קשה היה לפספס בשבועות האחרונים את מצב הדופק של המגזר הדתי־לאומי. מתוך הקבוצות והרשתות החברתיות של אנשי המגזר עלתה תמונת שכול כבדה: הלוויות טריות מהימים האחרונים התערבבו באזכרות לנופלי שמיני עצרת אשתקד; שבעות מאוחרות לנופלי חג הסוכות נמהלו בבקשות תפילה על הפצועים. בתוך כל אלה צפה מחאתן של נשות "שותפות לשירות" – קבוצת נשים דתיות־לאומיות שקמה לאחרונה בקריאה לגיוס החרדים ושותפות בנטל, דווקא ממקום של תורה.
"אני משתדלת להתנתק מהחדשות", אומרת הרבנית אביבית גרנות (54), "אבל לפני חצי שנה היה דיון סוער אצלנו בבית בעניין גיוס החרדים, והבנתי שהאדמה רועדת. מצאתי את עצמי שואלת שוב ושוב את הילדים ואת האיש שלי: 'באמת הם הצביעו בקריאה ראשונה בעד החוק הזה? זה לא יכול להיות, פשוט לא יכול להיות'. במוצאי שבת הרמתי טלפון לחברתי ד"ר תהילה אליצור, ואמרתי לה שאני מגויסת למאבק שהיא התחילה, ושהיא ואחרות מובילות במסירות. אני מוכנה לשים את עצמי לספר את הסיפור של בני אמתי ז"ל, הסיפור של עם ישראל".
האיש של אביבית הוא הרב תמיר גרנות, מראשי ישיבת "אורות שאול" בתל־אביב, שהפיץ השבוע סרטון ובו קריאה לחרדים שישתתפו במאמץ המלחמתי ויתגייסו. בשפה תורנית, בנעימות, אבל גם בנחישות. "מאז שהחוק עבר בקריאה ראשונה", מספרת רעייתו, "האיש שלי מתרוצץ בין ועדות חוץ וביטחון, בין רבנים חשובים מכל הקשת החרדית. אני לא אוהבת את המילה מגזר, אנחנו לא משמיעים את קול המגזר, אנחנו משמיעים את קולה של תורה".
"הגענו לקצה לא רק ברמה המשפחתית אלא הלאומית, אנחנו בסכנת קיום", מצטרפת נעה מבורך (33). "הביטוי 'שותפות לשירות' בא לבטא את השותפות שלנו כעורף בלחימה, וגם את השותפות בינינו הנשים. נרשמו כבר קרוב ל־3,000 נשים שמקדמות קשרים עם חברי כנסת מתלבטים מהקואליציה ועם אישי ציבור שונים, וגם פעילות מקומית במקום מגוריהן.
"במקביל נעשית עבודה רבה מול הציבור החרדי בניסיון להבין אותו יותר, ללמוד אותו. השיא היה בחול המועד סוכות, בכנס שהתקיים בגוש עציון עם נשים וגברים חרדים מגויסים, שמעודדים גיוס במגזר שלהם. הכנס נועד להכיר יותר איפה החברה החרדית נמצאת וממה היא ניזונה, ולהסביר שאנחנו לא במקום שבא להרוס את המגזר החרדי אלא לפתור את הבעיה. יש אצל החרדים תפיסה כאילו אנשי המילואים הם דתל"שים או דתיי רצף. ניסינו להציג דברים כהווייתם. השבוע איבדנו בקרבות רבנים ואנשי חינוך תורניים. הגיוס לא סותר תורה, זה ציווי מפורש של התורה".
הרבנית אושרה קורן (60) עסוקה בימים אלה במיזמים להרמת רוח העם בעיר מגוריה רעננה ובאזור המרכז. "המקום שלי הוא לעורר תקווה בעם", היא אומרת, "כך ששיח מהסוג הזה הוא לא המקום הטבעי שלי, ולא של רובנו בקבוצה. זה לא קל לנו. אבל הבנו שאנחנו לא יכולות להישאר רק בעשייה החיובית ולהסתגר בעולם התורה שלנו, אלא נדרשות להשמיע קול שהוא לא רק אפולוגטי אלא גם קול כואב, שאומר בבהירות שאי־גיוס זו לא תורה, זה עיוות של התורה.
"חובתנו וזכותנו להציל את עם ישראל. 'כל ישראל ערבים זה לזה' זו תורה, 'ואהבת לרעך כמוך' זו תורה. גם מבחינת המוסר הפשוט, לא יכול להיות שיש מי שנהנים מלא לשאת את הנטל. כשמגזר שלם שנושא את כתר התורה אומר שאסור להתגייס, זה חילול השם גדול. יכול להיות שעל החרדים עצמם לא נשפיע, בעיניי הם תינוקות שנשבו. אנחנו צריכים לפנות לפוליטיקאים שלהם ולמשפיעים מסביב, ובעיקר לאלה שלנו".
