יש לא מעט זיוף בהתרפקות על לכתו של אריק איינשטיין. לפני שמעריציו קמים על המדור לכלותו, נבהיר שאין כאן כפירה ב"אחרי מות קדושים". איינשטיין אכן היה קדוש למוזיקה הישראלית – ובצדק. אך סימן שאלה מרחף סביב האותנטיות של מי שמעלה את הגעגועים האלו על ראש שמחתו.
מקורו של הזיוף הוא בגעגוע האוטומטי על כל מה שהיה ואיננו, תוך התעלמות מהמציאות הקיימת. קשה לא להיות ציני לנוכח ההתרפקות של שדרני הרדיו הצעירים שמצהירים על כמה חסר איינשטיין בנוף הנוכחי, כשהמציאות היא שאריק איינשטיין לא באמת נמצא ב"נוף הנוכחי" כבר למעלה מעשרים שנה, למרות שהמשיך ליצור מוזיקה בשנים הללו, עד פטירתו בשנת 2013.
על האמת להיאמר: איינשטיין של השנים האחרונות בחייו לא זכה לעדנה. הקול שלו היה ונשאר מזוהה עם שנות השישים והשבעים. כך שעוד בחייו היה חסר קולו של אריק אינשטיין בגלגול האחר שלו.
אך לא הגענו עד הלום רק כדי לרטון. אין הרבה אופציות לכתוב טקסט על אריק איינשטיין בלי שהקורא הישראלי הממוצע ירגיש שכבר קרא את המילים הללו. אלפי טקסטים לפני מותו של איינשטיין ולאחריו, נותנים תחושה שאין כבר מה לחדש בכתיבה על מי שנושא בתואר הבלתי רשמי "הזמר הכי גדול שהיה כאן". כאן נכנס אחד היתרונות של המוזיקה כמדיום – היכולת לשחזר רגעים ולהעניק להם משמעות חדשה, לצד זו הנוסטלגית שתמיד נמצאת שם.
המארז החדש של אריק איינשטיין שלכבודו התכנסו כאן יצא בסיומו של פרויקט הדסטארט מוצלח. הוא מציף המון נוסטלגיה ומצליח לגעת גם במתרפקים האותנטיים על איינשטיין וגם בטרמפיסטים החדשים.
חברת התקליטים (יש עוד כאלו דברים, ילדים) פונוקול לקחה חומרים ששכבו במחסנים שלה מתקופה ספציפית אך מאוד משמעותית בחייו המוזיקליים של איינשטיין – בין 1969 ל־1971 – וחידשה ושחזרה את הסלילים ואת המאסטרים המקוריים שעל גביהם הקליט את האלבומים שיצאו בשנים האלו. האוורור ההפקתי מספק הפתעות גם לאוזניים ששמעו את איינשטיין שוב ושוב.
התוצר הוא 15 אלבומים מחודשים – החל ב"פוזי" המיתולוגי שהיה בעצם אחד מתוך טרילוגיה של אלבומי "לול", עם שירים כמו "פראג", "כמה חם", ו"אחינועם לא יודעת" ועד "ילדודס" עם שירים כמו "מכופף הבננות" ו"אצו רצו גמדים", שיצא בשנת 1978. בדרך יש עוד אינספור תחנות כמו "בדשא אצל אביגדור", "שבלול", "פלסטלינה", "האהבה פנים רבות לה" עם יוני רכטר ו"סע לאט" עם מיקי גבריאלוב.
צריך כמובן יותר מעמוד אחד של מדור מוזיקה כדי לעבור שיר־שיר ולתאר עד כמה הטכנולוגיה של היום מצליחה לחצוב באבן האיינשטיינית ולהפיק ממנה רסיסים חדשים של סאונד לקול שלו. חידוש הסאונד מאיר בזרקור חד יותר הפקות שליוו את איינשטיין לאורך השנים וגילמו תפקיד מרכזי במוזיקה שלו. המרוויחים הגדולים מהגרסאות האלו הם הבסיסטים שמקבלים פתאום נפח אחר לחלוטין משקיבלו בהקלטות המקור.
פסגת הפרויקט היא ללא ספק אלבום ההקלטות הנדירות. ההאזנה אליהן היא מעבר חד בין סגנונות וסאונד שאיינשטיין שוטט בהם בשנים האלו, והמחשה נהדרת לוורסטיליות שלו, כשהיה צריך להתאים את חתימת הקול שלו לכל סגנון.
דווקא אלבום הבונוס הזה הוא תמצית נהדרת לדרך שבה איינשטיין הצליח – דרך המוזיקה וההוויה שלו – להפוך לתמונת מראה של החברה הישראלית של אותן השנים ושל לא מעט ישראלים גם שלושים שנים אחרי כן.
המעבר בין איינשטיין המאוד ארץ־ישראלי של "מי שחלם", "עטור מצחך", "שיר של אחרי מלחמה" לבין הרצון להיות מקרטני ולנון ב־Time after time, הגרסה האנגלית של "אל תוותרי עליי", או "Waiting for a better day" (להלן "אני ואתה נשנה את העולם"), הופך את המסע של איינשטיין למוחשי מאוד.
המארז מתכתב עם התקופה הנוכחית, בה תקליט הוויניל חוזר ואיתו גם הכמיהה לסאונד חודר, חם ו"אמיתי" יותר ממה שמספקים לנו הקבצים למיניהם. הוא נעים לאוזן ומעניק למאזין אריק איינשטיין נקי ומזוקק יותר.
מחיר המארז אמנם לא זול (כ־400 שקל), אך הוא מתגמל ונהדר במיוחד למי שלא מספיק שרוט כדי להכניס אליו בחזרה הביתה את התקליטים המגושמים (והנפלאים), ואת המריבות בבית סביב מי ינקה את האבק שמצטבר עליהם.
שיר שחלמתי, אריק איינשטיין
