שעות ספורות לפני שהגעתי לביתה של צופית ליבמן ביישוב טנא הותר לפרסום שהחטופים אלכס דנציג ויגב בוכשטב נהרגו בשבי חמאס. כששמעתי על כך נזכרתי בשיחה שערכה ליבמן באחד מפרקי ההסכת שלה עם אליה דנציג, נכדתו של אלכס. הסיפורים הקטנים והיפים שהצעירה בת ה־22 סיפרה על סבא שלה הפכו אותו בשבילי לדמות חיה וקרובה, הרבה יותר מעוד שם ברשימת החטופים הארוכה. זו הייתה רק המחשה קטנה לכוחה של סדרת ההסכתים "לב שבוי" (מבית מקור ראשון), שבה ליבמן מארחת קרובי חטופים. היא הייתה בעצמה חלק מהמושג "משפחות החטופים", ובמידה רבה היא עדיין כזאת, ולכן הרבדים שאליהם ליבמן מגיעה בשיחותיה אחרים ממה שאנו רגילים לשמוע בראיונות בערוצים השונים.
"לאורך החודשים האחרונים ראיתי איך נוצרים בין המשפחות חיבורים מעניינים ושיח חיובי, אך הם לא תמיד משתקפים החוצה לתקשורת", מספרת לי ליבמן. "עם כל חילוקי הדעות, עדיין מצליחים ליצור שם שיח שיש בו הרבה אהבה והכלה. משהו בגורל המשותף אינו מאפשר להגיע למקומות המכוערים. זו הייתה החוויה שלי, ורציתי שזה יצא החוצה.
"סיבה נוספת להקלטת ההסכת קשורה למקום האישי שלי. במפגשים של המשפחות לא יצא לי לשמוע את הסיפורים של כולן בצורה מסודרת ובנחת. חשוב לי שאנשים יכירו את סיפורי החטופים לפני שהם רצים למלחמות אידיאולוגיות. צריך לחזור קודם לרובד הכי בסיסי, אנושי ויהודי של ערבות הדדית, להקשיב ולשמוע על מי אנחנו מדברים. אחר כך אפשר גם לחלוק".
איך מצליחים בימים מתוחים כאלה לנהל שיחות עומק עם משפחות חטופים בלי לגלוש לוויכוח על הדרך להחזרת יקיריהן?
"אני חושבת שיש הבנה, גם בתוך המשפחות וגם ברמה הלאומית, שאנחנו לא יכולים לחזור אחורה לשיח של 6 באוקטובר. יש רצון להצליח בשיח אחר. זה קצת כמו בני זוג שיש ביניהם חילוקי דעות על חינוך הילדים. הם אוהבים מאוד, והם ילכו לטיפול זוגי כי הם רוצים את טובת הילדים. בפרק עם ירדן גונן, שאחותה רומי נחטפה מהמסיבה ברעים, התחלנו לדבר קצת על נושא העסקה – ואני עצרתי. לא רציתי שניכנס לזה כי מבחינתי מי שמחפש את הדיון על כך – שיפתח את ערוצי התקשורת. חוץ מזה, עדיין לא הוכח שמישהו השתכנע בעקבות ויכוח. אני יודעת איך אני רואה את הנושא, אבל אני גם כל הזמן בתהליך בירור מול עצמי, והעמדה שלי מורכבת. כולנו כאומה צריכים הרבה ענווה וצניעות כשאנחנו ניגשים לסוגיה. ההתנצחויות שהגענו אליהן לפני המלחמה הובילו להתבצרות ולהפיכת הצד האחר לאויב, וכך אי אפשר למצוא את עמק השווה. מאז כבר הבנו שאין לנו ברירה אלא לחיות יחד, וצריכים להגיע להסכמות".
בני המשפחות עדיין מבקשים שנגיע לאירועים שקשורים בהם. אומרים לנו 'אתם חלק מאיתנו'. כשאתה עובר חוויה משותפת כזאת במשך שבעה חודשים, נוצרים קשרים אישיים. יש עוד משפחות שחשבו שהבן שלהן חטוף, ובסוף התברר שהוא נרצח
כשאני שואל את ליבמן על רגע מרגש במיוחד בהקלטת פרקי ההסכת היא מציינת בעיקר את ההפסקות שבין המשפטים. "יש הרבה רגעים של שתיקה, אנחה או ביטוי של געגוע לבן המשפחה שנחטף, וזה אותנטי ומרגש. והיו גם סגירות מעגל. בפרק שהקלטתי עם האחיות של איתן מור, תשעה חודשים אחרי אירועי שמחת תורה, פתאום התברר לי למשל שאיתן הגיע למסיבה רק ביום שישי; אנחנו חשבנו שהוא היה שם עם אליקים כבר מיום חמישי".
