"מדינת ישראל לא יכולה להקים ממשלה שנשענת על קצוות"

בימי שני בערב, כשהדיונים במליאת הכנסת מסתיימים, ח"כ חילי טרופר אינו נוסע לביתו ולמשפחתו ביישוב נס־הרים, אלא לדירה שהוא שוכר בשנה האחרונה בעיר שדרות. למחרת, ביום שלישי, הוא מתנדב בדרך כלל במערכת החינוך של העיר, ומלווה צוות של מדריכי נוער בפרויקט עם נוער בסיכון שמפעיל אגף החינוך בעיר. "כשהגעתי לשדרות ביקשתי ממנהל אגף החינוך, גיל חדש, שייתן לי משימה, והוא ביקש שאחנוך את הצוות הזה אחת לשבוע", מספר טרופר, איש חינוך ותיק שהיה מנהלו המוערך של תיכון "ברנקו וייס" ברמלה לנוער בסיכון.

טרופר, איש סיעת המחנה הממלכתי, מודע לכך שתושבי שדרות אינם קהל הבוחרים הטבעי של מפלגתו. בבחירות האחרונות קיבל הליכוד 41% מקולות תושבי שדרות, ואילו המחנה הממלכתי חמישה אחוזים בלבד. רבים מתושבי העיר, שהוא פוגש מדי שבוע, נוהגים לומר לו משפטים ברוח "אוהבים אותך חילי, אבל אתה בצד הלא נכון של המפה".

ובכל זאת, טרופר מסרב להניח לזווית הפוליטית להשתלט על כל חלקה. "אחת הטרגדיות שלנו בשנים האחרונות היא שאנשים התכווצו לכדי העמדה הפוליטית שלהם, אבל ההצבעה שלך בבחירות היא רק חלק ממי שאתה", הוא אומר. "אני לא רוצה להסתכל על כל השיח בארץ רק דרך הפתק בקלפי, ואני לא רוצה שהמקום היחיד שבו העמדה הפוליטית הופכת להיות משנית יהיה שדה הקרב, שבו הפוליטיקה בכלל לא קיימת. גם בבתי האבלים כולנו מחבקים את המשפחות השכולות, ובמחלקות הפצועים כולנו נעשה הכול בשביל פצוע. האתגר שלנו הוא שזה יהיה התדר השולט גם בשדה האזרחי הרחב. הכוונה היא לא לטשטש מחלוקות או לבטל יריבויות – הכול קיים, אבל הצד הפוליטי הוא לא כל הסיפור אלא רק חלק ממנו".

אל תגידו טפטופים

גם בספרו החדש של טרופר, "טיפות במדבר" (ידיעות ספרים), הסיפור הפוליטי הוא רק חלק מהתמונה, לא כולה. ובכל זאת, בניגוד לשלושת ספריו הקודמים שעסקו בענייני חינוך וחברה, הספר הנוכחי מציג מטבע הדברים סיפורים ולקחים משש שנותיו של המחבר בזירה הפוליטית.

אנחנו נפגשים בלשכתו בכנסת, ואני בוחר להתחיל את השיחה דווקא מהעמודים האחרונים של הספר, שבהם טרופר עושה מה שמעטים במערכת הפוליטית עשו בשנה האחרונה: חשבון נפש ראשוני בעקבות אירועי שבעה באוקטובר. "קראתי לזה חשבון נפש ראשוני כי אנחנו עדיין בתוך האירוע, ובשביל חשבון נפש מעמיק צריך פרספקטיבה רחבה יותר. ועם זאת, מפריע לי שיש פה מנהיגות שגם אחרי האירוע הכי קשה בתולדות המדינה לא עורכת חשבון נפש. אז אמרתי שלפחות אעשה את זה בחלקת אלוקים הקטנה שלי, למרות שלא הייתי ראש הממשלה בעשרים השנים האחרונות. אם אתה בוחר להוביל אחריך אנשים, אתה מחויב כלפי עצמך וכלפיהם לשאול את עצמך שאלות קשות ולהודות בכנות איפה טעית".

