על עטיפת הספר היפהפייה, שעיצב דב אברמסון, דימוי שעשוי להיות פרח – כלנית אדומה או פרג, ועשוי להיות כתם דם שמפעפע מחור ירי. במשך כמה ימים נמנעתי מלפתוח אותו. האם אפשר לקרוא על היום האחד ההוא באוקטובר, כשאני טרם משוכנעת שאוקטובר בכלל נגמר או אי־פעם ייגמר?
זהו פרויקט תיעודי שמאגד ארבעים נקודות מבט של ארבעים דמויות שלקחו חלק משמעותי בהתרחשויות של שבעה באוקטובר. לספר שתי הקדמות, ובהן מפורט תהליך הכתיבה. הקריאה בהן מעניינת, כפי שמעניין לקרוא ריאיון עם כל סופר בנוגע לעבודה על ספרו והכוונות שמאחוריו, אבל בעיניי אפשר היה להותיר זאת לריאיונות חיצוניים. מכל מקום, צוות של מראיינים שוחח עם הגיבורים שנבחרו להופיע בספר (או עם בני משפחותיהם), והכותבים – יאיר אגמון ואוריה מבורך – עיבדו את תמלילי השיחות לכדי סיפורים.
בין הגיבורים: שי־לי עטרי, שהחזיקה מעמד עם בתה בת החודש יותר מיממה בתוך הממ״ד בכפר־עזה; אייל אהרון, שנסע להציל את שני בניו מפסטיבל נובה; נסרין יוסף, דרוזית תושבת יתד, ששיטתה במחבלים וגרמה להם לספק לה מידע מציל חיים; יוסי לנדאו, קצין מבצעים בזק״א שפינה עם צוותו מאות גופות; יהונתן צור, מפקד סיירת נח״ל שנהרג באירוע; גלי אילון, נערה בת 15 שפתחה חמ״ל פינוי בווטסאפ, ועוד ועוד. חלק מהסיפורים יהיו מוכרים לקוראים מהתקשורת; חלקם, לפחות עבורי, היו מפגש ראשון עם המקרה.
עבודת האוצרות המעמיקה שהושקעה בספר ניכרת. אוסף הסיפורים אקלקטי ומגוון, הן מבחינת הדמויות והן מבחינת האופי של מעשי הגבורה שהפגינו. ניכרת גם המחשבה שעמדה מאחורי המבנה, והאופן שבו הורכבה חוויית הקורא דרך הסדר שבו אורגנו המונולוגים השונים. טקסטים בעלי מתח גבוה שובצו לצד טקסטים בעלי מתח נמוך יותר, סיפורים כבדים לוו בסיפורים מעוררי תקווה. העבודה החכמה הזו הפכה את הספר הזה למציף ולא קל, אבל גם אפשרי להכלה. סגנון הכתיבה, במשלב יומיומי ובשפה מקרבת, הופך אף הוא את הסיפורים לקריאים במיוחד. יחד עם התוכן המרתק והסמיכות הרגשית, זהו ספר שקשה להניח מהיד. אולי רק כדי לבכות קצת.
בעטיפה האחורית מתואר הפרויקט כ״שאפתני״. יש בהחלט יומרה בניסיון להקיף באופן ספרותי את מה שקרה כאן באותו יום באוקטובר, ואפילו לאחוז בו כמשהו שיש לו קצה. זאת כאשר הלחימה עדיין מתרחשת, חלק מהחטופים עודם בעזה, וטרם ברור מה יקרה בגזרה הצפונית. מלבד אתגר העכשוויות שקיים בכתיבה על מאורע שעוד לא ממש נגמר, גודל האסון מציב אתגר בפני עצמו. לספר ארבו אפוא מדרונות אפשריים רבים; בקלות הוא היה יכול להיות קלישאתי מדי, כואב מדי, מעורר זעם או לא מכבד את המתים.
