למפות יש קסם מיוחד. מצד אחד הן מצליחות לספר סיפור כללי: להעניק לצופה תמונת מצב, מבט ממעוף הציפור. מצד שני הן מסוגלות לרדת לפרטי פרטים: הן מציגות את הרכיבים הקטנים ביותר ונותנות להם חשיבות, כמעט מקדשות אותם. הן מאפשרות לנו להתנתק מגובה עינינו ולעוף הרחק כלפי מעלה, לראות את העולם במבט כולל – ותוך כדי כך לראות את הפרטים הקטנים ביותר, כמו כיכר, אנדרטה או עץ.
מפות מספרות תמיד גם על זמן ותקופה, והשכבות שלהן טומנות בחובן פיסות היסטוריה על גבי הממד הגיאוגרפי. זה נעשה באמצעות שפה משלהן: צבעים, צורות וצפנים שמגדירים חוקיות ומוסרים תוכן ללא מילים. לכן אפשר "לקרוא מפה". בעיני רוחנו אנחנו יכולים להדליק ולכבות שכבות, ולהביט במפה כמו בצילום רנטגן. גם מי שמכיר את המבנה החיצוני מופתע לגלות את השלד, המערכת המסועפת השוכנת מתחת לעולם שלנו ונושאת אותו.
בירושלים השכבות הללו ממשיכות להיערם זו על זו. כל כך הרבה יש בעיר הזאת, מעל האדמה ומתחתיה; כל כך הרבה היבטים וחיתוכים של זמן ומקום ותרבות ואווירה. נדמה שבכל נקודה שתדקרו על המפה, בכל מטר רבוע שתבחרו, יתגלה בפניכם עולם שלם.
בפרויקט הזה ניסינו להוסיף רובד נוסף למפות ירושלים: לקחנו חומרי גלם אופייניים לשכונה מסוימת, בעלי משמעות היסטורית, סנטימנטלית או פיזית, והשתמשנו בהם כדי לשרטט את המפה באופן שיוסיף שכבה נוספת, חדשה ואישית לירושלים שלנו.
קרקרים של קידוש ירושלמי הוסיפו טעם לקטמון, אבנים הדגישו את העומק ההיסטורי של סמטאות הרובע היהודי, ברגים ואומים הנפישו את מפת גבעת שאול. בשבוע האחרון כל מה שהיה סביבנו הפך לחומר גלם פוטנציאלי, כל גרגר אורז או פיסת פסיפס קיבלו משמעות חדשה כשהונחו על המפה, והרעיונות נזרקו באוויר ונערמו על מפת ירושלים. הבנייה של המפות באופן פיזי אפשרה לידיים שלנו לעצב ולדייק, להרכיב ולפרק, לגלות עוד סמטה ועוד רחוב, להניח ולהזיז, וממש לבנות את ירושלים.
לב של אבן // רועי קדם
שלוש קופסאות גדושות של אבנים לא הספיקו לי כדי לייצר את מפת הרובע. לא בגלל הכמות – דווקא היו שם די הרבה – אלא בגלל התכונות הבלתי מתפשרות שיש לאבנים. הן לא מתגמשות, לא נחתכות, לא נמעכות, לא מתפרקות, לפחות לא עם כלי העבודה הלגיטימיים למשימה כזאת. כל אבן דורשת את המקום המדויק שלה. ממש כמו בפאזל, יש רק שתי אפשרויות, נכון ולא נכון, וצריך להניח כל אבן ולבדוק אם היא אכן שייכת לשם.
יש משהו בירושלים שנותן כבוד לאבנים. כל אחת מונחת במקומה. מדויקת, חזקה, יציבה, סבלנית. אלפי שנים היא כאן. לא מתעייפת לרגע. אתה רוחש כבוד לאבנים של ירושלים, אולי כי אתה יודע שהן היו פה הרבה לפניך. אולי העוצמה שהן משדרות משאירה אותך שותק. יש משהו נוקשה באבנים, אבל כשמדובר בירושלים נדמה שאין דבר רגיש יותר מאבן.
משטח עבודה // יעל אורן
בהיסטוריית התעסוקה שלי יש שלושה (ועוד טיפה) גלגולים בגבעת שאול. מפעם לפעם היחס שלי למקום השתנה. זה התחיל בסלידה ותיעוב, עבר לסקרנות ופליאה, ובגלגול השלישי, כשגם הסטודיו שלי התמקם בשכונה, זאת כבר הייתה אהבה והתפעמות. היום אני עובדת ומציירת במקומות נהדרים אחרים, אבל לפעמיים אני מתגעגעת לריח הלחם הטרי ברחוב ולמיקרוקוסמוס הירושלמי הייחודי שמתקיים בשכונה הזאת.
שיק או שוק // דגנית רודובסקי
השוק בשבילי הוא המפגש הירושלמי שמחבר בין מלוח למתוק. צעקות מדוכן לדוכן, קבצן שמקשקש בפחית המטבעות שלו, ריחות של תבלינים, אנשים מבוגרים עם עגלות, הבחור שמנגן בקצה הרחוב, הברסלברים על הוואן שלהם, התיירים, המבנים הישנים והמקושתים והתמ"א בבניין ממול. חגיגה צבעונית יוצאת מהסמטאות ומהאוויר. כדי למצוא את חומר הגלם למפה הבנתי שאני צריכה משהו שיבטא את המגוון הרועש הזה. ומה מתאים יותר מגומי ופיצוחים?
