למי שדבק בדעות קדומות, יהיה קל לשפוט את נטע רוט בת ה־23 מתל־אביב. עם אב שחקן לשעבר, סבתא סופרת, דוד פוליטיקאי בכיר ועוד כל מיני קשרים משפחתיים מפוארים, היה אפשר לחשוב שאת עולמה המקצועי היא קיבלה בגנים, בדיוק כמו כישרון הכתיבה והמשחק. אבל כשמתבוננים קרוב יותר, עננת הסטיגמות מיד מתפוגגת ומאחוריה מתגלה בחורה חזקה עם מבט חודר ונחוש, שגם עם הרזומה העשיר אין לה הנחות סלב, והיא עדיין צריכה להילחם על כל תפקיד אפילו כשהיא מרגישה שונה לגמרי מהדמות.
אז עכשיו היא משחקת את בתו של חנוך דאום בסדרה "החיים הם תקופה קשה". "לא הציעו לי את התפקיד בסדרה", היא מגלה, "הלוואי שהייתי במקום הזה. עשיתי אודישן בדיוק כמו כולם. אני והבמאי דן מסר עבדנו יחד כבר כמה פעמים. נורא קיוויתי ורציתי לקבל את התפקיד, והאמת שלא האמנתי שייקחו אותי. הרגשתי שאני גדולה מדי בגיל בשביל לשחק ילדה בת 17, שזה לא יעבוד. זה מעניין, כי גם ב'לבד בבית', הסדרה הראשונה שעבדתי בה עם דן, אמרתי לעצמי באודישנים, 'אני מגניבה מדי לדמות הזו', וקיבלו אותי כי אני בעצם לא".
הסדרה, שבימים אלו משודרת בקשת 12, מבוססת על ספרו האוטוביוגרפי וחסר המעצורים של דאום, שבאותו שם. בספר אין עלילה מובנית, ובעצם מדובר במעין פוסט ארוך ומודפס שבו דאום משתף במחשבותיו על החיים, המשפחה והדת, ומספק הצצה לחייו כמתנחל מודרני ואליטיסטי, עם פלאשבקים לעבר הרחוק שלו. אחד המאפיינים הבולטים של הספר, וגם של הסדרה, הוא חוסר הריכוז שמרחף מעל למילים, פועל יוצא של הפרעת קשב קשה שהפכה לסימן ההיכר של דאום ומזוהה גם עם רוט.
"גם לי יש הפרעת קשב קשה, ואת יודעת מה? נדמה לי שזו הסיבה שבגללה התקבלתי", היא מודה, "את יודעת מה זה אני, חנוך ועלמה זק על סט? היה בלתי אפשרי לעצור את פרצי הצחוק שלנו. אני חושבת שהסט שונא אותנו עד היום בגלל זה. זה שהסדרה עצמה מצחיקה רק הפך את זה ליותר גרוע. יחד עם זאת היו גם רגעים מורכבים, כיוון שהתחלנו לצלם את הסדרה לפני 7 באוקטובר וחזרנו כמה חודשים אחרי כן. אני זוכרת שכשצפיתי בפרק החמישי, שבו חנוך מגלה שטליה מאוד פמיניסטית וגם שמאלנית, ממש פרצתי בבכי. יום לפני הצילומים של הפרק גיליתי שחטוף שהכרתי מת בשבי. יוסי שרעבי ז"ל, שאחיו אלי שרעבי עדיין חטוף. אני מחכה להם, צריך להחזיר אותם הביתה".
הקשר של רוט למשפחות המפונים והחטופים נוצר כבר ביום שאחרי השבת השחורה. ב־8 באוקטובר, בלי היסוסים, היא נסעה למלון בים המלח שם כונסו מפוני קיבוץ בארי. מה שהפך לתקופה ארוכה שבה הם הפכו עבורה מכותרת בחדשות למשפחה.
"זה היה ממש אינסטינקטיבי, ידעתי שאני צריכה לעשות משהו, לא ידעתי מה וזה פשוט קרה. לא חשבתי שאישאר שם כל כך הרבה, ואז הילדה שהפכה לשותפה שלי לחדר בתקופה הזו שכנעה אותי להישאר".
עד מתי נשארת איתם?
