אמנים רבים מעידים כי עם פרוץ המלחמה אחז בהם שיתוק והם לא היו מסוגלים ליצור. האירוע המטלטל יצר בהם ריק, ואקום, אשר הותיר את האמנים חסרי אונים, אילמים נוכח האימה והזוועות. ואולם, במקביל לתחושה הבסיסית כי אין מבע אמנותי שיוכל ליצוק לשפת החומר את שאירע, חוו האמנים גם דחף עצום ליצור.
“אמניה הדגולים של כל תקופה", כתב הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט, "מצויים במגע עם מטלותיה הפסיכולוגיות העכשוויות החשובות ביותר של התרבות. אני מכנה זאת הפונקציה המטרימה של האמנות. בדרך זו, האמן מקדים את המדען בהיענות לצרכיו הנפרסים של האדם. באמצעות עבודתו… האמן סולל את הדרך לפתרון הקונפליקט הנתמך על ידי התרבות או לריפוי הפגם".
במהלך השנה שחלפה מאז 7 באוקטובר נולדו יצירות אמנות מרתקות ומצמררות, ושורה של מיזמים מגוונים ומרגשים. יצירות אלו מגלמות בצורה ובחומר את המשבר שעוברת החברה הישראלית, מתייחסות למאורעות הקשים ולמלחמה המתמשכת ומרובת החזיתות, ונוגעות בהם מזוויות שונות: תושבי העוטף, ניצולי מסיבת הנובה, החטופים, הנופלים, המפונים והחיילים הלוחמים בשדה הקרב. בדרכם, המיזמים האמנותיים והתערוכות הללו מבקשים לספק תחושת שותפות עם הנפגעים, אולי גם קורטוב של נחמה; בעיקר הם שואפים לבטא בשפה אישית ויצירתית את הכאב העצום ואת אתגרי השעה הגדולים.
לוחות מאושוויץ
“משיב הרוח" היא סדרה של ציורים היפר־ריאליסטיים על גבי לוחות עץ קטנים, פרי עבודתה של הציירת חני כהן־זדה. ראשיתו של המיזם במחוזות האימה של אושוויץ. בסוף ניסן תשפ"ג, אפריל 2023, יצאה כהן־זדה עם משלחת משפחתית למצעד החיים בפולין. בראש המשלחת עמד אביה, הקרדיולוג פרופ׳ צבי קליין. במהלך המסע חוו בני המשפחה את תחושת הניצחון שלו, ילד רדוף באירופה שחזר אליה אחרי שמונים שנה כסבא לשבט של 27 צאצאים. ביום הצעדה חולקו לחברי המסע לוחות עץ קטנים, והם התבקשו לכתוב עליהם הקדשות לקרובים שנספו בשואה. לאחר צעדה של כשעה הם הגיעו לפסי הרכבת שמובילים למחנה המוות, ונעצו ביניהם את לוחות העץ עם ההקדשות המצמררות.
בסוף המסע תחבה מדריכת הקבוצה לידיה של כהן־זדה ערימה של לוחות עץ חלקים שנותרו בידיה. קחי, תעשי עם זה משהו, אמרה לה. כהן־זדה דחסה את הלוחות בתוך המזוודה, מבלי לשער שבעוד חודשים ספורים הם ישמשו אותה לעיבוד מוראות שחווה העם היהודי בארצו במאה ה־21.
“חצי שנה חלפה בין המסע שלנו לפולין ובין הטבח המחריד בדרום", אומרת כהן־זדה. “כשפרצה המלחמה, חמישה מבניי גויסו. כמו כל עם ישראל, הרגשתי שהאדמה רועדת מתחת לרגליי. כעבור כמה ימים התחילו להגיע סיפורי הגבורה המופלאים של חיילינו. חשתי שסיפוריהם משיבים את רוחי ואת הרוח של כל העם, וכך החלטתי לצייר את סיפורי הגבורה האלה ולהפוך אותם ליצירות אמנות, כדי לתת להם נוכחות מוצקה יותר בזיכרון שלנו. חשבתי לעצמי איך אצייר אותם, ואז נזכרתי בערימת לוחות העץ הקטנים שישבה על המדף בסטודיו, הלוחות מאושוויץ. באותו רגע הבנתי עבור מה שמרתי אותן".
