בצוק העתים: כך השפיע הטבח על כותבי הספרים

משחק כדורגל חודשי

טל גולדשטיין

ספרו "בסיס האם" ראה אור השנה בהוצאת ידיעות ספרים

השפעת המלחמה

עוד בטרם פרצה המלחמה הייתי בעיצומו של משבר קריאה ממושך, והמלחמה רק הצמידה אותי לחדשות בזעם שלא אפשר לי את הסבלנות ואת ההתכנסות הדרושות לקריאה. דווקא בחודשים האחרונים, כנראה בעקבות משהו שהשתחרר עם צאת ספר הביכורים שלי, מצאתי את עצמי חוזר אל הקריאה שהייתה חסרה כל כך בחיי.

ספר לנחמה

לאחרונה מצאתי את עצמי חוזר שוב ושוב אל "כאן ועכשיו, מכתבים 2011-2008", תכתובת מתמשכת בין פול אוסטר וג'. מ. קוטזי, שני סופרים חכמים ומנוסים שבמשך שלוש שנים ניהלו ביניהם דיאלוג כתוב כמעט על כל נושא אפשרי. חזרתי אליו כי זכרתי היטב את השיח המתמשך שלהם ואת העניין הרב שגילו בסכסוך הישראלי־פלסטיני, את עמדתם הביקורתית ואת החשיבה המקורית שלהם בנוגע לנושא השחוק והעצוב הזה. אחד מהם הציע להנהיג מסורת של משחק כדורגל חודשי בין הצדדים, מה שעשוי להביא אותם להכיר מפעם לפעם באפשרות להפסיד. חשבתי על כך בהקשר של הביטוי העכשווי "ניצחון מוחלט".

האופטימיסט הנצחי

מיכל קימלמן

ספרה "שובי" ראה אור השנה בהוצאת אוריון

השפעת המלחמה

בהתחלה, כמו אצל רבים, הופיע שלב ההלם. שום טקסט לא צלח את בית הבליעה. מלבד אחד, שדחסתי בכוח: הטקסט המתהווה של ספרי "שובי". הייתי בשלבי עריכה מתקדמים, ונדרשתי לקרוא את הטקסט בעין פקוחה ובלי סוף. על אף צדדיו האפלים, שאבתי ממנו קסם, עונג ונחמה. העמקתי בחלקיו האנטי־נטליסטיים והוספתי פסקה עגמומית על מלחמות. "היכן שיש בני אדם תהיה שואה", אומרת דמות שראתה יותר מדי לדמות תמה וצעירה ממנה, גיבורת הספר. לא נותר לי אלא להנהן מול המילים בהכנעה.

ספר לנחמה

בעבור כל מי שמחפש לעצמו "בשביל מה" חדש, קיים ויקטור פרנקל, האופטימיסט הנצחי של המשברים הקיומיים. מ"האדם מחפש משמעות", דרך "הרופא והנפש", ועד "כן לחיים למרות הכול". על כולם אני ממליצה. חירות האדם תמיד שם, גם בעומק החשכה; באהבה, ביצירה, בדמיון, בהתעלות, בנקיטת העמדה.

השיר שתמר אהבה לשמוע

אסף רוט

ספרו "תנחומים לאמי" ראה אור השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד – ספריית פועלים

השפעת המלחמה

שבעה באוקטובר, בעבורי, הוא קודם כל המוות של תמר עם ג'ון והילדים בניר־עוז. אבל איכשהו, אלה שני אירועים נפרדים לגמרי. הראשון הוא ציבורי, הוא מושג גמור ומוחלט, ואפשר לחשוב עליו ממרחק, דרך מילים שנכתבו – ושעוד ייכתבו – בספרים ובמקומות אחרים. האחרון עדיין לא לגמרי ברור לי. אני יכול רק לאמוד את המרחק המשתנה ביני לבינו, ואני מצליח להגיע אליו רק דרך המילים האינטימיות שנאמרו בינינו. רק דרך המוזיקה. בדיסק־און־קי שהיא שכחה אצלי לפני שנים, ושהעזתי להציץ בו רק אחרי האסון, מצאתי פיסה מוזיקלית כזאת: אחד השירים שתמר אהבה לשמוע, בפול ווליום, באוטו הלבן שלה שתמיד היה חונה בכניסה לשבט. כשניגנתי אותו שמעתי: "שמץ של מבוכה, קסם בחיוכה, הם שיספידו, הם את סודה יסגירו – שהיא באה מאהבה".

