כאישה שכותבת לפרנסתה, נדיר שאני מצליחה לצלוח שבוע בלי להיקלע לשיחה על מות הפרינט. מי בכלל קורא ספרים יותר? אני נשאלת על ידי חברים, טרמפיסטים, דודות באירועים משפחתיים. מי עדיין קורא שירה? אני שואלת את עצמי לפעמים. מי קורא עיתונים? אני מתלבטת עם עמיתיי. לאחרונה הפיקה הספרייה הלאומית ערב ששואל שאלה זהה על ז׳אנר הולך וגווע (או שלא?): מכתבים.
הפרסומים לקראת הערב, תחת הכותרת "המכתב", מיתגו אותו כאפוף הילה של מסתורין. ״מכתבים נדירים, קולות מוכרים״, נאמר בהם, מבלי להרחיב מעבר לכך, ומבלי לחשוף את מחברי הטקסטים או את שמות מי שיקראו אותם על הבמה. הסודיות שעטפה את האירוע, כך חשתי, דימתה את חוסר הידיעה שמתלווה למפגש עם מכתב אמיתי. מי יודע מה יתחבא בתוך המעטפה?
הרעיון, צריך לומר, לא נולד בארץ הקודש. אנשי הספרייה שאבו השראה ממופע ״Letters Live״ שמתקיים בלונדון בעשור האחרון, ושבמהלך השנים הוקראו בו מגוון מכתבים על ידי מגוון מפורסמים, בהם בנדיקט קמברבאץ' (ד״ר סטריינג׳, לחובבי מארוול כמוני), סינתיה אריבו (עוד לפני שהתפרסמה כאלפבה) ועוד.
וכך, בערב ירושלמי קפוא התקבצו כמה מאות שוחרי מילה סקרנים בשערי המבנה המרהיב של הספרייה הלאומית. אולם ההופעות היה מלא מפה לפה, כמו גם רשימת ההמתנה. סדרנים שבדש חליפתם נעוצה סיכת הספרייה האלגנטית (חתך קטנטן וזהוב של כמה מאבני החזית המעוגלות) סייעו לאנשים לתפוס את מקומם, ובאיחור ישראלי אופייני יצאנו לדרך.
לאחר הקדמה מיותרת לטעמי, שבה הופיע על המסך בגופן קטן מדי מעין מניפסט געגועים למכתבים, עלה על הבמה מוני מושונוב והקריא את המכתב הראשון: איגרת מיוסי בנאי לאימו המנוחה. סוד קסמו של המכתב היה נעוץ גם בלשון הזהב של המחבר, וגם בעובדה שוברת לב: בכורה בנאי כלל לא ידעה קרוא וכתוב.
נכון, אינך יודעת לקרוא. אני זוכר. אבל אין לי ספק שתמצאי שם איזה מלאך רחום שיקרא לפנייך את המכתב. כמו לפני שנים, כשאברם אחי היה בשבי והיינו מקבלים ממנו אחת לחודש מכתב. ואת, שחיכית למכתב שלו בקוצר רוח של אמא דואגת, היית רצה לבקש מאחד מאיתנו שיקרא לך אותו. ומכיוון שהיית חשדנית, לא הסתפקת בקורא אחד אלא הלכת מבן לבן כדי שיחזור ויקרא בקול את הכתוב בו״ (מתוך "מכתבים ברוח", יוסי בנאי, זמורה ביתן, 2001).
כבר בפתיחה הזאת הוצג המכתב כסוגה שחורגת ממסגרתה הבסיסית: הוא הרי נכתב לאחר מות האם, ועל כן מלכתחילה יועד לעיניים אחרות מעיניה. ועם זאת, הפנייה הישירה והאינטימית יצרה אינטימיות דומה בין הקהל למילים, כאילו נכנסנו גם אנחנו אל הדירה הצפופה ברחוב האגס 1, צור מחצבתה של אחת המשפחות המוכרות בנוף התרבות הישראלי.