‫התחום הראשון שטרופר מציין כדורש תיקון הוא השיח הפוליטי. "אמנם גם טרום שבעה ‫באוקטובר הוא הפריע לי מאוד, ‫והייתי פעיל בכל מה שאפשר ‫כדי להוריד את רמת הקיטוב, אבל אחרי ‫שבעה באוקטובר כולנו מבינים ‫ששמירה על האחדות לא נועדה רק כדי שיהיה פה נעים יותר ‫לחיות ביחד, אלא שאם לא ‫נעשה זאת נהיה ‫בסכנה קיומית ואולי בכלל לא נהיה פה. אנחנו יודעים שהבחירה של סינוואר לעשות את הטבח בעיתוי הזה הייתה חד־משמעית קשורה ‫לפרשנות שלו ‫שאנחנו חברה שמתפרקת מבפנים. גם הוא צפה במה שקרה פה בתפילות יום הכיפורים".

תחום שני שטרופר מכה בו על חטא, גם ברמה האישית, הוא ההשלמה עם מציאות שבה יישובים בישראל סופגים טילים מפעם לפעם. "בתחילת המלחמה הגעתי לאחד ממלונות המפונים באילת, ‫והיו שם תושבי שדרות. דיברתי איתם, וכשניסיתי להסביר שאין 'זבנג ‫וגמרנו', ‫כשלתי בלשוני והשתמשתי במילה טפטופים. אחת הנשים שם התפרצה עלי בצרחות ובדמעות, ובאותו רגע הבנתי שאומנם ‫אף פעם לא אמרתי שזה בסדר, ‫ותמיד הייתי בעד תגובה, ועדיין, העובדה שבמשך עשרים שנה אפשרנו מציאות שבה זה לגיטימי שתושבים בנגב המערבי עושים חישובים לפני מקלחת או לפני יציאה מהבית ‫מחשש לטילים – היא כשל ערכי שהיה לו גם מחיר בחיי אדם. היום אני יודע שאי אפשר להשלים עם זה יותר".

בהיבט הביטחוני, טרופר מציין שהוא לא הקשה מספיק על מערכת הביטחון, ולא התחשב די הצורך במרכיב הג'יהאדיסטי אצל אויבינו. ‫"הייתי בממשלות שאישרו הכנסת פועלים מעזה. אני לא אומר שהייתה שם ‫נאיביות שאם נאשר כניסת פועלים ישנאו אותנו פחות, אבל כן חשבנו בכלים שלנו, העולם המערבי, שאם יהיה לאויב מה להפסיד ‫הוא יחשוב פעמיים לפני שהוא יטבח בנו".

לקח נוסף שאתה מזכיר הוא שלא נכון להקים ממשלות שנשענות על קצוות, כמו ממשלת בנט־לפיד שנשענה על רע"ם. זו הבנה שהתחדדה אצלך בעקבות המלחמה או עוד לפניה?

"עוד לפני המלחמה, בשנת הקיטוב האיומה ‫סביב העניינים המשפטיים, ‫חשבתי שישראל, מול האתגרים שלה, ‫לא יכולה להקים ממשלה ‫שנשענת על קצוות מכל צד, ‫להבדיל בין צד לצד. אחרי שבעה ‫באוקטובר, כל מה שאולי הבנתי לפני ‫כן הפך לקיומי. אני מסתכל קדימה, ‫ומחכים לנו אתגרים עצומים. קודם כול, בתחום הביטחוני ‫יש פה טלטלה דרמטית ‫שאנחנו עדיין לא יודעים לאן היא תתפתח. אני חושב שחגיגות הניצחון ‫של נתניהו מוקדמות מדי. ‫יש הישגים אדירים ‫ואין לי שום עניין להקטין אותם, אבל אנחנו לא יודעים מה יהיה.

