מי שיצפה בתערוכה "מי כסף ואדמת כוכבים", המוצגת בימים אלה בגלריה "סטודיו משלך" בירושלים, עשוי לחשוב שהאמנית סופי ברזון מקאי, מקיבוץ בארי, יצרה אותה אחרי התופת של שבעה באוקטובר, אך לא כך הדבר. התערוכה תוכננה הרבה לפני האסון והייתה אמורה להיות מוצגת רק באוקטובר 2024, אך הוקדמה בצל המלחמה.
בלב התערוכה ניצב ביתה של האמנית בקיבוץ בארי, על כל המשתמע מהמושג בית – מעטפת חמה, ביטחון, משפחתיות, קיום פשוט ומוכר. במשך שלוש שנים תיעדה האמנית את סלון ביתה תוך שהיא מעניקה פרשנות חדשה לחיי היום יום, צילמה את בני משפחתה וגם חיות אלגוריות מסיפורי ילדים שהציבה על ספת הקטיפה ובמקומות נוספים. התערוכה נוגעת בבית אשר נוכח ונעדר, מלא וריק. במציאות קשה של תלישות מהבית במשך חודשים ארוכים, וחוסר ודאות באשר לעתיד – התמונות שיש בהן תום ויופי פיוטי מנכיחות את שאבד וחסר.
כך כתבה אוצרת התערוכה, מיטל מנור: "ברזון מקאי מזמינה אותנו לבקר בסלון ביתה. הוא כבר לא קיים. היא בונה אותו מחדש בחלל הגלריה, מטשטשת במכוון את הגבולות בין הבית שעזבה לבין הבית שבו היא מציגה… ביתה לשעבר בלונדון מבזיק לצד ביתה בבארי. את שניהם נאלצה לעזוב. בתערוכה, בביתו לשעבר של האמן פנחס ליטבינובסקי, הם מתלכדים לאחד – בית שננטש וכעת מכיל בתוכו בתים נוספים שאינם קיימים. בית בתוך בית בתוך בית".
"אני חושבת שבתוכי ידעתי שיגיע אסון. היו לי חלומות חוזרים ונשנים על אסון גדול שעומד להגיע. הסתובבתי עם תחושה קבועה של מועקה וסכנה. אבל מול זה עמדו אמירות ממסדיות שהכל בסדר"
ברזון מקאי היא גם אחת משתי האוצרות של גלריה בארי (יחד עם ד"ר זיוה ילין) שנבנית עכשיו מחדש בבית רומנו בתל־אביב. מאז שבעה באוקטובר היא מתגוררת במלון בים המלח, יחד עם מרבית קהילת הקיבוץ, ממתינה לעבור לביתה החדש בקיבוץ חצרים, לשם יעברו בני בארי עד שקיבוצם ישוקם. ברזון מקאי התפרסמה בימי הטבח לאחר שכתבה פוסט פרידה בפייסבוק, כאשר חשבה שהיא ומשפחתה לא ישרדו. לאחר שחייהם ניצלו היא חזרה מהר מאוד לעשייתה המקצועית.
העשייה הזו, היא אומרת, היא "כלי משמעותי מאוד לשיקום נפשי, וגם השפה שאני חיה דרכה את העולם. זו לא עבודה שאני הולכת אליה אלא ממש מי שאני, מערכות היחסים שלי והמשאבים הרגשיים, המנטליים והאנושיים שלי. זה הכוח שיש לי בעולם והוא נשאר לא פגוע. למזלי היה לי ערוץ להשקיע בו את עצמי, ולפעול כך לתיקון ולשיקום".
להמיר את החומר לשפת הנפש
השם היפהפה של התערוכה, "מי כסף ואדמת כוכבים", הוא שמו של כתב יד אלכימי מהמאה העשירית לספירה. "אלכימיה כמשל לתהליכים הנפשיים שבן אדם עובר", מסבירה ברזון מקאי. "מי כסף הם כספית, ואדמת כוכבים היא גופרית. כספית, גופרית ומלח הם שלושה יסודות שמרכיבים את האפשרות שחיים יתקיימו בכלל. השם הזה נבחר עוד הרבה לפני המלחמה, והרגיש מאוד נכון אחרי שהיא פרצה. בעצם התערוכה היא על מסעות נפשיים דרך האמנות, איך לוקחים חומר וממירים אותו לשפת הנפש".
השבר של עזיבת הבית בבארי הוא לא הפעם הראשונה שבה חווה ברזון מקאי אסון והתפרקות של בית. בהיותה ילדה בת שבע עלתה לישראל עם משפחתה מלונדון. חודשיים בלבד לאחר מכן, בעודה מתערה בקיבוץ וחווה את קשיי ההגירה והקליטה, נפטרה אמה ממחלה קשה. "התערוכה הזו היא מסע של בניית עולם פנימי – איך בונים זיכרון שיכול להחזיק אותנו מבפנים? זה מה שעשיתי כילדה, כדי שהזהות תהיה אסופה. לא האמנתי שגם בארי יהפוך לזיכרון. הוא היה היום־יום שלי, וכעת אני ממירה אותו לזיכרון", היא אומרת.