תערוכת היחיד “אשר הביא הגשם", של הציירת הוותיקה אביגיל פריד, מציגה גישה אישית, רגשית ואינטואיטיבית למאורעות. במהלך השנה האחרונה יצרה פריד על גבי פורמטים גדולים ציורי אבסטרקט רב־שכבתיים, רוויי צבעים עזים וחומריים, המבטאים באופן בלתי אמצעי את הרגשות הקשים של כולנו.
פריד: “לאחר 7 באוקטובר התקשיתי מאוד ליצור. הבן שלי גויס למילואים במשך חודשים ארוכים, ומעבר לאימה הכללית שמילאה את כולנו, צף אצלי מחדש פיגוע מסכן־חיים שנקלעתי אליו לפני כ־15 שנה. כדי להתגבר על השיתוק ולחזור ליצור, הצטרפתי לרזידנסי ב’מפעל’ בירושלים, ושם אספתי כוחות מחודשים ליצור ולמצוא בכך מזור". נקודת המוצא בציורים היא טבע ונופים, שעוברים פירוק במכחולה של האמנית והופכים למבע אקספרסיבי נטול מעצורים, אשר משבש את המציאות השקטה והפסטורלית שמתוכה צמח. התערוכה מוצגת ב"גלריה מרי" בירושלים עד סוף החודש.
דאגה שמורגשת בגוף
לא רק אמנים ואמניות, גם אוצרים ואוצרות קפאו ונאלמו דום מול מה שאירע. האוצרת הילי וורטמן־מויאל מתארת כיצד באותו יום נורא היא דאגה לגורל אחיינה, אשתו ובתם התינוקת, שימים ספורים לפני כן עברו להתגורר בכפר־עזה, והיו נצורים בביתם שעות ארוכות עד שחולצו. התערוכה הנוכחית, שהיא אצרה בשיתוף רם עוזרי, מכונה “באין מילים" ומוצגת עד 1 בדצמבר בגלריית “הביאנלה של ירושלים", בחלל ייחודי ועתיק במבנה שערי צדק הישן. היצירות המגוונות מעניקות פרספקטיבות שונות על טרור, מלחמה וטראומה: הזוועות שאירעו, החטופים, בתי הקיבוץ השרופים, הלחימה בעזה, חוויית הפליטוּת, ואף ההדים בעולם.
"7 באוקטובר גרם לי להבין משהו ששינה את כל הגישה שלי לאוצרוּת ולאמנות", אומרת וורטמן־מויאל. “הבנתי שבמרחב שאין בו מילים, יש יצירה. האמנות נכנסת כשפה מופשטת ומעניקה ביטוי לרחשי הלב שלא ניתן לשיים או להגדיר. היצירה מאפשרת להתחיל לטפל ולרפא את הפצע המדמם. היא מאפשרת לדמיין מציאות שונה, עוגן של תקווה ונחמה. הפילוסוף הצרפתי מוריס מרלו־פונטי אמר שמי שרוצה להבין את המציאות לעומקה, שילך לאמן. דרך האמנות, הוא הסביר, אנחנו רואים את הדברים עצמם מתוך הווייתם האילמת. היא חושפת שכבות בלתי נראות במציאות הנראית לעין, מלמדת אותנו על העולם, ומחברת בין הרוחני לגשמי. זה שונה מאוד מהגישה שרווחה במשך שנים, שבה הפילוסוף הוא מקור הידע וידיעת העולם".
אלקנה לוי: "בזמן שציירתי חוויתי עקצוצים בנפש שהזכירו לי שאני רק בהפוגה מהמילואים, ולא בטוח שאוכל להמשיך עם הציור מחר. הם הזכירו לי כמה אני שונא מלחמות, וכמה אני והסביבה שלי רק רוצים לחיות, רצון כל כך פשוט ששווה להילחם למענו"
אחת האמניות שיצירותיהן מוצגות בתערוכה הזו היא אנדי ארנוביץ. בסדרת התחריטים “אימהות ובנים" היא מבטאת את דאגתה היומיומית כאם לבנים ולחתנים שמשרתים בחזית, אחד מהם אף נפצע בעזה. ביצירה נראה בנה החייל לבוש מדים ואפוד, ניצב זקוף על רקע מדברי שומם ומתבונן היישר לעבר הצופה. ברקע אימו ישובה על כיסא, מתוארת בהקטנה ביחס לבנה, ממתינה בשקט לשובו. חוט אדום משתלשל מטבורו של החייל ונמשך עד רגליה של האם, מסמל את הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין אם לבניה. העבודה המעודנת והרגישה, שיש בה נופך של תמימות, עומדת בניגוד גמור למשמעות הקיומית העומדת מאחוריה.