"אני נוהג לכתוב לעצמי נקודות במהלך היום, וכשאני מתפנה, בדרך כלל בסוף היום, אני יושב לכתוב. יש פה בכנסת גם לילות ארוכים שמאפשרים את זה"

"ברמה הפנימית אנחנו צפויים ‫לשיקום ארוך וכואב. הדרום עדיין לא השתקם, והצפון עוד לא התחיל. גם כלכלית אנחנו לפני שנים קשות, ‫ובעיקר חברתית. מצד אחד המדינה הוכיחה ערבות הדדית מופלאה, ומצד שני היא עדיין מתמודדת עם סכנת התפוררות פנימית. אחד הכלים ההכרחיים להשאיר אותנו יחד ‫ולמנוע התפוררות הוא ממשלה ציונית רחבה שמי שרוצה יוכל להצטרף אליה, אבל חשוב שלא תהיה תלויה בשום קצה".

מלחמת התקווה

אנחנו חווים חזרה לשיח שהיה לפני שבעה באוקטובר. רבים מכלי התקשורת מלהיטים את האווירה וגם הסקרים מאירים פנים למפלגות שבקצוות, ופחות לדרך האמצע שאתה והמחנה הממלכתי מבקשים להציע. זה מתסכל אותך?

‫"קודם כול, במקום האישי ‫אני עקשן ונחוש להמשיך בדרך הזו, ‫ואין משהו שיזיז אותי ממנה. עוד לפני השאלה ‫אם זה משתלם או לא, מבחינתי ‫זו בחירה ערכית. אני לא יכול להיות ‫במקום אחר; ככה חינכו אותי ‫ובזה אני מאמין. רק אחר כך אני עובר לשאלה אם זה משתלם או לא. בעיניי חלק מהבעיה של הפוליטיקה ‫הוא שיש היפוך בסדר השאלות. קודם שואלים מה משתלם, ‫ואז אומרים מה דעתי".

לגופם של דברים, ממשיך טרופר, "אני מצד אחד שותף לתסכול שאין שינוי משמעותי, אבל מצד שני יש בי הרבה תקווה גם בהקשר הזה, כי אני מרגיש ‫שעד שבעה באוקטובר ‫כל מי שייצג עמדה כמו שלי נתקל ‫בהרבה ציניות ולגלוג, ‫ומי שניהל את השיח הישראלי ‫היו רק הקצוות. ‫מה שהשתנה בעיניי מאז השבעה באוקטובר, ‫ואני מודה שיש בזה שחיקה מסוימת, הוא שהרוב המתון שמאמין בשותפות גורל וייעוד ‫עלה על המגרש. בשדה הקרב זה הכי מובהק, שם אף אחד לא עוצר לשאול מה עמדתך בנושא המשפטי, אבל זה ממש לא רק שם. רוב יומי אני פוגש אנשים טובים ‫שבוחרים בשותפות הישראלית ‫ולא מוכנים לוותר עליה. אתה רואה את זה בשיח, הרבה מאוד אנשים לא מוכנים לחזור אחורה. יש היום כוח נגדי, שקודם היה שקט ועכשיו קם מול הקצוות. זה גם הקול הכי בולט במחלקות הפצועים שאני מסתובב בהן. פצועים אומרים לי 'פה בתוך החדר כואב ומייסר, אבל בחוץ הרבה יותר קשה'. פגשתי במחלקות האלה גם אימהות של חטופים שמתנדבות שם".

ואין לך חשש שכל זה יישאר רק בטנקים ובמחלקות השיקום, ולא יתורגם לכנסת?

"החשש הזה קיים, אם כי בסקרים אתה רואה הרבה מאוד קולות שמחפשים את הדבר הזה. ברור שאני רוצה ‫שיהיו כמה שיותר מצביעים למחנה הממלכתי, ‫אבל גם מי שעוזב ‫את המחנה הממלכתי לא גולש חזרה לקצוות, ‫אלא מחפש מענים באזורים שלנו. ‫האתגר שלי הוא ‫לתת להם את המענה הזה. ‫אני לא מנסה לייפות את המציאות. לקיטוב, לפילוג ולשנאה ‫יש נוכחות. אני רק מנסה להנכיח ליד זה ‫את כל מה שאני רואה, ‫ובכמויות הרבה יותר גדולות. אחד הדברים שאני מנסה לעשות בספר הוא לתת נוכחות גם לטוב הזה, שהוא אמיתי".