שטח הכינוס של יהושע
לאושרה קורן שני בנים שגויסו בפרוץ המלחמה, ולאחרונה נקראו שוב; שניהם בשנות השלושים לחייהם, אבות לילדים. גם החתנים גויסו ושוחררו, והנכד בכיתה ז' איבד השבוע את המורה האהוב, שאול מויאל. "הוא יצא באמצע שיעור, וזה היה השיעור האחרון שהוא העביר. הנכד שלי חי בפחד עמוק לחיי הדודים שלו, הבנים שלי", מספרת אושרה.
האיש של נעה, תושבת לוד, הוא רופא בגדוד הסיור כרמלי, חטיבה מתמרנת שתמיד נמצאת "בפנים". אחרי שירות ארוך בעזה, כעת הוא בלבנון. "אנחנו מגויסים כבר 250 יום, ויש לנו ארבעה ילדים – מגיל 12 עד שנתיים. חוק הגיוס צריך להיגנז, לא להידחות. פטור חוקי רחב לאוכלוסייה שלמה הוא פגיעה בהגנה על המדינה, בערבות ההדדית ובקרנה של התורה".
עבור אביבית (54), אם לשבעה, תושבת תל־אביב, מדובר בשבוע מורכב במיוחד. היום הוא יום השנה לנפילתו של בנה. "אמתי למד שלוש שנים בישיבה. הוא התגייס בגיל 21, ואחרי השירות חזר לישיבה והתלבט מה הלאה. המפקדים שלו אמרו לו 'אנחנו צריכים קצינים כמוך בצבא', והרב שלו אמר לו 'נתת מה שנתת, אנשים כמוך אנחנו צריכים בישיבה'".
אמתי החליט לחזור לצבא ויצא לקורס קצינים. אחרי כמה תפקידי פיקוד, המלחמה תפסה אותו שלושה חודשים לפני שחרור, שבוע אחרי שהתארס. "החתונה הייתה אמורה להתקיים מיד אחרי השחרור. התכוונו לקבוע תאריך מדויק אחרי החג, אבל לא הספקנו. דיברנו במוצאי שבת, שבוע אחרי פרוץ המלחמה. אמרתי לו: 'לא הצלחנו לסגור תאריך לחתונה, אבל יש לנו חתן, יש כלה, יש רב, קניתי שמלה, מה צריך יותר מזה?'. ניסינו לחזק אותו כי הרגשנו שהוא במתח. לפנות בוקר הוא יצר קשר עם רוני ארוסתו, ואמר לה: 'לא מחכים שלושה חודשים עד השחרור, בהפוגה הקרובה מקימים חופה ומתחתנים'. הוא רצה להקים בית, משפחה, ילדים. אבל ברגע הזה שיש איום ממשי על עם ישראל – זאת התורה שהוא יצא איתה בפעם השלישית. הוא לא השאיר את התורה בבית המדרש, אלא לקח אותה איתו לקרב. הוא לקח איתו את הלכות מלחמה של הרמב"ם, שאומר שמי שיוצא לקרב 'לא יחשוב לא באשתו ולא בבניו'.
"השנה בשמחת תורה קראתי בדמעות דווקא את ההפטרה, פרק א' ביהושע. שמתי לב כמה פעמים כתוב בציווי של ה' ליהושע ושל יהושע לעם: 'לשמור ולעשות', 'והגית בו יומם ולילה'. כל התורה על רגל אחת בשטח כינוס לפני כיבוש הארץ, רגע לפני היציאה לקרב".
"מה זה והגית בו יומם ולילה?", מוסיפה אושרה, "זה לא שאתה באמת הוגה כל הזמן, הרי יוצאים ידי חובה בקריאת שמע בבוקר ובערב. העניין הוא שאתה חי חיים של והגית בו יומם ולילה. זה לא כמה תורה אתה לומד, אלא איזו תורה אתה לומד. מה שווה תורה שלא מחוברת ל'ואהבת לרעך כמוך'? מה שווה תורה שלא מחוברת לכנסת ישראל? איזו מין תורה זאת? אז אתם לומדים תורה ולומדים 'שור שנגח' ו'אלו מציאות', אבל אם היא לא מחוברת, פספסתם את כל העניין".