ספר לנחמה

"אֲנִי חוֹשֵׁב כִּי הַמּוּזִיקָה/ יוֹדַעַת עָלֵינוּ כָּל מַה/ שֶּׁיֵּשׁ לָנוּ לָדַעַת/ עַל עַצְמֵנוּ", כתב אבות ישורון בשיר שגם משמש כאפיגרף בספרה של חדוה הרכבי, "מיגו: שירים 2016-2008". השירה של הרכבי, דרך המוזיקליות שלה, דרך העמדה הפרטית כל כך שממנה היא כותבת, כתיבה שכל כולה מתכנסת לכדי השימוש בגוף שני יחיד, לכדי הפנייה של אם לבנה, מצליחה לגעת איכשהו בדברים האלה שאין להם שיעור.

בועת הגנה בתוך המציאות

מירי שטרן־לב

ספרה "גוף ראשון: נוכחת" ראה אור השנה בהוצאת כנרת־זמורה־דביר

השפעת המלחמה

בתוך טלטלת החיים שהתרגשה על כולנו, ביקשתי לחוות מחדש נאיביות וחמלה. לחזור אל ימים שבהם המציאות הבדיונית של הספרים עוטפת אותי ומבודדת מפני קדרות האווירה, מפני הכאב העצום שהנכיח את עצמו באחת, מפני השכול שסבב אותנו. הקושי להתמודד עם החדשות, התמונות, הסרטונים והדיווחים השוטפים, הבריח אותי אל הספרים. ביקשתי ליצור בועת הגנה בתוך המציאות. חיפשתי בכל רגע את השקט שהדמיון אפשר לי עת שקעתי בספר. חיפשתי חיים אחרים במציאות אחרת. ספרי השירה האהובים עלי נשלפו מהמדפים, ובשעות לילה מאוחרות חיפשתי בהם מזור לכאב הבלתי נגמר. לעיתים אף מצאתי בהם נחמה.

ספר לנחמה

בתוך מגדלי הספרים שאליהם חזרתי, היו יצירותיהם של סופרים אהובים שאפשרו לי לחוש שוב את התום ואת הנאיביות שחיפשתי. קראתי שוב בספרי ש"י עגנון, וירג'יניה וולף, נעה ידלין, מירה מגן ומאיר שלו. כל אחד ואחת מהם העניקו לי רגעים של מציאות אחרת. למי שטרם קראו, וגם למבקשים לחוות מחדש את האפשרי שנראה כבלתי אפשרי, אמליץ על ספרו של חיים באר "צל ידו". הספר מפיח תקווה בכך שאפשר לשאול ולקבל תשובות, לבקש ולקבל את היד המושטת ואולי להשלים במרחבים ובממדים שונים, ולחוש כאילו הכול מתרחש בו זמנית. הספר מאפשר לשמוע את הלמות הלב כשניתנת משאלת לב כמוסה לקיים עוד מפגש, עוד שיחה עם אלו שאינם עוד, גם אם במציאות המוכרת לנו אין הדבר אפשרי.