“להיות אם לשני בנים ביחידות קרביות, זה מותח ולוחץ כל אינסטינקט אימהי שיש לי", אומרת ארנוביץ. "התחלתי ליצור את הסדרה הזו כשהבן הבכור שלי התגייס לצבא, והוספתי לה כשהבן השני שלי התגייס. המלחמה בעזה הגדילה והכפילה את כל זה. לא רק שני הבנים שלי גויסו, גם שלושת החתנים. פתאום דאגתי גם לשלומם ובריאותם של גברים שהם לא הבנים שלי. הדאגה המתמדת היא לא רק נפשית, חוויתי את זה גם ככאב פיזי ממשי. זה חיבור שהוא גופני ומורגש".
הפסטורליה הופרה
בניגוד להתאבנות שמתארים מרבית היוצרים, האמנית קרן שפילשר מצאה עצמה מציירת ברצף אובססיבי מאז שבעה באוקטובר. ציוריה מהווים מעין יומן ויזואלי, עדות לחוויות ולתחושות הקשות המלוות את כולנו. שפילשר ניגשת לזוועות שאירעו ולסוגיית החטופים דרך פרשנויות שהיא מעניקה ליצירות מופת ישראליות ואירופיות. כך, למשל, יצירותיו של יוחנן סימון שנוצרו בשנות החמישים וביקשו להציג את היופי והשלמות בחיי הקיבוץ השיתופיים, מקבלים אינטרפרטציה חדשה ומצמררת בהקשר העכשווי. בציוריו של סימון מתוארות סצנות משפחתיות ומלאות אופטימיות – אב מניף את ילדו באוויר, רגע אינטימי בין אם ובתה. שפילשר לוקחת את הדימוי הזה ושותלת בתוכו את תמונותיהם של כפיר ואריאל ביבס שנחטפו מביתם. הסצנה הקיבוצית הפסטורלית הופכת למחזה אימה, והמרחב ההרמוני של הטבע הופך לזירת חרדה.
נקודת המבט המרגשת ביותר היא של חיילים אמנים שנלחמו בשדות הקרב. הצייר אלקנה לוי, לוחם במילואים, ניצל כל הפוגה שהייתה לו כדי לצייר. באחת ההפוגות בין שירות מילואים אחד למשנהו, הוא צייר דיוקן עצמי מול כן הציור ברוח מסורת הרנסנס, אך אצלו גלימת הצייר מוחלפת במדים צה"ליים, ועל הקיר ברקע נשען כלי הנשק.
“במילואים היה לי זמן רק לציורים מהירים בעיפרון, ופתאום בבית הייתה לי הזדמנות לעשות ציור שמן גדול ומתמשך", מתאר לוי. “למרות זאת, בזמן שציירתי חוויתי עקצוצים בנפש שהזכירו לי שאני רק בהפוגה, ולא בטוח שאוכל להמשיך עם הציור מחר. העקצוצים האלה הזכירו לי כמה אני שונא מלחמות, וכמה אני והסביבה שלי רק רוצים לחיות, רצון כל כך פשוט ששווה להילחם למענו".
סם גריפין, אף הוא לוחם בחזית, נטש את הסטודיו שלו והתגייס מיד לאחר שבעה באוקטובר. הוא שירת בעוטף והשתתף בלחימה בעזה. מול המראות הקשים שחווה על בשרו ושחזה בהם בערוצי התקשורת, הוא חש לכוד במעגל של כעס ותסכול. כשחזר לסטודיו, החל לרשום ולצייר כדי לעבד את חוויותיו הקשות. גריפין צייר ציורי שמן גדולים המבוססים על סקיצות בצבעי מים שיצר בשטח. העבודות מתארות את המראות בעזה ובעוטף, וכן דיוקנאות של הלוחמים. הן מוצגות בימים אלו בתערוכה סבב ב' שאצר רם עוזרי, במוזיאון לאמנות יהודית בהיכל שלמה בירושלים.