מושונוב ירד מהבמה ואת מקומו תפס יובל מנדלסון, סולן להקת שייגעצ. הוא הקריא מכתב ששיגר בעל חנות כלי נגינה בשם יצחק באיאר, לנעמי שמר בשנת 1973. האיש הפציר בפזמונאית האהובה לשלוח לו את והתווים של ״ירושלים של זהב״, כיוון שלקוחות רבים מבקשים אותם. הבקשה הטכנית לכאורה כתובה באופן ציורי ומלא להט, כולל תחושת הכותב כי חייו מאוימים כיוון שאינו יכול לספק את התווים הנכספים ("מה אני האומלל יכול לעשות? צועקים עלי ממש"…). נראה שהמכתב הזה לוכד משהו בסיסי של רוח הזמן ההוא.
עוצמת אותותיך
סוגות ספרותיות רבות מכילות אשליה של קיום עצמאי, בבחינת גם אם העץ שעליו נכתבו המילים נופל ביער בודד – המילים עדיין שם, וקיומן אינו מותנה במפגש עם קורא. בניגוד אליהן, מכתב הוא ז׳אנר שבאופן אימננטי מגדיר לעצמו נמען. ככזה, המילים שבתוכו מהוות בגלוי גשר. את הגשר הזה מצאתי, למשל, בשני המכתבים הבאים שעלו על הבמה. האחד היה מכתב של חנה סנש לאימה, המתאר את עבודתה ב״חוות העלמות״ (ראו מסגרת). אחריו הופיע מכתב של מאיר אריאל אל עורך ידיעות אחרונות דאז, בתגובה לשאלה שהוא נשאל רבות: האם הוא דתי.
הטקסטים של הכותבים האייקוניים – כל אחד בדרכו – נכתבו בהפרש של עשורים רבים, ובכל זאת הכילו לתחושתי אפקט משותף. בשניהם שרטטו המילים שביל שמאפשר דילוג מעל פער עמוק: הפער הגיאוגרפי והדורי שבין קתרינה סנש שבהונגריה ובין בתה החלוצה, והפער התיאולוגי בין אריאל לחלק ממאזיניו. בניית גשרים כאלה היא אחד מתפקידיה המרכזיים של המילה הכתובה, כפי שהומחש כמה פעמים במהלך הערב.
עבודת התחקיר והעריכה לקראת האירוע הייתה טובה, והדבר ניכר בקשב של האנשים. אף שהערב לא היה קצר – כמעט שעתיים, עשרות מכתבים – המשתתפים הטו אוזן אל המילים העולות מתוך הדפים הישנים בסקרנות, במתח ובחדווה. אוצרי המכתבים הרכיבו פסיפס שעלתה מתוכו תמונה מרתקת, ברמה הלאומית והאנושית. אוסף האיגרות, שנדלה ממרתפי הספרייה הלאומית, היה אקלקטי. הוא כלל כותבים מפורסמים ואהובים כמו דליה רביקוביץ׳ ולאה גולדברג; רגעים מההיסטוריה הלאומית, כמו מכתב אנשי הרוח נגד הוצאתו להורג של אייכמן; או מכתבו של דובר משרד החינוך, המסביר את ההחלטה לוותר על ההופעה של הביטלס בישראל. בתוכם שובצו גם כותבים ונושאים אקראיים יותר.
תפס אותי במיוחד מכתב של מורה תל־אביבי בשנת 1940, שמסביר למנהל בית הספר מדוע הוא נעדר משיעורי הבוקר: זוג המכנסיים היחיד שבבעלותו נקרע, ולא היה ביכולתו להתייצב מול תלמידיו לפני שיתקנו. הדלות העצומה לצד האינטלקט הבולט עברו היטב במכתב הקצר
תפס אותי במיוחד מכתב של מורה תל־אביבי בשנת 1940, שמסביר למנהל בית הספר מדוע הוא נעדר משיעורי הבוקר: זוג המכנסיים היחיד שבבעלותו נקרע, ולא היה ביכולתו להתייצב מול תלמידיו לפני שיתקנו. הדלות העצומה לצד האינטלקט הבולט והעליצות עברו היטב במכתב הקצר והכתוב לעילא, ויחד איתם ריחה של התקופה. שבה את ליבי גם מכתב דחייה שקיבלה הסופרת דבורה עומר בתחילת דרכה ממוציא לאור. הגיש אותו בחן אופייני דוד דביר, הרקדן ושופט הריאליטי, שהביא אל הטקסט הביקורתי והמתיימר את השיפוטיות שהקהל הישראלי רגיל לשייך לדמותו.