בחווייתי, כל זה לא קרה. הכתיבה טובה מאוד, משקפת את הקול האגמוני האופייני ובה בעת משמרת את הקול הנפרד של הדוברים השונים. בניית הדמויות עגולה ויפה, לא קדושים מעונים אלא אנשים עם חסרונות, בשר ודם. הכותבים התעכבו על סיפורי האהבה השונים ונתנו להם מקום של כבוד, בחירה שהוסיפה ממד אנושי לדמויות וגם ריפדה את הסיפורים הקשים ברובד רך יותר.
מפגש קצוות מכל קרעי החברה
הקריאה בספר גרמה לי לחשוב על המונח הספרותי ״פרוסופופיאה״, שמתאר התקה של דובר אל פה אחר, ופעמים רבות מוזכר בהקשר של מתן קול למתים. הקשר הישיר הוא אופן הכתיבה של הספר, והעובדה שכמה מגיבוריו אינם בין החיים. אבל קיימת שכבה נוספת: המילה פרוסופופיאה היא הלחם של המילים היווניות prosopon (פנים) ו־ poiéin (לעשות). חשתי שהספר מנסה לשרטט את דיוקנו של הגיבור הלאומי שלנו. הסיפורים השונים העלו הצעות שונות: האם הגיבור הוא גבר או אישה? לוחם או אזרח בעל תושייה? ילדה או קשיש? קיבוצניק או מתנחל? כל אחד מהמונולוגים הציע תווים אחרים, ויחד הם ציירו ריבוי פנים, פנים חסרות פנים, פנים פתוחות שאפשר להניח בהן את תווינו שלנו.
הסיפורים השונים נפרדים ועשויים לעמוד באופן עצמאי, אבל כשקוראים אותם כמאגד אחד, עם ההעמקה בספר הם הולכים ומתקרבים. דמויות ראשיות בסיפור שלהן מוזכרות כדמויות־משנה בסיפורים אחרים. גם תיאורי הרקע מהדהדים זה את זה, עם מוטיבים חוזרים: השעה שש וחצי בבוקר, כביש הדמים עם המכוניות השרופות בצדדיו, שבילי הקיבוץ המלאים מחבלים, הצעירים הנסים על נפשם באזור המסיבה. החזרות הללו יוצרות תחושה מקיפה, כאילו הספר הצליח לפרוס יריעה שתכיל את גודל האירוע. זו תחושה שגויה – הספר לא מתיימר לעשות זאת – אבל אני חוויתי אותה כמשמעותית. הקריאה בסיפורים השונים כמקבץ נותנת תחושה של מפגש עם היום הנורא ההוא. כאילו השביעי באוקטובר היה דמות שהופיעה בכולם וקשרה את הטקסטים השונים, ויחד הם ציירו את דמותו. המפגש עם הזוועות דווקא דרך הפרספקטיבה של הגיבורים, האנשים שעשו משהו, הפכה את התמונה הזאת למשהו שאפשר לשאת.
דבר נוסף שהופך את המפגש עם הזוועות לנסבל יותר הוא הבחירה בפורמט ספרותי. הפרויקט הזה יכול היה בקלות להיות עיתונאי או טלוויזיוני, וכאלה אכן קיימים, אבל כאן הבחירה היא דווקא בספר: ארוך, ללא תמונות, בעל אמצעים אמנותיים, ערוך היטב. אחרי התנתקות ארוכה משידורי החדשות – שהתחילה מטעמי הישרדות כאשת מילואים, והמשיכה מנימוקי בריאות נפשית – השילוב הזה אִפשר לי להיחשף למראות הקשים. לא דרך תמונות נוראות או כותרות שנולדו כדי ליצור קליקבייט, אלא דרך טיפול עדין ורגיש בסיפורים לא פשוטים, שמכילים בתוכם גרעין קשה של עוצמה.