במידה מסוימת, אני מעירה, השיח שלכן מכוון דווקא ללומדי התורה המתמידים מקרב החרדים. נעה מסכימה: "אם נגיד 'טוב, נגייס את השבאבניקים', זה אומר שהצבא זה לא מקום של תורה. אבל אנחנו פונים ללומדי התורה כי מבחינתנו זה המקום שלה".
פיצה לסעודת החג
גם בתוך החברה החרדית, אומרת אביבית גרנות, רוחשים בימים אלה זרמים שונים. "לאיש היקר שלי יש הרבה מאוד תלמידים חרדים, אנשים שהגיעו לשבעה כי שמעו אותו ביוטיוב וברשתות, ומשם הגיעו אליו לישיבה. הרבה מאוד חרדים שרוצים ללמוד את התורה הזאת, שמחברת. הם אומרים 'אנחנו כבר מבוגרים', בני 24 סך הכול, 'אבל מה יהיה עם הילדים והנכדים שלנו? אנחנו צריכים אתכם כדי שתיאבקו בשבילנו בפוליטיקאים וברבנים. אתם צריכים לעשות לנו את העבודה הזאת'.
"מאז השבעה האיש היקר שלי התרוצץ בין כל מה שנקרא גדולי הדור. אחד מהם, מגדולי הרבנים, אמר לו: 'לא רק שאני רוצה שהבחורים שלי יתגייסו ולא יכול לומר את זה, אני גם לא יכול להגיד שנפגשתי איתך, ואם מישהו ישמע שהקשבתי לך, אני אבוד'. הם ממש מבקשים שאנחנו נעשה עבורם גם את המלחמה הזאת. מה שאנחנו פוגשים שוב ושוב זה בעיקר פחד גדול. פחד מהתורה שלנו, תורה של לשמור ולעשות. הם לא רק מנותקים מהתורה שלנו, הם מנותקים מהתורה של עצמם. איפה הרמב"ם? איפה אברהם אבינו שרץ להציל שבויים?"
נעה: "החברה החרדית גדלה למציאות שהיא לא יודעת לעשות גם וגם, היא לא יודעת לעבוד וללמוד תורה. בעלי הוא פסיכיאטר ילדים, מהבודדים שהם דתיים. לילדים חרדים אין הרבה אפשרויות כי הם לא ילכו לפסיכולוגית, והם מעדיפים איש שמבין את אמונתם. אז יש לו הרבה לקוחות חרדים. מדי פעם מגיעים אלינו הביתה רבנים כדי לבדוק את כשרותו של האיש שלי, כדי לדעת אם אפשר לשלוח אליו מטופלים. בכל פעם שהם נכנסים אלינו לסלון ורואים את הספרייה התורנית הגדולה, הם בהלם. הם המומים שהוא סיים לימודי רבנות במקביל לרפואה, ושהוא מנהל איתם שיח תורני כמו שהוא יודע. הם אומרים: איך יכול להיות שיש לך את פרויד ביחד עם ספרי קודש? אני שומעת את השיחות האלה ואומרת, זו הבעיה. מבחינתם ללכת לצבא זה לזנוח את עולם התורה ואת אורח החיים הדתי. איך אתה הולך לצבא עם גמרא ביד? עם לולב ונשק ותיק רופא בנגמ"ש קרבי?".
אושרה: "סיפרה לי מישהי שעובדת בבני־ברק, שקולגה שלה קיטרה כמה זה מעצבן שקיצרו את בין הזמנים ביומיים בגלל המלחמה. זה הדיבור. הבן שלי רועי היה במילואים 260 יום. הוא בן 37, אבא לילדים ואדריכל במקצועו. נשברתי לשמוע את כלתי הגיבורה אומרת לבת שלי: השלמתי עם זה שאני חד־הורית עכשיו. הם היו אמורים לצאת לחופשה משפחתית בגשר שבין יום כיפור לסוכות, אבל בראש השנה קראו לו והוא עלה לצפון. לקחתי את הילדים ליום כיפור, ואנחנו דואגים שמישהו יתייחס לילדים האלה בתפילות כי אבא בצפון, ואז את יוצאת החוצה ורואה צעירים חרדים במיטב ימיהם כאילו כלום. זה קשה.
הרבנית אושרה קורן: "הבנו שאנחנו לא יכולות להישאר רק בעשייה החיובית, אלא נדרשות להשמיע קול שהוא כואב, שאומר בבהירות שאי־גיוס זה עיוות של התורה"
"אנחנו רוצות להשמיע את הזעקה האימהית של האישה שנושאת בנטל ולא ישנה בלילה, ומקוות שהיא תישמע. אני שומעת שהחרדים ממש פוחדים על המגזר שלהם. מה שלא מובן לי זה איפה הפחד שלהם על מדינת ישראל ועל ההישרדות שלה, הרי זה פיקוח נפש ממש".