"היה לי נורא קשה לעזוב, גם לסופי שבוע. את מגיעה יום אחרי 7 באוקטובר, רואה הכול ולא רוצה לעזוב. את רוצה לשמור עליהם, אבל שירה (נאור, שחקנית וחברתה של רוט, ש"ד), שהייתה מהראשונות שבאו להתנדב שם, שכנעה אותי שאני צריכה ללכת רגע הביתה, לנשום ולחזור. כי אם אני רוצה לעזור, אני צריכה שיהיה לי מה לתת. בסופו של דבר נשארתי איתם במלון חודש וחצי. ומשגע אותי לחשוב על זה שהם עד היום לא בבית שלהם.
"סליחה שאני הופכת את השיח לכבד", היא מתריעה, "אבל המלחמה הזו צריכה להיגמר. עוד ועוד חטופים מתים בשבי, מתים ברעב, מתים מהפגזות. צריך להחזיר אותם הביתה, גם את הגופות. שמעתי פעם מישהו שאומר שלא קריטי להחזיר את הגופות, ויצאתי עליו. זה דבר נורא להגיד, מזעזע וחסר לב. אדם מת אז לא צריך להחזיר אותו? איך אפשר להגיד דבר כזה?
"יש לי הפרעת קשב קשה, ונדמה לי שזו הסיבה שבגללה התקבלתי. את יודעת מה זה אני, חנוך ועלמה זק על סט? היה בלתי אפשרי לעצור את פרצי הצחוק שלנו. אני חושבת שהסט שונא אותנו עד היום בגלל זה. זה שהסדרה עצמה מצחיקה רק הפך את זה ליותר גרוע"
"קשה לי להרגיש שאנחנו כמעט מתרגלים. אם בתחילת המלחמה כל יום שעבר אמרנו לעצמנו 'טוב, היום הם חוזרים', היום אנחנו כבר אדישים. ולא, אי אפשר שזה יהיה המצב. כל יום חייבים לקוות שזה היום שבו זה נגמר. חיילים מתים, חטופים מתים. כל עוד הם לא חוזרים לא יכול להיות פה ניצחון מוחלט.
"באותו הפרק בסדרה שבכיתי, חנוך מוצא את טליה במסיק זיתים עם פלסטינים. יש בו תקווה לאחדות בין שמאל לימין וגם מחוץ לעם. בכנות, בתחילת המלחמה גם בי חלפה המחשבה על זעם ונקמה, זה בער בי תקופה מסוימת. אבל משם דווקא צמח בי הצורך לדבר על השלום".
הסכמי שלום כבר היו.
"נכון. אבל הדבר הכי חשוב הוא באמת להחזיר את החטופים בכל תנאי. אומרים 'לא בכל מחיר?' אין כבר מחירים. אני לא פוליטיקאית, את זה אני משאירה לאחרים במשפחה", היא קורצת ברמיזה לקרבה המשפחתית ליו"ר האופוזיציה יאיר לפיד, דודהּ מצד אמה, "אגב, אני והוא לא תמיד תמימי דעים. הוא מתייחס לכל מקרה לגופו, זה הרעיון של מרכז. הדעות שלו לפעמים אחרות משלי, אבל עבורי זה לא משנה. אני תמיד יכולה לשמוע את הדעה האחרת. אני חושבת שמאחר שאני בת לשני פסיכולוגים, קל לי מאוד להרגיש אמפתיה ולשמוע קול שונה. אני מזדהה מאוד בקלות עם אנשים אחרים. הדבר היחיד שאני לא יכולה להבין הוא איך שמדברים על החטופים והמפונים. לא היה לי גבול אף פעם, אבל זה הגבול שלי".
למרות גילה הצעיר, רוט הספיקה כבר ללבוש דמויות רבות על המסך הישראלי: בת לעולי ברית המועצות בירושלים של פעם ("הצבי"), אחות בכורה לחבורת ילדים שנתקעו לבדם בבית ("לבד בבית"), חלוצה קשוחה בקיבוץ ("תמונת ניצחון"), אבל בתו המתבגרת של איש ציבור מתנחל על הספקטרום הדתי – זו כנראה דמות שלא חשבה שתיתקל בה. אלא שכזכור, רוט מתעבת סטיגמות ולכן היא מיד מתנגדת לשאלה איך בחורה חילונית שגדלה בתל־אביב נכנסת בקלילות לנעלי נערה ציונית דתית שמתגוררת בגוש עציון.