בין המילים שנכתבו בעבר, נשזרו גם קולות שדובבו את ההווה. את סוגיית החטופים הזכיר מכתב ששלח ב־2007 הרב עובדיה יוסף לנשיא מצרים חוסני מובארק, ובו התחנן בפניו שיתערב ויביא לשחרור גלעד שליט. הוקראו גם שני מכתבים של לוחמים אל אהובותיהם שבבית. את הראשון כתב לא אחר מאשר דוד בן־גוריון בשנת 1918, כאשר שירת בגדוד העברי שהיה מוצב בקנדה, ורעייתו ההרה פולה נותרה לבדה בארץ ישראל. הטקסט, שנכתב במקור ביידיש, מלא בתשוקה ואהבה לפולה ולארץ ישראל במידה שווה. המדינאי הדגול שהיה גם כותב מחונן מאריך בתיאור געגועיו לאשתו הטרייה, מרבה במילות הערכה לקורבן שהקריבה, ומדבר על האושר הגדול שמצפה להם ומה שהם עומדים להגשים. יותר ממאה שנה אחר כך מחיתי דמעות בקהל, מתוך ידיעת כל מה שהוגשם ומה שעוד חסר.
המכתב השני נכתב על ידי המשורר בארי חזק, שהתפרסם בשירו ״ריבונו של עולם״ (״אנא הגבר עוצמת אותותיך״). חזק נהרג במלחמת יום הכיפורים; המכתב שהוקרא נכתב בסיומה של מלחמת ההתשה. הוא כותב לנעמה, חברתו דאז ואשתו לעתיד, מכתב אהבה וגעגועים. פנינה יוצאת דופן הייתה רגע ארס־פואטי שבו הוא פונה אל המכתב עצמו ומביע את קנאתו על כך שיפגוש את אהובתו בקרוב, בעוד ממנו הכותב נבצר לעשות כך.
הזעם עבר לפייסבוק
האם המכתב הוא סוגה נעלמת? אפשר כמובן לטעון, ובצדק, שקשה להאשים את תקופתנו במחסור בתקשורת טקסטואלית, בהתחשב במספר השעות שאנחנו מבלים בוואטסאפ. אבל מהמדיום הזה נגזרים הרגלי כתיבה אחרים – פחות השתפכות נפש, יותר אימוג׳ים. מכתב זה לא. המחשבה שהלכה והתבססה אצלי לאורך הערב היא שז׳אנר המכתבים חי וקיים, פשוט בגלגול אחר: היום טקסטים מהסוג הזה מוצאים את דרכם לא אל נמען יחיד אלא אל נמען קולקטיבי, ומוצאים את דרכם לרשתות החברתיות; בעיקר פייסבוק, הרשת שעדיין יש בה סבלנות לטקסטים ארוכים.
כך למשל, פגשנו מכתב ששיגרה הסופרת היהודייה־אמריקנית פראן ליבוביץ׳ לעורך המגזין ששלח אותה לסקר את פסטיבל קאן. במכתב, שהציגה בכישרון הקומיקאית אושרית סרוסי, מסבירה ליבוביץ שלא תוכל לכתוב על הפסטיבל משום שהסרטים שעממו אותה, ובמקום זאת היא מונה את רשמיה מהמקומות והאנשים שפגשה ואת השיעורים שלמדה בדרך. במונחים של ימינו, זהו פוסט סיכום טיול קלאסי שניתן למצוא במגוון קבוצות פייסבוק או פרופילים אישיים, גם אם לא בקול שמפגין חדות משעשעת.
טקסט נוסף שהוקרא על הבמה ובימינו היה מתפרסם כפוסט, היה סדרת מכתבי הנאצה ששלח אזרח בשם פסח לח״כ מאיר וילנר בעקבות תמיכתו בסטלין. מילות הזעם ורדיפת הצדק שנכתבו לפני יותר מחמישים שנה נשמעו מוכרות מאוד. פגשתי אותן פעמים רבות, סביב אירועים ואישים שונים.
