"שבוע אחרי שפינו אותנו מהקיבוץ למלון בנתניה מצאתי את עצמי יוצא להליכות ארוכות בלילות. זה כנראה נבע מתוך חוסר השקט שהייתי בו כתוצאה מהטראומה שחוויתי. הגעתי לפיצוציות שפתוחות עד שתיים לפנות בוקר, פגשתי אנשים מעניינים שמיד זיהו שאני אחד המפונים. הם היו מאוד נחמדים אליי ותמיד הציעו אוכל ושתייה. עם הזמן ההליכות הפכו לריצות, מתוך הבנה שזה עוזר לי להתמודד עם המחשבות שעברו לי בראש. הריצות הכניסו אותי לסוג של מדיטציה".
כך משחזר ניתאי נחתומי, חבר כיתת הכוננות בקיבוץ עלומים, את התהליך שבו הריצה סייעה לו להתמודד עם התופת שחווה בשבת השחורה. השבוע סגר מעגל כאשר רץ במרתון ניו־יורק היוקרתי, כחלק מקבוצה בת 260 רצים של ארגון שלוה, המסייע למשפחות לטפל בילדים עם מוגבלויות תוך כדי שילובם בחברה. "עם הזמן הריצות שלי הפכו ארוכות יותר ויותר ובמקביל ראיתי ברשת פרסום של שלוה שבו חיפשו רצים למרתון ניו־יורק שיתחייבו לאסוף תרומות עבור הארגון. אחרי כמה ימי מחשבה הבנתי שזה בדיוק מה שאני זקוק לו עכשיו".
נחתומי, שעד אז רץ למרחק של עשרה קילומטרים מקסימום, הציב בפניו מטרה לא פשוטה – להכין את הגוף בתוך חודשים ספורים לריצת מרתון מלאה של 42 קילומטרים. "מדובר כאן במשהו שונה לגמרי ובהכנה מורכבת. בניתי תוכנית פעולה שבועית מסודרת עם מאמנים מ'שלוה', לקחתי ייעוץ של חבר קרוב ובכל תקופה העליתי את מרחק הריצה ואת העצימות בצורה נכונה ומדורגת כדי להימנע מפציעות. לוח הזמנים שלי הלך והתמלא והריצה תפסה נפח גדול יותר ויותר. במקביל עבדתי גם בחדר כוח וגיוונתי את סוג האימונים", הוא מספר, "לפני שלושה שבועות השלמתי בפעם הראשונה ריצה של 35 קילומטרים, אבל לצערי בגלל אילוצים שונים לא הצלחתי לעמוד בכל התוכנית שהצבתי לעצמי. הגעתי לניו־יורק במטרה לסיים את הריצה עם חיוך ולהעלות את המודעות לארגון שלוה ולשחרור החטופים. לפני הטיסה עברתי בקיבוץ אור־הנר, לקחתי מדבקות, סיכות וחולצות למען השחרור של החטופים במטרה לחלק לחברים אחרים במשלחת, כדי שיצטלמו ויעלו לרשתות החברתיות בתקווה שמשהו מזה יעזור. מבחינתי לא משנה אם ממשיכים להילחם או לא, אסור להפסיק להילחם בשביל החטופים ובני המשפחות שלהם".
"לפעמים ריצה היא רק ריצה, אבל הפעם זה היה הרבה מעבר לכך. בשבילי, לעבור את המסלול שהייתי אמור לעשות בבוקר 7 באוקטובר היה חלק מתהליך השיקום ומהחזרת הביטחון שלי לגור בעלומים"
נחתומי (43), נולד וגדל בטירת־צבי וחי קרוב לעשרים שנה בקיבוץ עלומים עם רעות אשתו וחמשת ילדיהם. במקצועו הוא פיזיותרפיסט שעובד עם עמותות של משרד הרווחה ומטפל באנשים בוגרים עם מוגבלות שכלית ברמות תפקוד שונות. "בתור ילד עסקתי בספורט חובבני לאורך השנים ובגילי החטיבה הייתי חלק מקבוצת הכדורעף בעמק המעיינות", הוא נזכר, "בצבא שירתּי בגולני בגדוד 12, ומעט אחרי השחרור התחתנתי עם רעות, שגדלה בעלומים, ועברתי לגור איתה שם. בשלב הראשון עשיתי מילואים בחטיבה המקורית שלי, אבל אחרי עשור עברתי לכיתת הכוננות בקיבוץ".