"אומנם אני באה ממקום מאוד אחר, אבל מעולם לא היו לי דעות קדומות", היא ממהרת לענות, "כן, גדלתי בצפון תל־אביב. אבל זה לא שינה לי משהו בתפיסה. הסדרה נועדה לשנות בעיקר את התפיסה של הקהל. היא אומרת 'עצרו רגע, זה מורכב'. גם הספקטרום הדתי הוא לא שחור ולבן, כמו שחילוניות היא לא שחור ולבן. לא כל חילוני אוכל חזיר, והרבה חילונים מאמינים בא־לוהים. אני מאמינה בא־לוהים. ביום כיפור אני וסבתא שלי הולכות לתפילות בבית הכנסת. לפני הכול הדמות שלי, טליה, היא בן אדם מגניב. כשצפיתי בסדרה עם בן הזוג שלי אמרתי לו 'תראה, אני מגניבה'. כי בבסיס שלי אני חננת־על. מאוד אהבתי לשחק אותה. אף פעם לא ראיתי אותה תחת סטיגמה של נערה דתייה לאומית. ראיתי אותה כמו שהיא. מישהי שמאוד אוהבת את המשפחה שלה – אמא לחוצה, אבא משוגע, והיא מתמודדת עם זה שהיא שונה מכל מי שסביבה למרות שהיא מאוד אוהבת אותם.
"את יודעת, זה מצחיק שאנחנו צריכות בכלל לדבר על זה. למה בסדרות אנחנו לא מקבלים הצצה ל'עולם החילוני המופרע?' מה זה היחס הלא הוגן הזה לקהילה כל כך גדולה של ישראלים? תמיד בסדרות על דתיים מציגים איזה 'עולם מסתורי'. אבל הסדרה הזו היא אחרת. היא מציגה חיים של משפחה, שבמקרה האנשים בה הם גם דתיים".
ועוד שאלה "מעצבנת". פחדת ללכת לסט ביהודה ושומרון?
"לא היה לי חשש לצלם שם. אני לא בן אדם פחדן. היה לילה אחד שלא הטענתי את הטלפון ולא התעוררתי בזמן. קיבלתי אלף הודעות. חנוך אפילו כתב לדוד יאיר והוא שלח לי הודעה. זה היה נורא. זו הייתה הפעם היחידה שבה פחדתי לבוא לסט".
אם כי נראה שאת וחנוך ביחסים טובים מאוד.
"אסור לחנוך לקרוא את זה, כי אנחנו מדברים תמיד בצחוקים וזה עלול להיות קיטשי. אבל אני מעריצה אותו. הוא איש עם המון אהבה וזה בא לידי ביטוי באופן חריף בסדרה. העיקר זה הרצון שלו לקרב לבבות. גם לפני השביעי ואחרי עוד יותר. לא הייתה לסדרה פרמיירה, כי מבחינתו זה לא היה מתאים, אפילו שזה היה יכול לפגוע ביח"צ. זה לא מעניין אותו, הוא כולו נתינה. זה מה שהופך את הסדרה לכל כך חשובה".
וכמו שטליה בסדרה יוצאת נגד כל המוסכמות סביבה, גם רוט תמיד נשאה על כתפיה את גלימת הייחודיות עוד מילדותה. אומנם זה מה שהרחיק אותה משאר בני גילה בבית הספר, אבל בסופו של דבר התברר כיתרון ענק ביום שבו גילתה את אהבתה לעולם המילים.