"כפיר כבש את ליבי"
לצד תערוכות אמנות, קמו במהלך השנה מיזמים אמנותיים מרגשים ומשמעותיים בשיתוף משפחות הנופלים והקהל הרחב. מיזם ההנצחה "רקמת חיים" מחבר בין משפחות שכולות מאז שבעה באוקטובר, לאמניות ואמנים, בתהליך יצירה־הנצחה משותף. הוא קם ביוזמתן של בשמת חזן, מחזאית ובימאית תיאטרון וסופרת, ואילת אסקוזידו, תחקירנית ומנחת סדנאות כתיבה.
מבחינתן, זוהי תגובה אמנותית לממדי האסון ולתחושת האובדן המטלטל את החברה הישראלית, באמצעות מעשה של סולידריות וקריאה להמשכיות ולתקווה. המיזם החל בפרסום קול קורא לאמנים ולמשפחות שכולות המבקשות להנציח את יקיריהם בשפה אמנותית עכשווית וייחודית. ארבעה־עשר אמנים ואמניות, ממגוון תחומי יצירה וממקומות שונים בארץ, נבחרו להציג במיזם ועברו הכשרה מיוחדת כ"מעצבי זיכרון". לאחר מכן פגשו האמנים את המשפחות שביקשו להצטרף למיזם ושמעו על סיפורי החיים של הנופלים. בהשראתם הפכו האמנים את הזיכרון ליצירה.
חני כהן־זדה: "כשהתחילו להגיע סיפורי הגבורה המופלאים של חיילינו, חשתי שסיפוריהם משיבים את רוחי ואת הרוח של כל העם, וכך החלטתי לצייר את סיפורי הגבורה האלה ולהפוך אותם ליצירות אמנות, כדי לתת להם נוכחות מוצקה יותר בזיכרון שלנו"
טלי פרקש, אמנית רב־תחומית המשתתפת במיזם, מספרת: “השנה האחרונה הדפה אותי הרחק מחדוות החיים ומהאופטימיות. זה בא לידי ביטוי גם בדעיכת התשוקה ליצירה, שחינה וערכה ירדו בעיניי. המיזם אִתגר מחדש את הדיאלוג שלי עם היצירה, והצמיח ניצנים חדשים של תשוקה דווקא דרך המפגש עם המוות ומעגלי השכול".
פרקש נפגשה עם משפחתו של כפיר פרנקו, לוחם שריון שנפל ברצועת עזה. “כפיר כבש את ליבי", היא אומרת. “משיחה לשיחה עם המשפחה, מסיפור לסיפור, ליבי יצא אליו. צעיר עם עיניים־שמיים וחיוך מתוק־מתוק. חשבתי לבטא ביצירה את האהבה של כפיר לאדמה, את הלב הרחב שלו שידע להעניק מעצמו באופן המדויק והמותאם לאדם שנזקק. רציתי לבטא את הכנות שהייתה בו, ליצור דימוי של עמוד תמך, יציב ונוכח עבור כל מי שהיה זקוק לו. אבל היצירה סירבה לנבוע ממני.
“ערב אחד שלחה לי מוריאל, אימא של כפיר, מצגת תמונות שלו – כילד, כנער, כחייל, עם האחיות, עם חברים, עם ארוסתו נעמה, עושה פרצופים מצחיקים וחינניים למצלמה. הלב שלי התמלא והתכווץ בנשימה אחת. דמותו תאבת החיים של כפיר הציתה בי חיוך ודמעה. וכך, בלי ממש להחליט, מצאתי את עצמי יושבת בסטודיו שעות, מציירת, מחייכת ובוכה, מנסה לתפוס במכחול על בד את החיוניות השופעת, המתגלה באופן שונה בכל אחד מהפרצופים שכפיר עושה למצלמה. ככל שציירתי, כפיר כבש את ליבי יותר ויותר. דווקא המפגש אתו החיה בתוכי מחדש את התשוקה ליצירה, לחיים".
תערוכה מרגשת של העבודות שנוצרו במסגרת המיזם מוצגת בימים אלו במרפסת “מוסללה" בבניין כלל בירושלים.