"הקהילה עדיין מאוד תומכת וגם המשפחה" אומרת נעה, "אבל עם הזמן נהיינו שקופים. לא כי מישהו רוצה שזה יהיה שקוף, אלא כי זה מצב ממושך. בינואר הייתי אמורה להיכנס לאיזושהי משרה שממש חיכיתי לה. אני עובדת סוציאלית בהתחדשות עירונית, ושואלים אותי למה לא הגשתי מועמדות למשרה שכל כך רציתי, ואני שואלת: איך אני יכולה לנסוע עכשיו בכל הארץ כשאני מוציאה ומכניסה מבית ספר? יקבלו אותי אם אני מודיעה בבוקר שאני לא מגיעה כי הילדה התעוררה עם דלקת בעיניים?
"ואם זה ככה אצלנו בקהילות תומכות, מה קורה במשפחות שאין להן תמיכה קהילתית או משפחתית? אני מחזיקה את קבוצת הווטסאפ של נשות הגדוד, וכמות הנשים שאין להן לאן ללכת לחג בלתי נתפסת. נשים שמזמינות פיצה לפני החג כי הן לא יכולות יותר עם אווירת חג במציאות החסרה הזו, ולא יכולות יותר ללכת להורים. אני יודעת על שני חובשים בלבנון שחסרים, כי הנשים שלהם אמרו: אם אתם חוזרים ללבנון, הסיפור שלנו נגמר. אני מבינה אותן. אולי במציאות אחרת, אם לא הייתי נולדת למשפחה ציונית כל־כך, גם אני הייתי אומרת עד כאן. אי אפשר שכל זה נופל על מעט מדי משפחות".
בשם הבן
"חברה ימנית מאוד יצרה איתי קשר", מספרת נעה, "אמרה כל הכבוד, אבל שאנחנו עושות נזק לממשלה ואיך אנחנו יכולות ככה לסכן את שלמותה. אז אני עונה לה ולאחרים: קודם כול, זו האמת שלי שמונחת על השולחן, אלה החיים שלי ושל ילדיי. זו לא פוליטיקה, זה חיי אדם. אי אפשר לומר לנו שלדורי דורות אנחנו נהיה מגויסים לבדנו. יש פה פגיעה במהות הקיומית של עם ישראל. אין לנו מדינה אחרת לבזבז, אין לנו מקום אחר ללכת אליו. אני מזכירה שבפולין של היום אי אפשר ללמוד תורה כל היום ולא לעבוד.
"ברגע שלא יהיו מספיק מגויסים בשנים הבאות, לא יהיה צבא ולא יהיה מי שיגן עלינו. ב־2050 החרדים יהיו 41 אחוז משנתון הגיוס. אין לנו שנאה למגזר החרדי, יש לנו צורך בשותפות".
אושרה: "אני חוששת גם לחוסן של החברה הישראלית, לחילול השם וגם לעולם התורה. תורה מה תהא עליה? איזו מין תורה זו? איך היא מצטיירת בעולם החילוני? תורה שהיא אנוכית, תורה שמנצלת את האחר, שלא מחוברת ושפוגעת בחוסן של החברה. אם אין ערבות הדדית, אין חוסן לחברה הישראלית".
אביבית: "בסופו של דבר מה שקורה פה לא טבעי בכלל. יושבות פה ארבע נשים שאומרות לילד או לאיש 'לך לשלום'. זה לא טבעי שאני שולחת את הבן שלי למלחמה. מנגנוני ההישרדות שלי צריכים לנעול את הבית ולא לתת לאף אחד לצאת. אבל מה לעשות שבמציאות שלנו אנחנו חיים מעל הטבע?
"אומרים שנזרקת נבואה להורים כשהם קוראים לילד בשמו. קראנו לבן שלנו אמתי – אמת ה'. אנחנו מקפידים לקרוא לו אמתי בלי יו"ד. 'משה אמת ותורתו אמת', וכל תורה שלא מביאה לידי מלאכה, לידי מעשה, סופה להתבטל. אני אומרת בכאב גדול ובענווה גדולה, אין קיום לתורה כזו. תמיד אמרתי לאמתי 'תגיד לי מה לעשות', ובשנה האחרונה הוא לא תמיד משתף אותי. אם יש משהו שאני שומעת אותו היטב השנה, זה אותו אומר לי: 'אמא תצעקי, אמא אין לך ברירה, אמא את צריכה לדבר'. זה לא טבעי לי, אבל קול התורה של הבן שלי זועק אליי מן האדמה. אני לא יכולה להתעלם, זה קול של תורה"