"אני מאוד קשורה לארץ שלי, אין מה לעשות. אני הכי רוצה שהקול הישראלי שלי יישמע. אני לא אדם בינלאומי. אני יודעת לעשות מבטאים ושפות, אבל במהות, ובעיקר אחרי המלחמה, אני לא יכולה להזדהות עם שום מקום אחר"
"לא היו לי הרבה חברים בילדות, ברוך השם", היא מושכת בכתפיה, "אז היה לי הרבה זמן פנוי. היה לי את עצמי ואת הכתיבה. כשהייתי בת שמונה כתבתי את הספר הראשון וקראו לו 'סבתא קוּל', כמחווה לאחת הנשים הכי חשובות בחיי. בכיתה ד' כתבתי כבר ספר 'גדול'. היו בו 77 עמודים אבל הגדלתי את הכתב שיחשבו שזה יותר. העלילה הייתה לקוחה מספר אחר, כן? אבל הוא תפס. העבירו אותו בין לוקרים. וככה נהיו לי לאט־לאט חברים. הבנתי שהכתיבה היא לא רק מפלט אישי, אלא גם כישרון שמביא נקודות. כשהייתי בת 12 שלחתי לדוד שלי תסריט וציפיתי למחמאות. 'נו, תגיד לי שאני גאונה'. אבל הוא ענה לי שאני עוד לא יודעת לכתוב, ובארוחת שישי העניק לי את הספר 'סיפור' של רוברט מקי. שיננתי אותו באדיקות".
לא רק את תורתו של מקי התסריטאי שיננה רוט, אלא גם מונולוגים שייקספיריים שבהם נתקלה בגיל 12 בלבד ובזכותם סללה את דרכה הצעירה לעולם המשחק, שגם הוא, כמו כתיבת הסיפורים, עבר אליה בגנים.
"אבא שלי, דני רוט, היה השחקן הראשון שפגשתי", היא נזכרת בחיוך. "בעבר הוא שיחק בקלאסיקה אוונטי פופולו ובעוד כמה פרויקטים מוכרים. כילדה תמיד הייתי צופה בו משחק. הוא היה מקריא לי דוקטור סוס ועד היום אני זוכרת בעל פה את הסיפור 'המלחמה האיומה על החמאה'. אבא גילם את כל הדמויות. בגלל זה הסתרתי עד גיל מבוגר יחסית את העובדה שאני יודעת לקרוא, כי לא רציתי שהוא יפסיק להקריא לי. מאוד נהניתי לראות אותו עושה דמויות ומבטאים ומפלצות, ולאט־לאט התחלתי לשחק בעצמי. יום אחד, כשהייתי בת 12, צפיתי בהמלט של שייקספיר והשתגעתי לגמרי. למדתי בעל פה את כל המונולוגים שהוא עושה באנגלית. אמא שלי ראתה אותי ובו במקום רשמה אותי לחוג משחק. תודה לא־ל שהיא עשתה את זה".
ומשם הגעת לתפקיד הראשון שלך?
"משחק הוא תהליך מצחיק. את עובדת הרבה שנים בלי הכרה, ואז בבום קורים לך המון דברים. כשהייתי בת 13 פרסמו בפייסבוק מודעה שמחפשים ג'ינג'ית מוזרה לתפקיד בסרט. שירה נאור תייגה את אחותי הגדולה ושאלה 'מה עם אחותך המשוגעת?'. הגעתי לאודישן והיו עוגיות על השולחן. אמרתי למלהקת שתחכה רגע, אכלתי את כולן ורק אז התחלתי את האודישן. בדיעבד גיליתי שזה מה שנתן לי את התפקיד".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
לתיאטרון הגיעה בדרך אחרת. "כתבתי מחזמר והעליתי אותו בתיאטרון יפו. השכן שלי העביר אותו לדודה שלו, שאז ביימה את ההצגה 'מי כמוני' בתיאטרון גשר. היא כתבה לי ב־12 בלילה האם אני פנויה לאודישן מחר בבוקר. עניתי שכן, כי זה תיאטרון גשר. וזהו, מאז זה הבית שלי. אני מאוד קשורה אליו. אני זוכרת שפעם ביקשו ממני להחליף שחקנית שחלתה בהצגה שלא ראיתי. הייתי צריכה לשנן את הטקסט בעל פה ארבע שעות לפני הצגה. הייתה סצנה אחת שלא הספקתי, רק לחשו לי תוך כדי מה עושים. לכל שחקן יש את החלום הרע הזה שהוא יעלה לבמה ולא יזכור את הטקסט, נכון? אז לי זה קרה באמת, וזו הייתה החוויה הכי טובה בחיים שלי".