המכתב העדכני ביותר שהוקרא באירוע היה כנראה פוסט במקור. זהו מכתב מאת שרון רן שגב, מפונָה מקיבוץ בארי, הממוען לחדר 804 במלון שבו שהתה משפחתה לאחר הפינוי. כיוון שנשוא ההודעה אינו בעל תודעה אנושית, ניכר שהפנייה מלכתחילה הייתה אל מוטב ציבורי יותר – הקהל ברשתות החברתיות.
על מי בעצם אנחנו חושבים כשאנחנו כותבים מכתב בימינו? על האיש הנושא את השם הכתוב בראשו, או על יותר ממנו? האם מקננת בנו ההכרה בכך שהשורות שאנחנו עורמים עשויות לפנות אל רבים ולא רק אל יחיד? לא רק הקלות שבה ניתן לפנות היום אל קהל קוראים רחב גורמת למודעות־היתר הזו, אלא גם הידע המוקדם שיש לנו על סופם של מכתבים אחרים, שהתחילו כפרטיים; אלה של כותבים מפורסמים, לעיתים בניגוד לבקשתם המפורשת, או אלה של חיילים שמצאו את מותם בשדה הקרב. חשתי שהשאלה הזו עולה בחדות מהמכתבים ומעצם קיומו של האירוע הזה, שבו נקראו מילים אישיות בפני אולם מלא אנשים. אולי צריך לשאול אחרת: האם אנחנו עדיין מסוגלים היום לכתוב חיבור שנועד לעיניו של אדם אחד בלבד, בלי לנסות להגיע לאמירה שיש בה ערך על־זמני?
כך למשל במכתב ששלח אדם צעיר לפרופ' ישעיהו ליבוביץ׳, ובו שאלה קטנה, שולית: מהי תכליתו של האדם בעולם? הכותב פירט ברהיטות את התחבטויותיו, את רצונו העז לחיות חיים משמעותיים ואת ההתלבטות איזו דרך לבחור. על פנים רבות בקהל עלו חיוכים בעקבות הנאיביות הנערית. ואז הגיע פאנץ׳ לא צפוי, כאשר השחקן המקריא הגיע אל החתימה: הדברים נכתבו ב־1977 על ידי לא אחר מאשר אילן רמון. זה היה רגע יפהפה: ההבנה שהמקטע נטול ההקשר שפגשת שייך דווקא לדמות מוכרת ואהובה, שאנו יודעים מה עלה בסופה.
רוב הבחירות שעמדו בבסיס מבנה הערב היו מדויקות, אך היו גם כמה נפילות. אחת סתמית: מתוך רצון – כך אני מניחה – להישמע אקטואליים, שובץ בערב מכתב אהבה מצ׳אט GPT לסירי. בעיניי הוא היה צפוי, גימיקי ומיותר. הנפילה השנייה העידה על טעות עקרונית יותר: מסיבה שנסתרת מבינתי בחרו מארגני הערב לחתום אותו בנאום של יצחק רבין במעמד חתימת הסכם השלום עם ירדן. זוהי בחירה שיש בה כמה בעיות: ראשית, רבין הוא דמות פוליטית שמייצגת מחנה מסוים, ועל כן יש לה פחות מקום בערב ששפתו כללית. שנית, הטקסט לא היה מוצלח במיוחד. ובעיקר, מה שנראה מובן מאליו: נאום אינו מכתב. דווקא בערב שבסיס הכוח שלו היה הוצאה של מילים מהפרט אל הכלל, ושהראה בצורה נהדרת כיצד המילים הפרטיקולריות מציירות ציור אוניברסלי, אקורד הסיום המאולץ היווה צרימה משמעותית.
מכל מקום, אני מורידה את הכובע בפני צוות הספרייה הלאומית על הקונספט המבריק והביצוע הנפלא. הבנתי שערבים נוספים בסגנון עשויים לעמוד על הפרק. אם וכאשר הם יתקיימו, אני ממליצה בחום להתכרטס ולהתמסר להרפתקה המילולית. בינתיים תוכלו לנצל את הזמן כדי לעשות משהו שכנראה לא עשיתם כבר הרבה זמן: לכתוב מכתב.