קריאה מכאיבה וקשה

בירי רוטנברג

ספרה "קלרה שלי" ראה אור השנה בהוצאת שתים

השפעת המלחמה

בתחילת המלחמה השתתקתי, ישבתי במרפסת ושיחקתי עם הילדים משחקי קופסה ללא הפסקה. בין לבין הצטרפתי להתנדבות בקו החם של האגודה לטיפול הורה־ילד, לתמיכה בהורים וילדים בגיל הרך. במקביל הצטרפתי כמלווה רגשית לפרויקט "חפץ מעבר", המסייע למשפחות ששרדו מהעוטף לבחור חפץ משמעותי מביתם הקודם ולעבור תהליך עם קבוצת אמניות שמשפצת את החפץ, מתעדת בצילום את הבית והשורדים, וכותבת את הסיפור המשפחתי. קראתי המון סיפורים על הקורבנות, על מה שקרה, על האובדן והכאב. היה לי צורך לקרוא כדי לדעת והקריאה הייתה חשובה, מכאיבה וקשה. במקביל מיקמתי לעצמי ליד המיטה את הספר "נשימה" של ג'יימס נסטור, כדי לוודא שאני נושמת מהאף כמו שצריך ולא שוכחת לשאוף ולנשוף.

ספר לנחמה

במהלך המלחמה קיבלתי במתנה מבן זוגי את הכרך החדש "כל הסיפורים", שמאגד את סיפוריה של הסופרת הברזילאית קלאריס ליספקטור. בכל פעם שיוצא ספר חדש של קלאריס ליספקטור בתרגום לעברית, הלב נפתח ואני חוזרת להתנחם במצבי התודעה החלופיים שהכתיבה שלה מציעה. בן־רגע אני עוברת לרחובות ברזיל ביום שרב, רגע אחר כך אני יושבת למרגלות שולחן עם אמא וילד בארוחת צהריים, וברגע הבא אני צוללת לתוך הים של ריו דה־ז'נרו עם טעם מלוח על השפתיים. ליספקטור מנסחת עוד אפשרויות להתמודדות עם כאב נפשי ולהרחבת האנושיות למורכבות אינסופית. הכתיבה שלה היא מכחול שצובע את הדמיון בצבעים חדשים שלא דמיינתי.

חמלה אנחנו צריכים

אבנר וישניצר

ספרו "סדר חדש: רומן עוסמאני" ראה אור בהוצאת עברית

השפעת המלחמה

זו לא האווירה כאן שמורעלת. זה האוויר עצמו. כבר שנים ארוכות אני מרגיש שנשימתי הולכת וכבדה, כאילו האדים של חטאים רבים מדי עולים מן האדמה המעונה הזו ואינם יכולים להתנדף. והם מצטברים בחלל כהבל פה רע, משומש ומעופש. מאז שבעה באוקטובר הפך האוויר רעיל ממש. פתיחת חלון או שאיפה עמוקה רק מכניסה עוד ממנו. בחודשים האחרונים מצאתי לא פעם שאני רוצה לקרוא הכי רחוק שאני יכול מכאן: ספרים ישנים, רומנים היסטוריים, מדע בדיוני. "פרנסוס על גלגלים" לקח אותי לאמריקה, "לב האפלה" אל קונגו, ו"חולית" עד כוכב הלכת הבדיוני אראקיס. אבל בסוף, אפילו אם האותיות לוקחות אותנו אל מחוץ לאטמוספירה, את הקריאה אנחנו עושים כאן, באוויר הזה.

ספר לנחמה

המחנק הזה הוא ככל הנראה הסיבה שחזרתי לספרו של זהר כוכבי, "קרתגו", רקוויאם לחתול שחור וגדול, ואחד מסיפורי האהבה היפים והעדינים שקראתי בשנים האחרונות. יש שימצאו בזה טעם לפגם, שהרי עכשיו, כשכל כך הרבה אנשים מתים, אין לנו מקום בלב לחתולים זקנים. אך אני מרגיש שספרים כמו קרתגו מרחיבים את הלב ועושים מקום. והרי בסוף זה מה שאנחנו צריכים כאן: מקום לחמלה, חמלה עיוורת, חסרת אבחנה, שמלטפת באותה רכות שיער ופרווה, ולוחשת לכל סוגי האוזניים שיהיה בסדר. יהיה בסדר. חמלה אנחנו צריכים כאן, כמו אוויר לנשימה.

