סימה טייב שוב כורעת ללדת. "חמישה בנים ובת אחת כבר היו לה. חשבה שדי, מספיק", אבל אז הייתה עוד לידה, השביעית. הקודמים "החליקו לעולם כמו מרגרינה", אבל הפעם זה קשה, עניין של חיים ומוות. "הרב אמר שדחוף תקבל על עצמה נדר. ואבי (בעלה) אמר 'יאללה, סימה, כמה נתרום?'… והיא בקושי הצליחה לחשוב. אמרה לו: 'עזוב אותי מתרומה. נישבע שהוא לא בעסק… אתה שומע אבי? מהבר־מצווה שלו הוא מחוץ לעסק. תגיד אמן'. לא אמר אמן. חמש דקות אחר כך הילד בכה. 'אני מתיר לך את הנדר', אמר לה. היא שתקה".
כך מסתיים הפרולוג, ויוּדָה, בן הזקונים של משפחת טייב, בא לעולם, והופך בלידתו לגיבור הסיפור ולחריג במשפחה: אחד שבניגוד לכל השאר, אימו שומרת עליו מחוץ לעולם הפשע. עכשיו נותר לחכות ולראות למי תהיה המילה החזקה יותר: לאבי או לסימה, שמחדר התפירה שלה, המכונה "הלשכה", היא מנהלת את כל עסקי המשפחה. בשכונת התקווה, המחולקת ל"של מעלה ושל מטה", כשאֶחיו בחרו בשל מטה, סימה נשבעת ומשביעה את בנה "שגם אם התקווה של מטה תבחר בו יסרב לה. עד הבר־מצווה אם הוא רוצה לשחק בכאילו, לא אכפת לה. אבל מהבר־מצווה זו כבר שבועה", ואצלה "שבועה היא שבועה".
גיבורי הספר אינם מהסוג שנרצה לפגוש בסמטה נטושה בלילה חשוך, וגם העסקים שלהם אינם מהסוג שמספרים לילדים לפני השינה. אבל כיאה לשמו הספר מרתק ולפעמים משעשע, והמעשים הרעים מסופרים בהומור ובקריצה, ולפעמים גם בדמעה בזווית העין ובתקווה לסוף טוב.
שבת, כשרות ורשעות
אנגלמן מציג בספרו את שני צידי עולם הפשע. ישנו הצד הצפוי: אלימות, שוד, פגיעה בחפים מפשע וגם במי שאינם, בשביל כוח, מעמד וכסף שקונה מעמד וכוח. אבל יש גם "קודים", כללי התנהגות, כבוד וכיוצא באלה. זה לא ג'ונגל מוחלט, זה עולם נגדי. וכמו ל"התקווה של מעלה", גם ל"התקווה של מטה" יש חוקים וכללים ומחויבויות. במשפחת טייב, למשל, כיבוד הורים הוא חובה מוחלטת, גם כלפי האב וגם כלפי האם. וכשסימה שואלת את האח אסי על ה"ביקור" של יוּדָה בחברתו בפיצרייה בניגוד לכללים, אסי לא מנסה להתחמק. הוא אפילו לא מעלה על דעתו להתעמת איתה ומודה על האמת.
העימות הזה מעניין ומרתק, כי סימה היא אישה חזקה ועיקשת. היא מאמינה באלוהים ושומרת שבת וכשרות, אבל לא מתיימרת להיות צדיקה. היא לא עצרה את בעלה אפילו כשידעה שהוא עושה טעות שעלולה לעלות לו בחייו, והיא גם לא עוצרת את בניה האחרים. אבל היא מתעקשת שבנה הצעיר יישאר "מחוץ לעסק". הפשרה שהיא והבן הגדול אסי עושים היא שהם ויתר האחים יממנו ליוּדָה מורים פרטיים לחשבון ולאנגלית ואפילו לגיטרה, כדי שיצליח בלימודים וילך לתיכון טוב מחוץ לשכונה ולאוניברסיטה. ובסוף יוּדָה ילך ללמוד משפטים כפי שאסי קבע, כי "אנחנו צריכים מישהו מבפנים".
ואם השם טייב יפריע ו"הם" לא יסכימו לקבל אותו, היא תסכים אפילו שיוּדָה יסתיר את המשפחה שלו או את המוצא שלו משכונת התקווה כדי להתקבל. "יש הרבה טייב בארץ, לא יגיד 'התקווה'. לא הכול הם צריכים לדעת". בנקודה זו אסי מתפוצץ, לא מסוגל יותר להבליג. "זה פשוט נורה ממנו: 'וזה שאת מתביישת בנו… זה שמותר ליוּדָה להחביא שהוא טייב שלנו, זה מה שנשאר מהכבוד של אבא עכשיו?' הטיח בה. ולא השאיר לה ברירה: 'חצוף' צעקה עליו, והשלימה עם סטירה. בבית טייב חוטפים את מה שמגיע בשתיקה. אסי חטף ושתק. קם ממקומו, הוציא את ארבעת אלפים השקלים מהפיצרייה, הניח על שולחן התפירה ואמר לה 'זה ליוּדָה, למורים הפרטיים', ויצא".