חלק גדול מהספר נכתב לפני שבעה ‫באוקטובר. טרופר כותב בו על הבית שגדל בו, על הוריו ועל נעוריו, על הבחירה להיכנס לעולם הפוליטי ועל רגעי הכרעה בתקופת המשבר הפוליטי והקורונה.

"כשאתה בוחר בחיים ‫ציבוריים יש ערך להציג את דרכך, ‫והיכולת לעשות זאת בריאיון של ‫שלוש דקות ברדיו ‫או בפוסט בפייסבוק היא מוגבלת", הוא מסביר את המניע לפרסום הספר. "אני עדיין מאמין בשוק הרעיונות ‫והדעות, ‫ולא רק בכותרות. לפני המלחמה היינו בשנה טרופה, ‫והרגשתי שצריך לתת קונטרה לקולות הקיצוניים שנשמעו ולהציג תפיסת עולם ‫של המרכז הישראלי – אבל לא ברמה התיאורטית, את זה מיכה גודמן ‫יעשה טוב ממני, אלא איך היא ‫מתורגמת ליום־יום".

לשאלתי כיצד חבר כנסת מוצא זמן לכתיבת ספר, משיב טרופר: "אני נוהג לכתוב לעצמי נקודות במהלך היום, וכשאני מתפנה, בדרך כלל בסוף היום, אני יושב לכתוב. יש פה בכנסת גם לילות ארוכים שמאפשרים את זה. אחרי שבעה באוקטובר הקפאתי את הכתיבה כי לא יכולתי לגשת לזה מבחינה נפשית, ובחודשים הראשונים של המלחמה גם באמת לא היה זמן. הייתי בקבינט, ולא היו לילות מבוזבזים. לפני כמה חודשים, כשחזרתי ללילות הארוכים בכנסת, חזרתי לכתוב וגם הסרתי חלק גדול מהדברים שנכתבו לפני המלחמה וקיבלו פרופורציה אחרת".

כותרת המשנה של הספר היא "תקווה בארץ פצועה", ואכן אחת ממטרותיו היא לספר סיפור של תקווה דווקא עכשיו. "המלחמה שלנו היא גם על הארץ ועל החיים וגם על הבחירה להחזיק את התקווה", אומר טרופר. "עם כמות הצער, השכול והכאב ‫של כולנו, ראיתי ערך גדול בלהציע תקווה. הפצעים הם אמיתיים, ‫אנחנו מדממים, ‫אבל גם התקווה אמיתית וצריך לתת לה מקום. זו לא תקווה במובן הרומנטי, אלא במובן של לעשות את החברה לטובה יותר".

לא מתחרה בסמוטריץ'

חילי טרופר, 47, נולד בירושלים לאביו הרב ד"ר דניאל טרופר ולאימו פייגי, שעלו לארץ מארה"ב מתוך ציונות ואהבת הארץ. חילי הוא אחד מעשרת ילדיהם, והוא מתאר את הבית שגדל בו כבית של חסד, שליחות ועשייה חברתית. אביו, איש רב פעלים, הקים בין השאר את תנועת גשר העוסקת ביצירת חיבורים בחברה הישראלית והעם היהודי, ומכהן עד היום כנשיא קרן קהילות שייסד בעבר, המאגדת את הגרעינים התורניים. בתום לימודיו התיכוניים – שבהם, לפי עדותו בספר, הוא לא הצטיין – בחר טרופר להצטרף למחזור הראשון של מכינת נחשון, המכינה הקדם־צבאית המעורבת הראשונה, שהוקמה בשנת 1997. במכינה הוא הכיר את אשתו צופית, אם ארבעת ילדיו, ואת ביתם בחרו להקים בקהילה משותפת לדתיים וחילונים בישוב נס־הרים.

הריאיון הראשון שערכתי עם טרופר היה בשנת 2004. יחד עם שלושה חברים הוא הקים אז את תנועת במעגלי צדק, שביקשה להחדיר לשיח הדתי סוגיות של צדק חברתי. זו הייתה חבורה של סטודנטים חדורי שליחות באמצע שנות העשרים לחייהם, אבל כבר אז היה להם קילומטראז' חברתי מרשים. הם הספיקו להקים יחד את עמותת "שכן טוב" העוסקת בחלוקת סלי מזון למשפחות נזקקות, להפעיל מרכזי למידה לילדים, ולפתוח רשת של בתי קפה לנוער בסיכון.

