בפתח ספרו החדש של אשכול נבו, "הראיון האחרון", כתוב, כמקובל בספרי פרוזה, כי עלילת הספר, הדמויות הנזכרות בו ושמותיהן הן פרי דמיונו של המחבר, וכי כל קשר בין העלילה לבין אירועים שהתרחשו במציאות הוא מקרי בהחלט. אך בעמוד 209 כתוב כך: "בעמוד הראשון, הפנימי, במקום האזהרה הרגילה, תופיע אזהרה הפוכה: עלילת הספר, הדמויות הנזכרות בו ושמותיהן לקוחים־גם־לקוחים מחייו של המחבר. כל קשר בין עלילת הספר לבין אירועים שהתרחשו במציאות, כמו גם בין הדמויות הנזכרות בו ושמותיהן לבין דמויות או שמות של אנשים חיים או מתים, אינו מקרי כלל וכלל".
ההיפוך הזה מסקרן ומבלבל, משום ש"הראיון האחרון", על פי סימנים שאשכול נבו שותל לאורכו, הוא ספר על אשכול נבו: הספר כולו מתנהל כריאיון, ובמרכזו סופר מצליח, בן דמותו של נבו, שמשיב על שאלות שנשלחו אליו מאתר אינטרנט. הסופר, שחייו האישיים והמקצועיים נתונים במשבר, מנצל את מחסום הכתיבה ומשיב בפירוט על הריאיון. השאלות בסיסיות ומוכרות – "האם אתה מתכנן את הספרים שלך?"; "אפשר באמת ללמד כתיבה?"; "האם הילדים שלך קוראים את הספרים שלך?" – אך התשובות מוליכות אל נבכי נפשו של הסופר, שמגולל בפני הדף הריק לא רק את תולדות המשבר שהוא חווה כעת, אלא גם את תפיסתו לגבי כתיבה וספרות בכלל, את תולדות משפחתו, את היחסים שלו עם הקוראים ועוד.
"הראיון האחרון" הוא הספר החשוף והנועז ביותר של אשכול נבו עד כה. אם בספריו הקודמים טווה נבו סיפור בדיוני סוחף, הרי שכאן הוא בוחר להתבונן פנימה, כמעין סיכום ביניים של הכתיבה שלו (זהו הרומן השביעי של נבו).
הספר נועז משום שנבו, כאמור, לפחות על פני השטח, כותב על עצמו ועל חייו. הסופר הוא נכדו של לוי אשכול, כמו נבו עצמו; הסופר מנחה סדנאות כתיבה, ועבד בעבר כקופירייטר. כל הפרטים הללו תואמים את הביוגרפיה של נבו, שחושף את הקלפים: את שיטות העבודה שלו, אך גם את הפחדים והחששות שלו; את ההיבטים המרגשים בחייו של סופר, ולצידם – ההיבטים הקשים יותר: בתו, שאביה לוקח סיפורים מחייה ושותל אותם בסיפוריו; בת זוגו, שחיה עם בעל שנתון בעולם של סיפורים ושקרים; הסופר עצמו, שמתמודד עם מחסומי כתיבה ועם דימוי מסוים שנדבק בו ("קוראים בונים לעצמם בראש דמות של סופר", כותב נבו בעמוד 295, "והקוראים שלי, שמתי לב, מדמיינים בן אדם טוב").
הבחירה לכתוב רומן שבמרכזו סופר, בן דמותו של המחבר, מהדהדת ספר אחר, שראה אור לפני שנה – "עקוב אחר שינויים" של סייד קשוע. נבו, בשונה מקשוע, בחר לכתוב את הספר כריאיון. מצד אחד, זו בחירה מוצלחת: הפורמט של הריאיון מגביר את הסקרנות של הקורא. אין בספר פרקים או חלקים, וכולו ריאיון אחד ארוך. כך, מפעם לפעם חוויית הקריאה דומה לקריאת כתבה עיתונאית עשויה היטב, עם שאלות ענייניות ותשובות מחוכמות. במובן הזה, הריאיון הוא מכשיר לא רע בכלל ללכוד את תשומת ליבו של הקורא – מיומנות שאשכול נבו ללא ספק ניחן בה.
אך לבחירה הזו יש גם חיסרון: היעדר עלילה לכידה ומובהקת. יש בספר דמויות – משפחתו של הסופר וכמה חברים קרובים – ויש בו אפילו התפתחות מסוימת, אך אין בו עלילה במובן הקלאסי. וכך, שאלה מסוימת של המראיין האלמוני מובילה את המספר לאנקדוטה חביבה, ומשם לאנקדוטה אחרת או למשפט בודד מנוסח היטב. הספר, שאורכו 347 עמודים, יכול היה להסתיים גם בעמוד 200, וגם בעמוד 500. כך או כך, לא ברור לאן מנסה נבו להוליך את הדברים, מהו חוט השדרה של הספר הזה. ועדיין, כדין וחשבון של הסופר – שמחליט, בעמוד האחרון של הספר, שהוא מפסיק לכתוב ("נהייתי שקרן", כותב נבו, "מספר סיפורים כפייתי, וקניבל, כל דבר שקורה לי הוא חומר") – "הראיון האחרון" הוא ספר מרתק, שמצטרף, עם הפגמים שבו, לספריו המוצלחים הקודמים של אשכול נבו.
הראיון האחרון אשכול נבו, זמורה ביתן, 347 עמ'
