנים עומדים בפני שאלה חדשה: האם אנחנו צריכים לדעת מוזיקה או פשוט לדעת מה לבקש מה־AI?
עולם המוזיקה משתנה – לאט אבל בטוח – מתהליך יצירה שמתחיל מבטן, רגש, נשמה וניסיון חיים, למערכת של הנחיות, קונספטים ופירוט טכני. במקום לשבת ליד פסנתר או MPC, יוצרים היום פרומפט (הנחיה טקסטואלית), כמו "בלדת פופ עם אווירה חורפית, שירה בסגנון אדל, ביט בסגנון דרייק והרמוניה ג'אזית ברקע" – ו-טאדה! בתוך שניות מתקבל שיר. זה מדהים, אבל גם קצת מערער. האם זו עדיין מוזיקה? האם היצירה עצמה נשמרת – או מתמסחרת ונמהלת לאלגוריתמים? חלק רואים בזה איום על האמנות, אחרים חוגגים את החופש החדש שזה מעניק ליוצרים.
מה שקורה בפועל, זה שה־AI לא בהכרח בא להחליף את המוזיקאים, אלא להרחיב את היכולות שלהם. יוצרים עצמאיים יכולים היום להוציא מוזיקה באיכות גבוהה, עם עיבודים, סאונד ועומק שהיו שמורים פעם רק לאולפנים גדולים. שיתופי פעולה בין בני אדם ל־AI מתחילים להיראות כמו סוג חדש של הרכב מוזיקלי: במקום מתופף, קלידן וגיטריסט – יש מוזיקאי, טכנאי ותוכנת AI. לא מעט אמנים גדולים, כמו גריימס, דייויד גואטה או אפילו ביורק, כבר החלו להשתמש בכלים האלה באלבומים ובהופעות. ואם נעצור לרגע לחשוב – גם סמפול, אוטו־טיון או אפילו סינתיסייזרים – היו פעם מהפכה שהפחידה את השמרנים.
העתיד של המוזיקה עם AI הוא לא שאלה טכנולוגית, אלא שאלה אנושית. תלוי איך נבחר להשתמש בכלי הזה. האם נשתמש בו כדי למחוק ייחוד וזהות או שנאמץ אותו ככלי ביטוי נוסף, כזה שיכול להעצים את הקול הפנימי שלנו? בריאן אינו, מהמוזיקאים וההוגים המוזיקליים המשפיעים ביותר בעשורים האחרונים, היה מראשוני התומכים בחקירה של טכנולוגיה יצירתית. מבחינתו, הגבלות הן כלי ליצירתיות, וה־AI – דווקא מכיוון שהוא "חסר נשמה" – יכול לשמש זרז ליצירתיות אנושית. הוא אינו רואה בבינה מלאכותית תחליף, אלא פרטנר רעיוני – כזה שמציע הצעות בלתי צפויות, מעין קלף ג'וקר שמרחיב את אופק הדמיון. הוא אפילו טען פעם שחלק גדול מהמוזיקה שלו נוצר דווקא כשוויתר על שליטה מוחלטת. אולי זה בדיוק הרגע שבו ה־AI פוגש את הלב – ביצירה שנולדת מתוך דיאלוג, ולא מתוך שליטה.
את כל מה שקראתם עד עכשיו – כתב הצ'אט על פי בקשה שלי. מלחיץ משהו, יעיל משהו. האמת? הופתעתי מרמת הנימוקים וההתנסחות, אף שעדיין נוכל למצוא אותו מדי פעם מערבב מידע נכון במידע נכון אף הוא – אך בלתי קשור בעליל (לדוגמה, ביוגרפיה של סטטיק הידוע גם כלירז רוסו יחד עם זאת של היוצרת והזמרת לירז צ'רכי). האם הוא ישתפר? סיכוי לא רע, כל עוד אנחנו והרשת כולה מזינים אותו במידע וברעיונות. האם הרגש האנושי בכתיבת מוזיקה ויצירתה או עלייה באמינות יוכלו לקבל תחליף אמיתי? ספק רב, לדעתי. אופטימי ואף בטוח יותר מתמיד – יצירה אנושית היא מתנה ממעל, לא תעזור מכונה או תוכנה.
שקט מחריש את האוזניים
בפברואר האחרון יצא האלבום "?Is This What We Want" המורכב מ–40 דקות של שתיקה, במחאה על השימוש ביצירה מוגנת בזכויות יוצרים ללא רישיון כדי לאמן בינה מלאכותית, ובקריאה לממשלה הבריטית לפעול בנושא. בין "כותבי השירים" והעומדים מאחורי היוזמה תמצאו בין השאר את פול מקרטני, קייט בוש, אנני לנוקס, הפט שופ בויז ועוד מאות אמנים.