אליקים ליבמן ז"ל הוא הגיס שלה, אחיו של בעלה אלישע. "אליאק", כפי שכונה בפי חבריו ובני משפחתו. הוא היה מאבטח במסיבה ברעים, ואף שהיה יכול להימלט משם כשהחל הירי, הוא בחר להישאר ולסייע לפצועים. כעבור כמה שעות נותק הקשר איתו. הוא לא אותר בבתי החולים או בשטח, ובמשך 210 ימים היה מוגדר חטוף המוחזק בעזה. לבסוף התברר שנרצח בשטח המסיבה, ושרידי גופתו נקברו בטעות עם נרצחת אחרת.
מאז שהפכתם ממשפחת חטוף למשפחה שכולה, היחסים ביניכם לבין שאר משפחות החטופים השתנו?
"בני המשפחות עדיין מבקשים שנבוא לאירועים שקשורים בהם. אומרים לנו 'אתם חלק מאיתנו'. היו למשל יומיים של אירוע הפוגה למשפחות, והיה ברור להם שאנחנו צריכים להיות איתם. בסופו של דבר, כשאתה עובר חוויה משותפת כזאת במשך שבעה חודשים, נוצרים קשרים אישיים.
"יש עוד משפחות שחשבו שהבן שלהן חטוף, ובסוף התברר שהוא נרצח. זה שונה מהחוויה של משפחה שכולה, שקיבלה כבר בהתחלה בשורה על מוות. אנחנו בעמדה נפשית מורכבת מאוד, קצת שכולים וקצת חטופים".
צופית ליבמן (26), במקור בשארי, הכירה את אליקים משנים ארוכות של ילדות משותפת בקריית־ארבע, עוד הרבה לפני שהצטרפה בעצמה למשפחת ליבמן. סבה וסבתה מצד אמה, חיים ושושנה מגני ז"ל, היו ממקימי הקריה, ועוד זכו להתגורר בבית הממשל הצבאי בחברון. הסב היה גם מורה הדרך הראשון באזור יהודה, וסיוריו הובילו לחשיפת אתרים היסטוריים בעיר חברון, ובהם בית כנסת אברהם אבינו. גם הסבא והסבתא של הליבמנים נמנו עם ראשוני היישוב היהודי בחברון, והאב, אליהו ליבמן, כיהן עד העת האחרונה כראש המועצה של קריית־ארבע.
בשנות התיכון, לצד ההדרכה בבני עקיבא, החלה צופית להתנדב בתחנת כיבוי האש המקומית. שם הכירה את אלישע, שגדול ממנה בשנה, והשניים היו לזוג. בסיום לימודיה באולפנה של קריית־ארבע היא החליטה להתגייס לצה"ל ולשרת כלוחמת ביחידת החילוץ וההצלה של פיקוד העורף – בחירה לא שגרתית במקום שממנו באה. "באולפנה פחות התחברו לרעיון, אבל אני הייתי בטוחה בדרך שלי. הניסיון שלי בהתנדבות בתחנת הכיבוי משך אותי לשם, וכיוון שגדלתי בקריית־ארבע החוויה המיליטנטית תמיד הייתה סביבי. בקריה התכוונו אומנם שהבנים יהיו לוחמים", היא מחייכת, "אבל חשבתי שגם לי יש מה לתת. לא התגייסתי מתוך פמיניזם, אלא פשוט מתוך רצון לתרום". השירות הצבאי שלה התקצר בסופו של דבר בגלל החתונה. "אלישע שירת בסיירת גבעתי, והתחתנו כששנינו היינו עדיין חיילים. הוא היה לוקח אפטר, אני הייתי יורדת משמירה, והיינו הולכים יחד לבדוק אולם".
בקיץ שעבר, עוד לפני המלחמה, החליט אלישע להתנדב לקורס קצינים במילואים. "אמרתי – למה שרק הוא ילך למילואים, ואני אישאר עם הבנות? הגשתי טפסים כדי להתקבל ל'כבאים הכתומים', יחידה של פיקוד העורף שמתגברת תחנות כיבוי. הם חזרו אליי רק ב־8 באוקטובר. ביקשתי שיכניסו אותי למערכת, רציתי לשרת, אבל אלישע גויס כבר ב־7 באוקטובר, ולא יכולתי גם אני לצאת מהבית".