עם הישמע האזעקה הראשונה ב־6:29 בבוקר 7 באוקטובר, הבין נחתומי שהפעם מדובר באירוע אחר. "התעוררתי בשש בבוקר עם מחשבה לצאת לרוץ באזור, מה שנהגתי לעשות מדי פעם, אבל למזלי באותו בוקר המיטה החמה קרצה לי יותר והתעצלתי לקום, מה שבדיעבד הציל את חיי. מסלול הריצה שלי עבר בדיוק באזור שאליו הגיעו המחבלים", הוא מספר, "אחרי שהכנסתי את המשפחה לממ"ד ולמרות שאנחנו שומרי שבת, פתחתי מיד את הטלפון כדי לראות אם יש הקפצה, שהגיעה לא הרבה זמן אחרי כן עם דיווחים על ירי בקיבוץ ומיד יצאתי לכיוון הנשקייה. בדרך לשם כבר זיהיתי קרב שהתחולל בכניסה לקיבוץ ונכנסתי למיגונית קרובה, והתחושה הייתה חוסר אונים וחוסר ידיעה מה לעשות. הבנתי שאין לי מה לחזור הביתה כי אין לי נשק ופשוט הלכתי לנשקייה. ככה בעצם התחיל היום".
בשעות הבאות התמודדה כיתת הכוננות הקטנה של קיבוץ עלומים עם שלוש חדירות של מחבלים. "זה היה אירוע קיצוני. רכבת הרים בלתי נגמרת עם הרבה חוסר ידיעה. עד היום אנחנו מגלים סיפורים שקרו שם בזמן אמת. אחרי שהקרב הראשון הסתיים התחלנו לסרוק את הבתים מחשש שיש שם מחבלים. ב־9:20 החלה החדירה השנייה, מה שהיה בדיעבד הקרב המסיבי ביותר שלנו באותו היום, שבו נפצעו שלושה חברים מכיתת הכוננות", הוא משחזר, "בשלב הזה היינו בסך הכול 15 איש, וכאשר ספגנו נפגעים ואחד החברים עסק בפינוי מיידי שלהם לבית חולים, הבנו שצריך להתמקד בקרב הגנה, כי אחרת לא נעמוד בזה. קבוצה גדולה של מחבלים השתלטה על האזור המשקי שלנו ושרפה, הרסה ורצחה 22 מהעובדים הנפאלים והתאילנדים שלנו, שהפכו לקורבן העיקרי של המתקפה, עובדה שקצת נעלמה בצל האירועים ולצערי לא הצלחנו להציל אותם. אנחנו נזכור אותם לעולם וחשוב לי שאנשים יֵדעו על זה".
לקראת השעה 12 הגיעו לקיבוץ צוותים של מצדה ויהלום שלקחו את הפיקוד על הלחימה, בנוסף לכוחות מג"ב, יס"ם ואנשים פרטיים שהגיעו באופן עצמאי לכניסה של הקיבוץ ונלחמו שם בגבורה. "שניים מהם הם האחים נעם ושי סלוטקי, שנלחמו מול טנדרים ואופנועים מלאים במחבלים כשהם עם הגב לשער הקיבוץ, עד ששניהם נהרגו, והם עזרו לנו למנוע אסון גדול יותר. בלחימה איבדנו את חברי הקיבוץ ניתאי עמאר, שחף ברגשטיין וסטיבי מרקוס ובמלחמה עצמה את אוריה מש, את לוחם שלד"ג עידו רוזנטל, קצין מיהלום בשם איתי כהן, את אופק אטון ואת לוחם היס"מ רן גואילי, שנהרג בשער הקיבוץ וגופתו עדיין מוחזקת בעזה", מספר נחתומי בצער, "החדירה השלישית והאחרונה זוהתה במצלמות האבטחה באחת בצהריים, ובמהלכה חדר אחד המחבלים לבית של חברי קיבוץ ופצע אחד מהם בבטנו לפני שחוסל".