כמו הבחירה בפורמט, גם הבחירה בכותב רולעת. אגמון לא הגה את הרעיון אלא ראובן ציגלר, יו״ר המערכת של ההוצאה, אבל הוא ללא ספק האיש המושלם לכתוב אותו: יוצר דוקומנטרי מוערך שהוא גם סופר מוכשר, בעל שפה נהדרת וסגנון כתיבה נפלא, שמכיל הפכים בקלילות. כך נפגשו בספר קצוות מכל קרע שתוכלו למנות בחברה הישראלית, וכל הדפים נשארו שלמים.
לתרגם לעולם ולייצר ספרי המשך
לספר יש גם שתי נקודות נפילה, אחת ויזואלית ואחת קשורה בתוכן, והן משתקפות זו בזו. נתחיל מהוויזואלית: בדומה למה שעשה בספרו על פרשות השבוע ״מה אהבתי״ (ידיעות ספרים, 2017), אגמון הדגיש חלק מהמשפטים באופן שמעוצב כאילו מישהו סימן אותם במרקר ורוד. מה שאולי עבד בספר ההגות ההוא, הוא בחירה כושלת בספר עלילתי־תיעודי. המרקורים האלה מטרידים את העין הקוראת, ויותר מכך מעידים על הבנה לקויה של מערכת היחסים בין כותב לקוראיו: לקורא ישנה החירות להחליט בעצמו אילו משפטים היו משמעותיים בשבילו (והספר בהחלט מרוצף במשפטים כאלה), ולא לקבל אותם כהנחיה מלמעלה. הסימון הזה דידקטי, מרגיז וקוטע את רצף הקריאה.
ההאכלה בכפית של השורה התחתונה מתבטאת גם בטקסט עצמו. הסיפורים מחולקים למקטעים ממוספרים – שזו אגב בחירה מעולה בעיניי, שעוזרת לעקוב וגם לנשום קצת באמצע – וברבים מהם המקטע האחרון הוא מקטע המסר. אם נדמיין את המהלך מאחורי הקלעים, קל לשער שהטקסט שמופיע שם הוא התשובה של המרואיין לשאלה: ״עם מה היית רוצה שהקוראים שלנו יצאו מהסיפור הזה״. זו שאלה הגיונית לסגור איתה כתבה בעיתון, אבל במדיום ספרותי זו טעות גדולה. המעשה הפואטי מתרחש תמיד בסבטקסט ולא בטקסט, והסופר צריך להתאפק ולהניח לקורא לעשות את הצעד האחרון בעצמו. ״הַראה, אל תגיד״, כפי שאוהבים להגיד באקדמיה. אין שום צורך להביע מפורשות את המסר שיוצא מהתיאורים, מכיוון שהוא עולה, בהיר וצלול, מהסיפורים עצמם. הטקסטים בספר יפהפיים, כתובים היטב, מלאי צבע ונוטפי כוח. הם פועלים על הקורא את פעולתם הספרותית גם בלי לעיסתם בסיום.
אבל נקודות הביקורת האלה מינוריות לעומת העבודה האדירה שהספר הזה עושה. הוא מקפל בתוכו מטען כבד משקל ורווי משמעות, מפורק לסיפורים שהעיניים בולעות. היום האחד ההוא באוקטובר הוא יום דרמטי כל כך בהיסטוריה שלנו, והספר הזה, שלא ייאמן שנעשה כל כך מהר וכבר ירד לדפוס, נוגע בו ברכות, בנקיות ובמבט מלא חמלה שמאיר אינספור נקודות יופי. אני מצפה לראות את הספר מתורגם ומופץ בעולם, ומחכה לקרוא את ספרי ההמשך שנרמזו בהקדמה. אין לי ספק שארבעים הגיבורים הללו ילוו אותי רבות בעתיד.
יום אחד באוקטובר
ארבעים גיבורים, ארבעים סיפורים
יאיר אגמון ואוריה מבורך
מגיד, 2024, 325 עמ'