לאחר שהשתחרר משירות צבאי ביחידת דובדבן, עבד טרופר כמדריך נוער. משם הגיע לתנועת "אחריי" וכיהן בה כסמנכ"ל חינוך. בגיל 29 בלבד התמנה למנהל תיכון "ברנקו וייס" ברמלה. התפקיד הזה גם פרסם את שמו בציבור הישראלי, בעקבות הסרט "תיכון ההזדמנות האחרונה", סרטו התיעודי של בן שני ששודר במסגרת התוכנית "עובדה". לאחר בחירות 2013 עבד טרופר כיועצו של שר החינוך הרב שי פירון, ובהמשך ניהל את אגף החינוך במועצה המקומית בירוחם. בשנת 2019 היה ממייסדי "חוסן לישראל", שהפכה למפלגת "כחול לבן" ואז למחנה הממלכתי. בשש שנותיו בפוליטיקה הוא הספיק לשבת בשלוש ממשלות ולכהן כשר התרבות והספורט.

יש לא מעט חברי כנסת דתיים במחנה הממלכתי, ועדיין הציבור הדתי־לאומי מתקשה להצביע למפלגה שלא מספיק נחרצת בעיניו בתחום הביטחוני־מדיני. יש סיכוי שזה ישתנה?

‫‫"אנחנו מנסים להיות בית ‫גם עבור חלק מהציונות הדתית, זה חשוב לנו. ‫מבחינת חברי הכנסת ‫אנחנו אולי המפלגה הכי מייצגת של הציבור הזה, ‫למעט המפלגות הדתיות. אורית פרקש, מתן כהנא, מיכאל ביטון ואני – אלה ארבעה אנשים דתיים מתוך שמונה, ‫וגם האחרים לא רחוקים. אני לא מרגיש ‫בכנסת שליח של המגזר הציוני־דתי ‫אלא שליח של עם ישראל, ‫שהמגזר הציוני־דתי ‫הוא לגמרי חלק ממנו. אני גאה בזהות הציונית־דתית שלי ‫וגם בחינוך הציוני־דתי ‫שקיבלתי, אבל אני רואה ערך ‫להיות במפלגה שהיא לא רק דתית ‫אלא עסוקה בסיפור של אחדות.

"כל עוד מערכות הבחירות ‫הן רק תחרות מי יותר ימני, סמוטריץ' ינצח אותי. אני פונה לקהל שאומר ‫'אני ימני ואני רוצה לדעת שהנציגים שלי ‫לא יביאו מדינה פלסטינית ו‫לא יפנו יישובים', ו‫אני מבטיח לו את זה ב־100 אחוז, ‫אבל המרכיב העיקרי ‫שמכריע אצלי הוא אחדות ישראל. יש פלח גדול בציונות הדתית שרוצה לדעת בביטחון ‫שלא נפגע בהתיישבות, ואני אומר לו שלא רק שלא נפגע, ‫אלא גם חיזקנו ונחזק את ההתיישבות, אבל אני לא מנסה להתחפש. זה לא הדגל העיקרי שלי, ‫ואני חושב שלמדינת ישראל יש היום ‫צרכים גדולים יותר".

‫טרופר מספר שבחוגי בית שהוא מקיים בציונות הדתית לקראת מערכות בחירות, כמעט תמיד ‫מגיעה השאלה ‫על תקציבים לחינוך הדתי. ‫"אני תמיד עונה להם בכנות, ‫כי כך חונכתי, שאם השיקול שלהם למי להצביע הוא תלוי תקציבים בחמ"ד, שלא יצביעו לי. לא כי חלילה אפגע בחמ"ד מתוך כוונה, אלא פשוט כי אחלק תקציבים למי שבעיניי צריך יותר, וזה אומר שילד בפריפריה תמיד יקבל יותר מהילד במרכז, והילד בפריפריה יכול להיות דתי, חילוני, חרדי או ערבי. אני מעריך שבמערכת הבחירות הקרובה, מכיוון שכל המפה נטתה ימינה וכולנו מבינים שצריך להילחם חזק מול האויבים שלנו, שאלות של אחדות פנימית, חיבורים בתוך החברה ושאלות חברתיות וכלכליות יתפסו מקום מרכזי. בסוגיות הללו אני חושב שאנחנו מציעים הצעה הרבה יותר טובה, וממקום דתי".