המנעד די רחב, בין סדרה בפריים טיים להצגה בתיאטרון גשר.
"כיף לי לעשות את הסדרה של חנוך בבוקר, ובערב לעמוד על במה במחזה רציני. תיאטרון גשר מאמין בתוכן איכותי בלי פשרות, הוא לא מוותר על שום תנאי כדי לתת את החומר הכי מעניין, מורכב או קורע מצחוק. הם עושים תיאטרון מכל הלב, וזה משהו שאני מאוד מאמינה בו כשחקנית, וזו זכות גדולה. בסוף, העבודה שלי היא ממש לשחק ולהתחפש, כמו ילדים. וזה כיף גדול. יש לי את היכולת לתת משהו, זו מתנה שקיבלתי, ואני אתן אותה מכל הלב".
היומן שלה לא מפסיק להתמלא בהצעות לתפקידים, אבל רוט מעולם לא ויתרה על חלומה המקורי וכיום היא יכולה גם להתגאות בניסיון תסריטאי, אחרי שכתבה בעצמה שני פרקים מהעונה החדשה של "קופה ראשית".
"אין לי אינסטגרם או טיקטוק, זה פשוט מבזבז לי את הזמן. אני בן אדם שאוהב לקרוא, לצפות בסדרות, לראות הצגות. לא בא לי לבזבז ארבע שעות בגלילה"
"שיחקתי ב'לבד בבית', סדרה של החינוכית שכתבו היוצרים של קופה ראשית. יום אחד הצעתי להם שאכתוב פרק. האמת שזה היה קשה. שלחתי להם טיוטה ראשונה וחשבתי שהיא מעולה, אבל הם החזירו לי אותה עם מלא הערות. ככה איזה שמונה פעמים. לא ויתרתי. כמו בגשר, גם אצל פרישמן וזוהר (היוצרים של קופה ראשית), הדרישה לאיכות באה לידי ביטוי. הם רוצים שיהיה מצחיק ושהקהל יתחבר, אז הם לא מתפשרים".
ויש איזה חלום לכתוב יום אחד סדרה משל עצמך?
"החלום המקורי שלי הוא להיות סופרת. אני עובדת כבר תקופה ארוכה על ספר. אני מקווה שאנשים עוד קוראים ספרים ושאני לא עובדת קשה לחינם".
כשרוצים לחפש מידע על רוט, נתקלים בפרט מפתיע ביותר. אומנם חייה והניסיון המכובד שלה נפרשׂים באתר ויקיפדיה, אבל מתברר שהיא בהליך גמילה ממושך מהרשתות החברתיות, אף שמדובר בערוגה שבה צומחים ב־2024 לא מעט שחקנים חדשים.
"אין לי אינסטגרם או טיקטוק", היא מודה, "זה פשוט מבזבז לי את הזמן. אני בן אדם שאוהב לקרוא, לצפות בסדרות, לראות הצגות. לא בא לי לבזבז ארבע שעות בגלילה באינסטגרם. אני מתמכרת נורא בקלות. הכול עובד עליי, כל הלוקשים. יום אחד פרצו לי לחשבון והכול נמחק. הצלחתי לשחזר אותו אבל אז שמתי לב כמה שקט היה לי. פייסבוק דווקא יש לי. בכל זאת צריך קשר עם הדודות".
ואין לך פומו?
"בוודאי שיש. כל החברים שלי באינסטגרם, וגם נפתח בו עולם חדש בכל מה שקשור למשחק. אנשים פורצים שם. אבל אני לא פוחדת מתחרות. תחרות היא דבר טוב. יש לי שתי חברות הכי טובות, נועם קליינשטיין וטליה ברכפלד, שהן סופר חזקות, מוכשרות ומדהימות. אנחנו מדברות הרבה על העשייה שלנו, וכשמישהי מתקבלת לתפקיד גדול אני מפרגנת מכל הלב ואומרת 'יאללה, גם אני אתן עוד גז'. זה רק מקדם. פרגון הוא כלי חשוב בתעשייה הזו, וגם צריך לא לקחת דברים קשה מדי".