אי אפשר שלא להתפעל מהאופן שבו הרב ליאור אנגלמן – ששימש כראש בית מדרש בישיבה ומלמד בבית מדרש קהילתי ובמכון מאיר – חודר לעומקן ולשפתן של דמויות מעולם הפשע, מאיר את המורכבויות שמאפיינות את ה"מצליחים" שביניהן, מהלך עימן על הגבול הדק שבין רשע מוחלט לאנושיות פושעת, ומתאר אותן באופן משכנע ולא מלאכותי. אנגלמן כבר אמר בריאיון שלתורה יש מה לומר גם על מצוקות ועל פשעים, והוא בא אליה ואל המציאות עם עצמו. ואכן, ההומור הדק, ההתבוננות לתוך נפשות הדמויות, ההימנעות מלתאר את האלימות עצמה ושרטוט ה"מסביב" – הצד האנושי, החברה והמשפחה – הם ה"עצמי" של הסופר, שפוגש במציאות ההיא ומתאר אותה על פי דרכו.
רצח, דמעות ותשובה
יוּדָה, גיבור הספר, רוצה להישאר במשפחה, להיות חלק מחייה, ולא להיות "זילח" בסלנג שלהם, "חנון" או "לפלפ" בשפתנו. אבל ישנה שבועה ואותה חובה לקיים. המשפחה דוחקת אותו החוצה, מרחיקה אותו מחיי הפשע המשפחתיים, והוא מציית. וכך הוא מגיע אל המורה הפרטי עטיה: איש שילדותו ברמלה עברה עליו על רקע דומה, ושהרים את עצמו משם והפך למורה וחונך לנערים מתחתיות החברה. הוא חברו האמיתי היחיד של יודה. המשפחה משלמת את שכר הלימוד לשיעורים הפרטיים, מה שצריך ומה שהתחייבו, אבל גם תובעת ממנו להחזיר לה את "השקעותיה" בו, בדמות קבלת תואר עורך דין, "כדי שיוכל לשרת אותנו". דרישה זו תביא כמעט לקרע סופי בין יוּדָה למשפחתו, כשיחליט ללכת בדרך שונה שבחר לעצמו.
בינתיים מתחיל חלק ב' בסיפור, הגיוס לצבא, ודווקא לחיל חינוך. לפקד על "נערות רפול" או "חג"מ" – חיילות גיוס מיוחד. שם מתעצב יוּדָה טייב חדש, ושם הוא גם מוצא את ליאת, חיילת חג"מ שהופכת למפקדת, והיא תהיה פרויקט חייו של יוּדָה. איתה, בהסכמתה ובשיתוף הפעולה שלה, הוא מייסד את פרויקט חלומותיו. לא עריכת דין ולא הוראה – שבה הוא מוכשר במיוחד – אלא משהו שמשיק לשתיהן: ייסוד כפר נוער מעורב, חילוני־דתי, לנערים שהורחקו מעולם הפשע. לכפר קוראים "תאמין". וזה מה שמבקשים יודה וליאת, שנעשית לאשתו, לנטוע בחניכיהם: תאמין ביכולתך למצוא דרך ראויה, להצליח, להשתלב בעולם טוב יותר.
סוף טוב הכול טוב? לא ממש, כי מכאן ועד לסיום נותרו עוד 100 עמודים. ובנקודה הזאת, כשגיבור הספר מגיע לשיא של חייו, מצליח, אהוב ומגשים את ייעודו, עולה השאלה: לְמה עוד אפשר לקוות? שכפר הנוער ישגשג ויהיה אור לגויים, ושיודה וליאת יקימו משפחה, יולידו הרבה ילדים ויהיו מאושרים ומצליחים? ששניהם יוזמנו ל"קרן לילדים" של האו"ם, להפיץ את האור לעולם?
אם עד כה הספר היה מרתק, חיובי ואופטימי, בנקודה הזאת הכול מתהפך. העלילה פונה לכיוון חדש, ובין אסון להצלה המתח גובר והופך לכסיסת ציפורניים. מאה העמודים האחרונים נפתלים, מסתרבלים, נעים בין שקרים לחמלה, בין התחזות לאשמה ובין הסתרה לחצי גילוי, והכול על רקע כתבי אישום בניסיון רצח ורשלנות. הקריאה מחייבת ריכוז והתמודדות עם אי בהירויות ועמימות. רק בקריאה שנייה זיהיתי את כל ההסתרות והרמזים שפוזרו כאן ושמובילים להתרת הפקעת בעלילה.
מבחינתי כקוראת, ליאור אנגלמן עשה את הבלתי אפשרי: בימים קשים ומעיקים אלה הוא הצליח להוציא אותי לעולם אחר, רחוק לכאורה מהמציאות הנוכחית אבל יש בו הכול: חיוך ודמעות, פושעים אכזריים וטוּב לב, משפחות מאושרות וגיהינום משפחתי, תרבות של פשע וחיפוש גאולה. הספר משעשע ומעניין אבל גם אכזרי לפרקים, מכאיב וחונק את הגרון. הישג ספרותי של ממש מאת מי שהיה רב גרעין תורני ועכשיו הוא מלמד בבית מדרש וגם סופר שמסוגל להעמיק – נפשית, אמונית וספרותית – בכל קשת הגוונים שבין "סולם גנבים" לתפילין ותשובה, ולהתמודד איתם בהצלחה.
סולם גנבים
ליאור אנגלמן
כנרת־זמורה, 2024, 399 עמ'