לקראת השעה שש בערב חזר נחתומי לביתו מותש לחלוטין. "הייתי מיובש ועל סף עילפון. היה יום חם מאוד ותוך כדי אירוע כזה פשוט פועלים ולא חושבים יותר מדי כי המוח על אוטומט", הוא משחזר, "רק לקראת הצהריים נזכרנו שיש ברזים באזור הממטרות וכדאי שנשתה משהו. מוקדם מאוד במהלך היום כמעט נגמרה לי הבטרייה, אז מדי פעם התקשרתי לאשתי רק לשמוע שהכול בסדר והמשכתי הלאה. הפינוי שלנו החל יום למחרת. המשפחה שלי עזבה לפניי ואני נשארתי כחלק מכיתת הכוננות עד ליום ראשון בערב ומשם החל פרק שונה לחלוטין".
"קבוצה גדולה של מחבלים השתלטה על האזור המשקי שלנו ושרפה, הרסה ורצחה 22 מהעובדים הנפאלים והתאילנדים שלנו, שהפכו לקורבן העיקרי של המתקפה, עובדה שקצת נעלמה בצל האירועים ולצערי לא הצלחנו להציל אותם"
במשך עשרה חודשים שהה נחתומי עם משפחתו בבית המלון, ופעמיים בשבוע חזר לתורניות שמירה בקיבוץ. "מה שמאוד עזר בשנה הזאת זו הערבות ההדדית החזקה והמיוחדת והקהילה השיתופית החזקה שלנו בעלומים. שבועיים אחרי האסון הוקם בית ספר בסניף בני עקיבא הישן בנתניה, שפעל עד לסוף שנת הלימודים, והפך לעוגן חשוב מאוד לקהילה כי השגרה של הילדים עזרה מאוד לשיקום". בחודש אוגוסט חזר נחתומי עם משפחתו לגור בקיבוץ, יחד עם רוב התושבים. "החזרה לקיבוץ מלווה ברגשות מעורבים. מצד אחד אין כמו בבית, אבל מצד שני אני מרגיש שאני חי בתרגיל פלוגתי כל היום. אנחנו שומעים את כל הירי וההפצצות מעזה ולמרות שאנחנו מבינים שזה בעיקר מהצד שלנו, זה בהחלט מטריד והתחושה משתנה כל הזמן אצלי ואצל האנשים סביבי. לפי כל המידע שמגיע, ההבנה היא שאנחנו שולטים במצב אבל מתחת לכל זה יש את כל מה שקרה – מה שאנחנו עוברים בשנה האחרונה וקולות המלחמה הבלתי פוסקים". לאחרונה רץ נחתומי לראשונה במסלול הסמוך לביתו, אותו מסלול שבחר לא לצאת אליו בשבת השחורה ובדיעבד זו הייתה בחירה שהצילה את חייו. "לפעמים ריצה היא רק ריצה, אבל הפעם זה היה הרבה מעבר לכך. בשבילי לעבור את המסלול שהייתי אמור לעשות בבוקר 7 באוקטובר היה חלק מתהליך השיקום והחזרת הביטחון שלי לגור בעלומים. אני מקווה שמה שעשיתי נתן גם כוח ותקווה לאחרים בימים המטורפים האלה".