אלישע משרת במילואים כבר עשרה חודשים, אבל ביום שאני מגיע לביתם הוא בדיוק בחופשה, ודואג להעסיק את הבנות זוהר (4) וארבל (2). "לא מזמן הציעו לי להיות קצינת התנהגות אוכלוסייה בפיקוד העורף", ממשיכה צופית. "עברתי קורס במתכונת חירום, שויכתי לחטמ"ר יהודה, ואני מקווה לצאת לשרת בקרוב".
כשיש לך בן משפחה חטוף אתה לא יכול להתקדם בחיים. אתה חי את העבר, והוא מעורבב בהווה בכל רגע נתון. גם אני לא הייתי מסוגלת ולא הצלחתי להמשיך הלאה. כשקיבלנו את ההודעה על מציאת הגופה הרגשתי שכבר אין לי לגיטימציה להישאר כך לאורך זמן
היא למדה לתואר בחינוך ואמנות באוניברסיטת בן־גוריון ("אני לא אדם מגזרי, והיה ברור לי שאין סיכוי שאלמד במכללה דתית"), עבדה תקופה קצרה עם נוער בסיכון ובמרכז הצעירים של מועצת הר חברון, ובעת האחרונה עברה למרכז הצעירים בקריית־ארבע. בד בבד עם עבודתה שם היא מסיימת לימודי עיצוב פנים במכללה בבית־שמש. ליישוב טנא היא ואלישע הגיעו כי רצו לגור באזור הר חברון, אבל במקום מעורב של דתיים וחילונים. "אנחנו 'אל תכלאוני בשום כלוב'", היא מצטטת משירו של חנן בן־ארי. "גם כי קשה להגדיר אותנו, וגם כי אנחנו רוצים לחיות עם ציבור מגוון, אוהבים חיבורים. מצאנו פה קהילה, אבל לא חונקת מדי".
בשיחה עם האחיות של איתן מור אתן אומרות משהו מעניין עליו ועל אליקים: דווקא ההתרחקות שלהם מהדת חיזקה את הקשר שלהם עם ההורים.
"אני לא זוכרת אצל אליקים משבר של יציאה בשאלה. הוא לא קיים אומנם אורח חיים דתי, אבל היה מחובר מאוד למשפחה, והראה כיבוד הורים מדהים ורגישות אליהם. למשל, הוא היה מחנה את הרכב שלו רחוק מהבית בשבתות ובא ברגל. הוא גר אצל סבתא שלו בקריית משה במשך כחודש, ובאותה תקופה הוא חבש כיפה. באופן כללי לא היה לו אנטי לדת".
שמונה ילדים יש למשפחת ליבמן ("אליהו אומר 'שבעה כאן ואחד למעלה בשמיים'"). כשאני שואל את צופית כיצד דווקא היא, הגיסה, הייתה לדוברת בולטת של המשפחה, היא חוזרת שוב ל־7 באוקטובר. "כל הבנים במשפחה נעלמו למילואים. אליהו, שהתכתב בבוקר עם אליקים וקיבל ממנו מיקום, נסע לשטח המסיבה כדי לחפש אותו. רק אנחנו, הבנות, נשארנו בבית. אני לא טיפוס של לשבת בעורף, אז חיפשתי מה לעשות. התחלתי לנסות לאתר את אליקים בסרטונים שעלו ברשת, התראיינתי ברדיו ופרסמתי פוסטים ברשתות. בכל פעם מישהו אחר במשפחה אזר כוחות להתראיין, ועשינו סבב בינינו. אבל יכול להיות שזה גם עניין של אופי, אני אדם שמתנסח".
היא מספרת על שלישייה של חברים טובים, חבורה שהתגבשה בזמן הלימודים בתוכנית היל"ה – אליקים ליבמן, איתן מור ושלם פדרמן. הם עבדו יחד במסעדות, "ומי שהביא אותם לעבודה באבטחה בנובה היה אחיו של שלם, אלקנא. הוא היה הקב"ט של המסיבה". ב־8 באוקטובר קישר אלקנא פדרמן בין אליהו ליבמן לבין אחד המאבטחים של המסיבה שהיה עם איתן ואליקים. למחרת יצא אליהו עם המאבטח לשחזור בשטח, וכעבור זמן מה התקשר משם לצופית כלתו והטיל עליה משימה: "הוא אמר שהם מצאו גופה של צעירה ומסמך של מישהי שנחשבה נעדרת. הבקשה שלו הייתה שאאתר את המשפחה של הבחורה שפרטיה מופיעים בטופס. יצרתי קשר עם אמא שלה, ביקשתי ממנה תמונות של בתה, ולפי הבגדים בתמונה הבנתי שהגופה אינה של בעלת הטופס – אלא של חברה שלה, שהצטלמה איתה יחד. אלו היו שתי חברות ילדות מראשון־לציון שבאו יחד למסיבה, ושתיהן נרצחו. איתן מור, עם צעירים נוספים, הספיק להחביא את הגופה הזאת באותו בוקר כדי שלא יתעללו בה, ואליהו מצא אותה במהלך החיפושים אחרי אליקים. בדיעבד, בזכות 'שיתוף פעולה' של איתן ואליהו, אותה בחורה הגיעה לקבר ישראל".