יש דווקא סבירות גבוהה שסדר היום בבחירות יישאר ביטחוני.

"בתחום הביטחוני אין לי שום רגשי נחיתות מול ההצעות של סמוטריץ'. גם עכשיו, בנוגע לעסקת החטופים, אני מאלה שחושבים שזו טעות שמשטיחים את הדילמה ומקטינים את המחירים האיומים שיש בעסקה הזו. העסקה הזו היא עסקה רעה אבל אין אפשרות לעסקה טובה, ובדילמה הזו אני הכרעתי בעד. אני גם משוכנע שבמוקדם או במאוחר נחזור להילחם. המלחמה בעזה הולכת ללוות אותנו שנים ארוכות קדימה, אם נרצה או לא, ומדינת ישראל החזקה יכולה לספוג כמה חודשים של הפסקת אש. גם על פי ההיגיון של נתניהו וסמוטריץ', הם הרי הגיעו להסכם הפסקת אש עם חיזבאללה שהוא אויב מאיים יותר, ואמרו שכאשר נצטרך לחזור להילחם שם, נעשה זאת. אם אמרו את זה בלבנון, ודאי שאפשר לומר את זה מול אויב בתא שטח קטן ולא מדינתי, שחטף מכות חזקות יותר".

יהודי לפני ישראלי

כחלק מחשבון הנפש, אתה כותב על כך שבממשלת לפיד־בנט הסנטימנט של חיבור למסורת יהודית היה דל מדי.

"קודם כול זה עניין אישי. אני גם יהודי, גם ישראלי, גם דמוקרט וגם ציוני, אבל אם דוחקים אותי לפינה – אני יהודי לפני שאני ישראלי. בממשלת השינוי הרגשתי שלא מעט מהיושבים סביב השולחן היו הופכים את הסדר. זה לגיטימי, אבל בעיקר הרגשתי שיש שם ממש הצנעה של הסנטימנט היהודי. אין לי איזה מדד שקובע מי יותר יהודי, ואני לא מנסה להגיד שמישהו פחות יהודי מאחר, אבל העובדה שבצד הימני של המפה יש גאווה גדולה ושימוש תכוף במושגים יהודיים ולאומיים, ובצד השני, בהכללה, יש הצנעה של הדבר הזה, היא בעיניי חלק מהקושי של מחנה המרכז. אני חושב אגב שהמלחמה שינתה את זה במובן מסוים, ובשדה הציבורי יש היום חיבור יותר עמוק. אני באמת מצר על העניין הזה וחושב שזה סיפור משמעותי שחסר".

אתה מספר בספר שבמהלך בחירות 2020, כשבסקרים לא עברתם את אחוז החסימה, היה רגע שבו עלתה אפשרות שגנץ יפרוש ואתה תעמוד זמנית בראש המפלגה. אני מודה שקשה לי לדמיין אותך כראש המפלגה, במיוחד לאור נאמנותך לגנץ.

"קודם כול אני מאוד מאמין בערך של חברות, אני לא אחד שתוקע סכינים. חוץ מזה, דווקא עד שהגעתי לפוליטיקה רוב הזמן הייתי בראש מערכות, אם כמפקד בצבא או כסמנכ"ל 'אחרי', מנהל בית ספר או מנהל אגף החינוך בירוחם. אין לי שום בעיה להוביל משהו. אני פשוט מאמין מאוד בדרך ארוכה, ואני חושב שמי שמחפש קיצורי דרך כמעט תמיד נופל על האף, וגם הרבה פעמים עושה טעויות שהן גם ערכיות. בגלל שאני בא מעולם החינוך אני רואה ערך בהתמדה ומאמין בדרך הזאת.