מעבר לריצה, איך אתה מתמודד עם הטראומה?
"יש מחקרים רבים שמוכיחים עד כמה עיסוק בספורט עוזר להתמודדות עם טראומה, אבל מעבר לזה אני נמצא בטיפול דיבורי כדי להוציא את הדברים כדי שלא יישארו בפנים. לקח לי הרבה זמן לעכל את גודל האירוע ואני משתדל לראות את הצדדים החיוביים בחיים ובכלל, אם כי זה לא תמיד מצליח לי. זה כן נתן לי פרופורציה לחיים לגבי הרבה דברים שקורים ביום־יום".
מרתון ניו־יורק, שבו רץ נחתומי, נחשב לאחד היוקרתיים ביותר בעולם. הוא נוסד ב־1970 בידי פרנק לבוב, יהודי רומני ניצול שואה שעסק בריצה ובאימון וסיים במקום ה־45 מתוך 55 הרצים שהשתתפו במרתון הבכורה, שבו נכחו השבוע יותר מ־50 אלף רצים מרחבי העולם. לבוב, שנכנס להיכל התהילה של איגוד הרצים העולמי בשנת 2001, נפטר מסרטן ב־1994, שנתיים לאחר שרץ במרתון בפעם האחרונה, שאותו צלח בעודו מתמודד עם מחלתו. במרתון עצמו רצות קבוצות שונות שמוזנקות במהלך היום. הראשונים, שיוצאים לדרך ב־8 בבוקר, הם אצני העילית שמתחרים על פרסים בסך 900 אלף דולר. לפני שנתיים האצנית הישראלית לונה צ'מטאי־סלפטר עשתה היסטוריה, כאשר סיימה במקום השני וזכתה במדליית הכסף. מעבר לכך מתמקד האירוע בגיוס כספים למטרות צדקה שונות – יש אפשרות לתרום סכום מכובד שמקנה את הזכות לרוץ ואפשרות נוספת להצטרף לקבוצה או ארגון ולגייס עבורו את המשאבים המבוקשים. נחתומי, כמו כל אחד מחברי המשלחת שרצו השבוע, התחייבו להתרים כל אחד סכום של 30 אלף שקלים עבור שלוה. "במשך השנים היה קשה מאוד לישראלי להשתתף במרתון במקצים החובבניי, עובדה שהשתנתה לפני שנתיים כאשר שלוה הקימה ביחד עם חברת איסתא ספורט קבוצה שגם מאפשרת לרוץ וגם אוספת כספים למען ילדים עם מוגבלויות", מסביר שי שחף, דובר ארגון שלוה שרץ בעצמו השבוע את המרתון הראשון בחייו, "ב־2022 יצאו לראשונה מטעם העמותה 65 רצים, בשנה שעברה אמורים היו לצאת 120 אבל אירועי 7 באוקטובר הוביל לביטול הנסיעה. השנה הגיעה לניו־יורק משלחת של קרוב ל־300 איש, 260 מהם רצים, במה שהפך את שלוה לאחת הקבוצות הגדולות ביותר המשתתפות מחוץ לארצות הברית".