יש לי יכולת לומר למשפחות חטופים – ייתכן שצריך לשלם מחיר, אבל המחבלים שמשתחררים עוברים לגור מולי ויכולים לירות עליי כשאני נוסעת בציר. יש אנשים שהאיום של 'מחבל משוחרר' הוא אמורפי בשבילם, ולא מוחשי כמו אצלי
אליקים כאמור לא נמצא, ובמשך 210 ימים האמינו במשפחת ליבמן שהוא נחטף. אחיו שלחמו בעזה השאירו בכל מקום כתובות גרפיטי שפונות אליו ומבטיחות לו כי הם בדרך אליו. "ברור לנו שהכול מכוון, ושהקב"ה החליט לבלבל אותנו", אומרת צופית. "הוא כנראה לא רצה שנמצא את אליקים מיד בהתחלה. העדות של המאבטח גרמה לנו לחשוב שאיתן ואליקים היו יחד ונחטפו יחד, ואחרי חודש הצבא הציג לנו סרטון שמראה את אליקים על טנדר בתוך עזה – כך הם חשבו. עם הזמן לא הגיעו עוד אינדיקציות, וצוות החקירה החל לערער על הנחות היסוד. הם ראיינו עוד אנשים שברחו עם איתן לחורשה, ואותם אנשים לא זכרו שאליקים היה איתם. אז גם התברר שמי שנראה בסרטון הוא לא אליקים, וכך חזרו לנקודת האפס, והתחקו אחרי הדמות של אליקים כחובש שאולי נשאר עם הפצועים. בדקו וראו שבשעה 8:50 האיכון של הנייד שלו כבר היה שונה מזה של איתן, וכך התברר שהם התפצלו. בֿ־9:03 איתן התקשר לאליקים, ולא הייתה תשובה. הנייד של אליקים כבה בשעה 9:23 – ובאותו זמן כבו המכשירים של כל הנספים באמבולנס שספג טיל אר־פי־ג'י.
"בשלב מסוים הצבא החל בתהליך איטי וארוך של פתיחת כל הקברים של 17 נספי האמבולנס, כדי לחפש שם ממצאים. אני השתדלתי עדיין להחזיק שביב תקווה שאליקים חטוף, אבל זה היה קשה מאוד. בסוף מצאו ראיות ודאיות לכך שהוא נקבר עם ויקטוריה גורלוב. זה היה ביום שישי אחרי פסח, היינו באמצע הבישולים לשבת, ואליהו התקשר וביקש שנבוא. הבנו מיד מה זה אומר".
בשלושת החודשים שחלפו מאז, מה השתנה במשפחה?
"כשיש לך בן משפחה חטוף אתה לא יכול להתקדם בחיים. אתה חי את העבר, והוא מעורבב בהווה בכל רגע נתון. גם אני לא הייתי מסוגלת ולא הצלחתי להמשיך הלאה. כשקיבלנו את ההודעה על מציאת הגופה הרגשתי שכבר אין לי לגיטימציה להישאר כך לאורך זמן. כולנו הורדנו הילוך אחרי הבשורה והתכנסנו כדי להתאבל וכדי לעכל, אבל אתה צריך לחזור לחיות בשלב מסוים, והחיים גם חזקים מאיתנו.
"אני יכולה לומר על עצמי שמצד אחד אני חיה את חיי, ומצד אחר אני יודעת מה משפחות החטופים חוות, ומשהו בתודעה שלי עדיין שם. לכן אני גם משתדלת לשאת תמיד את הדסקית של החטופים. כשאליקים היה מוגדר חטוף לא היינו צריכים תזכורות כאלה, אבל כשהגיעה ההודעה אמרתי לעצמי: מעכשיו את צריכה תזכורת. גם הפודקאסט שאני מקליטה עם המשפחות בא מהמקום הזה. אני מרגישה במעגל קרוב יותר אליהן, מרגישה גם מחויבות אליהן כי אני יודעת מה הן עוברות כל יום".