רגעי שבר קולקטיביים

תמר רפאל

ספרה "היו שניים בלי תפקיד" ראה אור השנה בהוצאת פרדס

השפעת המלחמה

אני קוראת הרבה פחות ספרות מאז 7 באוקטובר. עד נובמבר לא קראתי מילה שאינה דיווח חדשותי או ניתוח פוליטי. אחר כך קראתי ספרי מלחמה קלאסיים, כמו "האמריקאי השקט" של גרהם גרין ו"הקץ לנשק" של המינגווי. הבחנתי ביופיים, אבל הם לא נגעו בי. לצורך אסקפיזם אני צופה בקולנוע ובטלוויזיה, אבל קריאה קשורה מבחינתי בהתבוננות על המציאות דרך הספרות ועל ספרות דרך המציאות, וזה נעשה הרבה יותר קשה השנה, גם כשאני כבר מתנתקת מהאקטואליה ומוצאת את טווח הקשב הנחוץ. עם זאת, כשקראתי את "חורבן" של אלן מינץ, על תגובות בספרות העברית לאסונות לאומיים, הצלחתי לדמיין אופק של קריאה שעוד ישוב.

ספר לנחמה

לאחרונה חזרתי לקרוא את "בית לאדם אחד" של יצחק אורפז. זה רומן מודרניסטי על משורר משוטט בתל־אביב, שפורסם ב־1975. מלחמת יום הכיפורים חוצה את ציר הזמן שלו ומחלקת אותו מבנית, אך לא מתוארת בו ישירות. מצד אחד הוא מספק נחמה מצד הלשון, כרומן משוררים מושלם שכל משפט וכל תמונה בו מייצרים חוויה אסתטית מיידית, לרבות כמה מהתיאורים היפים ביותר של תל־אביב בפרוזה. מצד אחר אי אפשר לקרוא בו בלי לשאול מה קורה לאנשים ברגעי שבר קולקטיביים, ואיזה פשר הם מייחסים בעקבותיהם לאירועים היסטוריים קודמים.

לא קראתי משהו דומה לזה

רן גלוזמן

ספרו "בעל בית" ראה אור השנה בהוצאת לוקוס

השפעת המלחמה

אירועי שבעה באוקטובר הצמידו אותי למסך הטלוויזיה ולחדשות. במהרה הייתי זקוק למפלט מהמציאות הקודרת שניבטה משם. קראתי מכל הבא ליד. הספרים הראשונים שבחרתי לקרוא הציגו מציאות שטוחה שבה חייבים לבחור צד. מציאות של סיפור אחד, אמת אחת, דרך אחת. ואז חזרתי לקרוא את הספרות שאני אוהב. ספרים שחוקרים את המציאות הצרה, האחידה והברורה לכאורה, מרחיבים אותה, מפוררים אותה. ספרים שפוערים אפשרויות לנקודות מבט חדשות, לסיפורים שאי אפשר לנחש את הצעד הבא שלהם. כל כך הרבה מציאות. המציאות שאנחנו קוראים לא יכולה להיות זהה למציאות שבתוכה אנחנו חיים. אם זה המצב, הספרות מחטיאה את מטרתה.

ספר לנחמה

בשנים האחרונות יש רק סופר אחד שאני חוזר לספריו שוב ושוב. כשקראתי אותו לראשונה נדהמתי מהעושר והמורכבות שכל משפט שלו מכיל, והחלטתי לקרוא אותו מהפרסום הראשון ועד לפרסום האחרון וחוזר חלילה. אני אמנם קורא ספרים נוספים במקביל, אבל שום דבר לא משתווה למשפט בנוי כהלכה של ג'ראלד מורניין. בחרתי בספר שמאגד בתוכו כמה טקסטים (לא בדיוק סיפורים, לא בדיוק חיבורים) נפלאים. מורניין הולך בשביל לא סלול שרק הוא רואה. הקורא צריך לעקוב אחריו בעיניים עצומות. הדרך קשה וקל ללכת לאיבוד, אבל לפעמים מצליחים לעקוב אחריו, איכשהו, עד סוף הסיפור ולהבין (חלק, רק חלק). אף פעם לא קראתי משהו שדומה לזה.