"אני משתדל לא להתעסק בפחדים יותר מדי. ישנה תמיד המחשבה מה יקרה אם ניפגע, אבל אני לא נותן לה הרבה מקום. החשש המהותי הוא לא להיות מספיק או להיות מוחלף", מאור ברג'ל משתף בגילוי לב. "הגדול שלי מתחיל להתרגל לזה שחלק מהדברים שהיו בזמן האיכות הקבוע שלנו כמו ללכת לבית כנסת – עכשיו הם שלו עם מישהו אחר, זו אינטימיות שאבדה".
מאור וטל נשואים ולהם שני ילדים יהונתן, הגדול שבהם, בן שנה וחצי ושחר הקטן נולד בין סבב המילואים השני לשלישי שמתקיים בימים אלו. "מאור תמיד הולך עם יהונתן לבית כנסת", מספרת טל. "באחת השבתות כשמאור היה בלבנון, ביקשתי מאבא שלי שייקח אותו לבית הכנסת. אחרי כמה דקות הם חזרו ואבא שלי אמר לי שיהונתן לא רגוע, והוא לא מצליח להיות איתו שם".
אני שואל את מאור אם זה גורם לו לחשוב לא להתייצב למילואים, אבל מבחינתו זו אינה אפשרות. "לא חשבתי אף פעם לא ללכת, אבל היו מחשבות לחזור הביתה – כשטל חולה, או אחרי לילה קשה. המחויבות הראשונה שלי בסופו של דבר היא לטל". ועדיין, הוא יעשה הכול כדי שלא לתמוך ב"מפולת", להגדרתו. "הרבה חברים שלי מסבב א' לא הגיעו לסבב ב', ואנשים מסבב ב' לא הגיעו לסבב ג'. אני לא רוצה להיות נביא זעם שאומר 'החבר'ה לא מגיעים', אבל כל אחד שלא מגיע גורם למי שנשאר לתחושת פראייריות. זה חלק גדול מהמניע שלי להגיע בימים אלה. רובנו בשלב של תחילת הקריירה ושל הקמת המשפחה". וטל מוסיפה "עם התקדמות המלחמה מבינים כמה זה קשה בבית. ובסוף זה נמדד לפי כמות הדחיפה והתמיכה של המשפחה והקהילה שלך. לדעתי, החברה שסביבי פחות תומכת מהחברה ביישובים, אבל אנחנו שמחים מאוד שאנחנו גרים בתל־אביב. אני רואה בזה ערך רב".
משפחת ברג'ל עברו לתל־אביב חודשים ספורים לפני המלחמה. "אני מרגישה שדווקא המגורים בתוך העיר בקהילה שרובה חילונית הם שמחזיקים אותי״, טל אומרת. "מאור הולך עם כיפה, הנשק ושחר על היידים ואנשים שואלים אם אפשר לצלם, אומרים תודה. כשאני יורדת לסופר, המוכר מתעניין מה עם מאור. פעם מישהו, שלא נראה מהצד שלנו במפה הפוליטית, הביא לנו חלה כשישבנו בבית קפה בשישי. זה דברים שנותנים כח. אין לנו את התמיכה של היישוב, אבל החיים פה, ביחד, משמעותיים, ובתקופה הזאת אז יותר. השכן החילוני יוצא גם הוא למילואים, וזה מאחד אותנו. כיכר החטופים לא רחוקה מאיתנו, ומקרוב אפשר לראות שלהם אכפת מהמלחמה והם יכולים לראות שגם לנו אכפת ואנחנו מקריבים בשביל זה".
תקופת המילואים מתחלקת לזמנים שנמצאים בהם בבית ולזמנים בצבא. "אני לא סובל יותר מדי בצבא, עיקר הקושי מבחינתי הוא מול הבית. הילדים שלי קטנים מאוד, כך ששמירה על קשר איתם מרחוק אינה רלוונטית כל כך בגילם. הלידה של שחר אומנם לא הייתה בזמן שהייתי במילואים, אבל מהר מאוד מצאנו את עצמנו בסבב נוסף. בסבב הראשון עוד אפשר היה להשתלט על האירוע, ואילו עכשיו אנחנו מרגישים את עליית המדרגה. אנחנו נסמכים מאוד על בייביסיטר, אבל זו פריווילגיה, ולא בטוח שהצבא יחזיר לנו על זה – לא כל אחד יכול להרשות את זה לעצמו".
בשגרה, העבודה שלו כמפתח תוכנה תובענית מאוד. במילואים, לעומת זאת, כשהוא לא שם הוא בבית ב־100 אחוז, וזה דווקא יתרון של התקופה הזאת. אבל עדיין, בזמני השגרה הקצרים שבין לבין הוא במרוץ של חזרה לעניינים, כשמעל מרחפת העננה של אי הוודאות לגבי הפעם הבאה שייקרא למילואים. "אבל בסוף", ברג'ל מסכם באופטימיות, "זה מוסיף משמעות לחיים. אנחנו עושים דברים חשובים, אולי אפילו היסטוריים. לקח לי זמן להבין שיש לי מזל שיש לי יכולת כלכלית ומשפחתית להיות במילואים. להיות בצד הנותן. גם את האנשים שמגיעים למילואים אני מעריך מאוד ונהנה מאוד להיות בחברתם. הייתי רוצה שזה יהיה סמל סטטוס, שזו תהיה גאווה, שכולם יהנהנו בהערכה כשיגידו להם 'אני מילואימניק'".
משפט מהחם, אוהד יונגר:
אנחנו שמחים על הזכות שיש לנו לתמוך מאחור במאור, כמשרת מילואים וזה המינימום שאנחנו יכולים לעשות בתקופה הזו. ובינינו, סך הכל זה סידור לא רע לעשות מילואים כשיש 2 תינוקות בבית.
מספר אישי
ימי מילואים: כ–300 ימי מילואים מאז תחילת המלחמה, ב–3 סבבים | גיל: 26 | גדוד: 7056