את והאחיות של איתן מור חוזרות על המושג "לגדול בקריית־ארבע". מה זה אומר?
"קודם כול זה אומר שאתה לא מתרגש מאירועי טרור, זו אפשרות שתמיד ניצבת ברקע. גם אליקים ואיתן לא התרגשו. הם החליטו מיד להישאר שם, והיו מוכוונים להצלת חיים, בגלל הערכים שהם גדלו עליהם בקריית־ארבע. היו כמובן גם אנשים ממקומות אחרים שנחלצו להציל את המבלים בנובה, והייתה שם הרבה גבורה.
"שנית, כמי שגדלה בקריה יש לי יכולת לומר למשפחות חטופים אחרות – אל תסתירו מהציבור את המחיר של עסקת שבויים. ייתכן שצריך לשלם מחיר, אבל המחבלים שמשתחררים עוברים לגור מולי ויכולים לירות עליי כשאני נוסעת בציר. יש אנשים שהאיום של 'מחבל משוחרר' הוא אמורפי בשבילם, ואינו מוחשי כמו אצלי. לא בהכרח מסכימים איתי, אבל כשאני אומרת את זה, מבינים על מה אני מדברת, והשיח שונה".
ולצד ההיכרות עם המחיר, צופיה אינה מביעה עמדה נחרצת נגד עסקה או בעדה. "אני לא מספיק מעורבת, ואני לא מכוונת את האנרגיות שלי לעיסוק בזה. יותר מפריע לי שמדברים על הצורך בלחץ צבאי, כשבפועל ויתרו כבר על נקזים (נקודות מעבר של עזתים דרך מסדרון נצרים – א"ר) ועל הכנסת סיוע הומניטרי. ככלל אני מאמינה באמירה של הרב קוק שהצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק. תן לי להוסיף טוב. רק מול מקרה שהוא שחור־לבן, כשיש עוולות ברורות כמו המשך הסיוע ההומניטרי, אני אצא למחות. אבל בנוגע לעסקה, מבחירה איני מעורה בפרטים, וגם אני לא רואה צורך לצעוק. הציבור שלנו אומנם חדור אידיאלים, אבל אנשים צריכים לדעת איך להתבטא בסוגיה רגישה כמו עסקת חטופים".
את מסכימה עם הביקורת המופנית לציבור הדתי, שמואשם בחוסר אמפתיה למשפחות החטופים?
"אני חושבת שיש לנו הרבה מקום לשיפור בתחום הזה. בכיכר החטופים נערך אירוע של אחדות ותפילה מדי יום שלישי, והציבור מגיע אומנם, אבל לא מגויס כמו לאירועים אחרים. גם אם לא מסכימים על עסקה, זה לא אומר שאי אפשר להגיע לאירוע כזה. המשפחות עצמן אומרות שגם בלי לקבל את עמדתן, עדיין אפשר למצוא את החיבור לכאב שלהן ולהראות להן את זה.
"כשהמשפחות פרסמו סרטון של התצפיתניות החטופות, כתבתי בפוסט: לא משנה אם תצפו בו או לא, ברגע שהמשפחות מוציאות סרטון כזה, זו זעקה לעזרה. אז תענו לזעקה הזאת, ותפעלו בדרכים שאתם כן מתחברים אליהן. אל תגידו 'המטה הוא פוליטי, המשפחות הן פוליטיות, ואני לא עושה כלום'. סליחה, זה לא תירוץ בעיניי. מדובר באח שלך, ביהודי".
ליבמן פעילה כיום בקבוצה של משפחות שכולות, משפחות חטופים ואמהות ללוחמים, שמנסות יחד לקדם שיח של אחדות. "הימנים בקבוצה שומעים שהשמאלנים מנצלים אותם, ולשמאלנים בקבוצה אומרים שהימנים מנצלים אותם. אבל אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שלכולם יש רצון טוב, ושאיש אינו משתמש באחר ולא מנסה לעשות עליו סיבוב. אני רואה איך מתנהל הדיון בקבוצה, וזה מעורר השראה ותקווה יותר מכל דבר אחר. אנחנו לא אמורים להסכים על הכול, זה מובנה אצלנו, לא לחשוב אותו דבר ולא להסכים על הרבה דברים. לא במקרה יש 12 שבטים בעם ישראל".