עבור נחתומי, הריצה לצד ילדים עם מוגבלות אינה דבר חדש. "אני מגיע מהרקע הזה בגלל העיסוק שלי ומודע לקושי הגדול שהמשפחות של הילדים חוות. מדובר בהתמודדות לא פשוטה לאורך שנים והדגש של עמותת שלוה שבוחרת לטפל גם במשפחות עצמן הוא מדהים בעיניי", מוסיף נחתומי. לחברי המשלחת של שלוה שהשתתפה בריצה היו הרבה סיפורים מרגשים כגון זה של חיה חמני, שצלחה את המרתון על כיסא גלגלים, כשאבא שלה יוסף דחף אותה לאורך המסלול; אליאב בלומברג שסובל מלקות ראייה קשה; סער בוכבינדר, רץ על הרצף האוטיסטי ואלוף הספיישל אולימפיקס במקצים שונים, בנוסף לאבי הרוש, שבנו ריף נפל במלחמת חרבות ברזל, ועוד רבים וטובים ששרדו את התופת בשבת השחורה. "אחת המטרות שלנו היא להראות שהילדים שבהם שלוה מטפלת הם ילדים רגילים לחלוטין שמתמודדים עם בעיות בריאות. הם שווים כמו כולנו וחלילה לא צריך להסתיר, להתבייש או לנעול אותם במוסד סגור", אומר שחף, "בנוסף למרתון התנהלנו תחת לוח זמנים צפוף למדי. חלק מחברי הקבוצה יצאו ביום רביעי מלבנון, ובערב עלו על הטיסה. בשישי בערב השתתפה נציגות מהמשלחת בצעדת העמים, שהיא מעין טקס פתיחה של המרתון עם נציגים מכל העולם. נפגשנו עם קהילות יהודיות בברוקלין שעזרו לממן את המסע היקר הזה בעזרת רשימה גדולה של נותני חסות שסייעו לו לקרות, והפתענו את המשתתפים גם עם כרטיסים למשחק NBA. היה כמובן דגש נרחב סביב האבטחה שכלל הכנה ארוכה, שכירת חברת אבטחה פרטית ושיתוף פעולה עם משטרת ניו־יורק".
"זו הייתה חוויה מטורפת שקשה להסביר במילים. כמה שהכינו אותי לזה, זה התעלה הרבה מעבר לכך. לכל אורך המסלול עמד קהל שהריע לנו, הנופים היו מדהימים, מזג האוויר היה מושלם והייתה הרגשה נהדרת לרוץ"
הנציגים הדתיים במשלחת העבירו את השבת בניו־יורק יחד עם הקהילה היהודית במרכז לינקולן. "בדבר התורה רב הקהילה דיבר באופן נרחב ונוגע ללב על החיבור לישראל. הבנתי מהסובבים שאלו דברים שנאמרים בכל שבוע, לא מכיוון שאנחנו שם והערב היה מאוד מיוחד", משתף נחתומי, "באופן כללי החוויה בניו־יורק הייתה נהדרת, קיבלו אותנו בחום בכל מקום, הודו לנו שאנחנו שומרים על המדינה והתחושה הייתה שהדברים נאמרים היישר מהלב וזה היה מרגש".
חוויית המרתון הראשון של נחתומי הסתיימה בהצלחה גדולה. הוא יצא לדרך עם רבים מחבריו לנבחרת ב־9:45 בבוקר וחצה את מסלול הסיום לאחר ארבע וחצי שעות. "זו הייתה חוויה מטורפת שקשה להסביר במילים. כמה שהכינו אותי לעניין, זה התעלה הרבה מעבר לכך. לכל אורך המסלול עמד קהל שהריע לנו, הנופים היו מדהימים, מזג האוויר היה מושלם והייתה הרגשה נהדרת לרוץ. היו גם רגעים קשים, בעיקר בשלבים של העליות, אבל האווירה המעולה עזרה לי לצלוח את זה בלי להרגיש שעבר כל כך הרבה זמן. בקילומטרים האחרונים הגיעו כמה קרובי משפחה לומר לי שלום בשני אזורים שונים, מה שנתן לי בוסט של אנרגיה לקראת הסיום", משתף נחתומי, "כמו בכל פעם בשנה האחרונה, גם בריצה הזו המחשבות הקשות הציפו אותי במהלך הריצה, פעמיים. אני מניח שאנשים סביבי לא הבינו למה פתאום אחד הרצים בוכה, אבל זה הגיע גם עם מחשבות טובות על כל המשמעות של המסע הזה. היה לי חשוב לסיים את המרתון בהצלחה, ועכשיו אני פשוט בהיי ושמח שעשיתי את זה".