"לפעמים אנשים מתבלבלים ומפרשים אדיבות או מתינות עם עדינות ורכות, אבל אני לא מרגיש פחות נחוש ממישהו אחר. נכון שאני מאוד משתדל שהנחישות תמיד תהיה בדרך ארץ. זה בא מתוך נאמנות לתפיסתו של הבעל־שם־טוב שאם אתה רוצה להגיע גבוה, מוטב שתבנה לעצמך גבעה ולא תחפור לחברך בור. זה לא שאין בי אמביציה לטפס על גבעה, אבל אם כדי להגיע אליה אני צריך לחפור בורות לאחרים, זו לא דרכי. מהרגע הראשון בפוליטיקה אנשים מסבירים לי למה אי אפשר להתקדם בדרך שלי. אומנם אני רק חמש וחצי שנים בפוליטיקה אבל עברנו חמש מערכות בחירות ואני מגלה שזה לגמרי אפשרי להתמיד בדרך הזאת. אתה לא חייב לסטות ממנה, אפשר לעמוד בפיתויים".

את הקרדיט לעשייתו החברתית מעניק טרופר, גם בספר וגם בשיחה שלנו, להוריו: "זה החינוך שקיבלתי – התעקשות בדרך, התמדה, לא לסטות. זה לא אומר שאין נפילות, אבל זה המצפן שלי ואני רוצה להאמין שהוא יכול להביא אותי גם לטפס עוד קומה, אבל זה יקרה רק בדרך שלי".

אין רגעים של הרהור על ההתאמה שלך למערכת הפוליטית?

"יש רגעים מאוד רעים בפוליטיקה, אבל הם מייצרים אצלי שתי תנועות הפוכות. מצד אחד דחייה ובחילה, ומצד שני זה גם מנוֹע דווקא להישאר, כי אתה לא רוצה לוותר על הדרך שלך. כך שזה פועל לשני הכיוונים. אם הכול היה הולך טוב, הייתי מרגיש פחות דחיפות להיות חלק מזה. אני חושב גם שהרבה פעמים יש משחק מזויף. אנשים אומרים 'זה נורא איך שהפוליטיקה מתנהלת', אבל כשאתה מציע דרך אחרת הם אומרים 'אבל אפשר רק כך'. מצד אחד מבקרים את הכוחנות, ומצד שני אומרים שבלי כוח זה לא ילך. עם הזמן אני מגלה שהדרך שאני מאמין בה גם יותר אפקטיבית. אם היא הייתה רק ראויה אבל הייתי נכשל, הייתי אומר שאני צריך לבדוק את עצמי, אבל בתפקידים שבהם כיהנתי ראיתי שהיא גם הרבה יותר אפקטיבית. אני מקבל יותר תקציבים למשרדים שלי ומגיע ליותר עמדות השפעה בדרך הזאת. זכיתי לכהן כשר שלוש פעמים והייתי בקבינט שלוש פעמים, אז מתברר שאפשר".

אתה מזהה חברי כנסת ממפלגות אחרות שעברו שינוי בהתנהלותם בעקבות המלחמה?

"כן. אני חושב שבסך הכול יש הרבה יותר זהירות. שבעה באוקטובר לימד את כולנו כמה יהירים היינו לחשוב שאפשר להתקוטט בלי מגבלות ושלא יהיה לזה מחיר. אתה רואה את זה אצל כולם, גם אם זה לא נעשה לשמה. גם אם יריב לוין ושמחה רוטמן לא מחדשים את המהפכה כמו שהם רצו בגלל שיקולים משלהם, עובדה שגם הם מבינים היום שלשם לא חוזרים. גם בצד השני אתה רואה שכמעט לא מניפים שוב את הכלי של הפסקת ההתנדבות לצה"ל. אנשים הרבה יותר זהירים בפעולות שלהם, וגם זה בעיניי סיפור של הרבה תקווה. מאז שבעה באוקטובר אני מרגיש שיש גייסות של ישראלים שרוצים לספר סיפור של שותפות ושל תקווה. אני רק אחד מהם, ומשתדל להיות הקול שלהם בבית הזה".