אחרי הסיבוב בין הדוכנים התיישבתי בתחנת האוטובוס, לצידי ישב איש מבוגר עם עגלת שוק. "אין על השוק, אה?", הוא אמר לי. אישה מבוגרת שישבה ליד הוסיפה: "אבל עכשיו המחירים נורא יקרים!"
ירדתי מהאוטובוס אחרי ששמעתי סיפור עלייה מסוריה, פתגמים בערבית, מתכון ללדר ("אבל רק כשהמחיר של המשמשים ירד!"), הזמנה לאכול מאכלים מסורתיים וסלפי עם מבוגר בקסקט. עכשיו רק נשאר להבין איך להכניס את כל החגיגה הזאת למפה.
קידוש השם // בת־שבע צור
בכל שבת, בגשם שוטף של ויגש או בשמש יוקדת של בלק, יורדים במבצע קדש, בל"ה וברחל אמנו, בכובשי קטמון ובאלעזר המודעי, יורדים ויורדים – ומגיעים ל"שער השמיים". בית הכנסת הקטן החבוי בקומה העליונה של בניין קטמוני רגיל: ספסלי עץ רעועים, וילון תחרה ישן בעזרת הנשים, חצי קיר צבוע בבז' מבריק, תפילות וניגונים בהטעמה חסידית. ואנשים חסידים ואנשי מעשה: טליתות, מגבעות וגרטלים, עברית ואנגלית וצרפתית ויידיש, ומר פישביין הגבאי האגדי, ומר קוכמייסטר החביב, וסבא, ואבא.
ואצלי – אם אין קמח אין נוסטלגיה. ציוד חובה: כוסית יי"ש וקרם קרקר מרובע – חסר טעם וריח, מצע נהדר להערינג. בשמחות מיוחדות מגיע גם קוגל עם מלפפון חמוץ. ועד ששרה, המתפללת הוותיקה האהובה והחרוצה, לא מפנה בידיים זריזות את כל האשפה, מאחדת שאריות של מיץ ומקפלת את המפה – זה לא באמת נקרא קידוש.
ברבות השנים בית הכנסת שינה פניו מעט. מתפללים באו והלכו, הספסלים חודשו, הקידושים השתדרגו, אבל הקרם קרקר – שריר וקיים (וגם הניגונים).
משער השמיים עוברים בבית אבות משען אצל פפה וממה, סבא ברוך וסבתא דבורה, שעברו לכאן מביתם החמוד במבצע קדש. אחרי שאילת שלומם של הדגים בבריכה הקטנה, עולים לקומה שש, ושם סבתא מגישה סלט חצילים מעשה ידיה, פרוסות נקניק, סוכריות על מקל (בדיוק כאלה), ותמיד־תמיד קרקרים. אבל לא המרובעים התפלים מבית הכנסת, דווקא עגולים ומלוחים. סבא קורא לי לחדר ומראה לי חידוש בתורה כממתיק סוד. ואחרי הביקור עולים את כל מה שירדנו, רק בדרך אחרת. בכל שבת.
הקולות, הריחות והטעמים טבועים בי חזק. ושני הקרקרים האלה – המרובע והעגול – לוקחים אותי לירושלים, לאנשים ולמקומות האהובים של ילדותי.
מפת כיס // אפרת קדרי
מתברר שיש חוש שישי, שהוא בסיסי מאוד: חוש כיוון. אבל לי אין חוש כזה. פשוט ככה, נולדתי בלעדיו. הבנתי שזאת בעיה כשהלכתי לאיבוד בדרך מקניון הדר לקניון האחים ישראל בפעם החמישית. וגם כשהבנתי שאם אני נכנסת רגע לבניין ואז יוצאת ממנו אני אמורה לדעת מאיזה כיוון באתי הרגע.
לדעתי לאנשים כמוני מגיעות זכויות מיוחדות. הזכות לאחר לכל מקום בחצי שעה, הזכות לחניה קבועה בחניונים (כי אחרת לא נמצא את האוטו לעולם), הזכות לענוד צמידים שכתוב עליהם "ימין" ו"שמאל" (כי שעון על יד שמאל יכול לפעמים להגיע ליד ימין איכשהו), הזכות לווייז שמפעיל בעצמו את האיתות של האוטו כדי שנראה לאן זה "פנה ימינה".
כשהייתי ילדה, לפני גוגל מפות ואלומת האור הכחולה שלו, אמא שלי שרטטה לי מפות קטנות על פתקים כשהייתי צריכה להגיע בעצמי למקומות. גם אני הוספתי לי את ההערות שלי וחשבתי בראש על סימנים. לרוב זה עזר, אבל אפשר לנחש מה קורה כשפתק מקומט אחד נשלף בטעות מהכיס במקום פתק אחר. "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים", אמר דוקטור סוס וצדק. באמת הגעתי למקומות נפלאים, אבל לא למקומות הנכונים.