כחובבת מחזות זמר מושבעת, ומי שילדותה ספוגה בהרבה תיאטרון, אך טבעי שרוט תלטוש עיניים הרחק לבירות התיאטרון – וסט אנד וברודווי. אפילו בימים שבהם האנטישמיות מחלחלת מהרחובות גם לאולמות הענק.
"ברור לי שהשאיפה זו קריירה בינלאומית בתיאטרון", היא לא מתביישת להודות, "גם אם זו שאיפה מאוד מוזרה. להגיד לך שלא מעניינים אותי גם תסריטים באנגלית? מן הסתם. אבל תנו לי לעשות תיאטרון בווסט אנד ומשם נראה לאן נמשיך. בסופו של דבר התחלתי את כל הדרך שלי במשחק ממונולוגים של שייקספיר. אז אני רוצה לסגור מעגל, ואחר כך לחזור לארץ. אני מאוד קשורה לארץ שלי, אין מה לעשות. יותר מזה, אני הכי רוצה שהקול הישראלי שלי יישמע באופן ספציפי. אני לא אדם בינלאומי. אני יודעת לעשות מבטאים ושפות, אבל במהות, ובעיקר אחרי המלחמה, אני לא יכולה להזדהות עם שום מקום אחר. אני זוכרת שכשטסתי לאנגליה בתחילת המלחמה, פתאום חטפתי סיבוב על כמה התדמית שלנו בעולם במצב ירוד. אבל היחס הזה לא יגרום לי לסגת, להפך. הייתי שם בהצגה מדהימה שביים השחקן מאט סמית (הכתר, דוקטור הוּ) ויש בה קטע שהקהל מקבל מיקרופונים ומתחיל דיון 'פוליטי'. קיבלתי ליד מיקרופון וחשפתי שאני ישראלית. הייתה דממה מוחלטת. ואז שפכתי שם מונולוג שלם על העם שלנו. תביני, זה קהל של אנגלים בתיאטרון, לכאורה הכי 'אנטישמים'. בסוף מחאו לי כפיים. גם הוא".
לא הפחיד אותך להפגין את הישראליות שלך בכזו חריפות?
"אני חושבת שבתקשורת האירופית מציגים דברים אחרת מאשר אצלנו. אנחנו לא באמת יודעים מה קורה שם. לא מראים לנו. ואני מאמינה שכולנו במלחמה שלא רצינו בה ורוצים שהיא תיגמר. לא משנה מאיזה צד פוליטי. יצא לי לריב לאחרונה ממש עם מישהו מהימין ומישהו מהשמאל. אבל הם יחידים בתוך המון אנשים במחנה הפוליטי שלהם שאני לא אריב איתם ככה. פשוט שניהם הגיעו לגבול שלי – למפונים והחטופים. הם התייחסו למפונים כ'הם', וזה לא נכון. אני מכירה את השמות, את הפנים. אתם לא תדברו עליהם כ'הם'.
"והאמת? הריב שהיה לי עם השמאלן היה הרבה יותר גרוע. זה נגמר בפיצוץ והוא העיף לי חפצים בבית. רעדתי, בכיתי בהיסטריה. לא הבנתי איך אפשר לדבר ככה. זה היה ריב מאוד חריף. התקשרתי לחבר טוב שלי, תום פיין, שאמר 'עזבי אותו, מה הוא מבין'. והבנתי שיש גם אנשים טובים בעולם. אז את יודעת מה? התפכחתי גם לטובה במלחמה. הכרתי את כל הרצון לתת. את חנוך, תום פיין, שירה נאור, עלמה זק. אנשים שיוצאים מהבית ואומרים 'אני רוצה לתת'. זה לא מובן מאליו. גם בתוך הקהילה עצמה של בארי ראיתי איך הם תומכים אחד בשני. הם לא נותנים לפירוק שהם עברו לכלות את הטוב והנתינה. מי שרבתי איתו וגרם לי להתפוצץ הוא קול בודד. אז הוא משוגע, אחד משוגע. אבל כמו שהסדרה של חנוך משדרת, בסוף יש אהבה בין כל ה'חנוך דאום' שאנחנו. חנוך דאום השמאלני, חנום דאום הימני, חנוך דאום הדתי וחנוך דאום הדתל"ש. כולנו בסוף אחד".