"כבר הרבה שנים שהעיסוק הזה בבית, כמקום שמחזיק גם פרידה ומוות וגם בנייה פנימית, מלווה את העבודות שלי. התכנים של הגירה, התייתמות, אימהות, חיבור בין רוח לחולין – נמצאים כל הזמן בעבודותיי. בסופו של דבר, הגורל של הבית שלי בבארי הפך להיות כמו הגורל של הבית שלי בלונדון. אבל אני חושבת שזו הייתה יכולה להיות תערוכה מצוינת גם אם הבית שלי בבארי לא היה נחרב".
הרגשת שיש בעבודותייך סוג של נבואה שהגשימה את עצמה?
"לא בהכרח, אבל בכל סדרת הקולאז'ים של עבודותיי בבארי הופיע אלמנט של מוות שעומד להגיע. אני חושבת שבתוכי ידעתי שיגיע אסון. היו לי חלומות חוזרים ונשנים על אסון גדול שעומד להגיע, וחצי שנה לפני האסון הסתובבתי עם תחושה קבועה של מועקה, של סכנה שעומדת להתממש, ולא ידעתי היכן לשים את האצבע. הרוח הרגישה אחרת, הריחות היו אחרים, הדריכות באוויר. בני אדם הם יצורים רגישים שיודעים לזהות סכנה. אבל מול זה עמדו אמירות ממסדיות שהכל בסדר. הייתה הרגשה של מתח הולך ונבנה, משהו הרגיש לי לא בסדר בעולם, וחשבתי שזו רק אני.
"כשמרגישים זרם תת־קרקעי שהוא קצת פרוץ ולא לגמרי בטוח, לא מבינים למה. חיפשתי תשובות בתוכי, במי שאני, במה שהבאתי איתי לתוך הבית, אבל התשובה לא בהכרח הייתה שם. יש בתערוכה סיפור של האחים גרים על כל מיני סכנות, שמסגרתי אותו. הבית שלי לא היה מבודד מהסכנות הללו. הוא הכיל חוסר ביטחון קיומי, שמגיע עם החיים בנגב המערבי".
לקראת פתיחת התערוכה הוסיפה לה ברזון מקאי שתי עבודות חדשות שלא תוכננו מראש: מגש דפוס של אותיות לטר־פרס, התלוי על קיר הכניסה עם סיפור חייה, וכן פואמת ילדים קלאסית בריטית, "החתולה והינשוף" מ־1871 – סיפור אהבה בין ינשוף לחתולה שיוצאים למסע בטירה – שהיא תרגמה והוציאה לאור יחד עם אחיה. "העותק של הספר באנגלית נמצא איתי מאז שהגעתי מלונדון, וזה אחד הדברים הראשונים שביקשתי שבן זוגי יוציא מהבית בבארי אחרי האסון", היא מספרת. עופרה אייל איירה את המהדורה העברית, שמופיעה כחלק מהתערוכה.
שהטבח לא יהפוך לטאבו
התערוכה, העוסקת במושג הבית, איננה מוצגת בגלריה סטרילית אלא בבית של ממש, בית היסטורי שהתגורר בו הצייר פנחס ליטבינובסקי, והדבר תורם לעומק העבודות ולמשמעותן. גלריה "סטודיו משלך", שהחלה כמיזם לקידום אמניות דתיות בירושלים, עברה לבית הזה כחודש לפני פרוץ הקורונה. אחרי תקופת הסגרים המאתגרת הגיעו סופי ברזון מקאי וזיוה ילין לבקר במשכן החדש של "סטודיו משלך". כאשר ברזון מקאי ראתה את הבית היא אמרה מיד: "יש לי תערוכה על בית וכאן הייתי רוצה להציג אותה". משם החל החיבור לאוצרת מיטל מנור, והכל החל להתגלגל.
הקשר האישי והמיוחד בין גלריה בארי לסטודיו משלך החל עוד ב־2015, כאשר בגלריה של קיבוץ בארי החליטו לפתוח תערוכת עשור להתנתקות מגוש קטיף, והזמינו את אמניות "סטודיו משלך", שרובן דתיות, להציג בה. "סטודיו משלך", אשר נוסד בשנת 2010, פעל תחילה בגלריה הממוקמת במקלט בשכונת הקטמונים. הסטודיו הטביע חותם כפריצת דרך ראשונה של אמנות הבאה מהחברה הדתית, אמנות שבמשך שנים לא היה לה מקום בסצנה המקומית. במהלך השנים הבינו ב"סטודיו משלך" כי הקשיים שאמניות חוות סביב הרצון ליצור ולהתפתח, לצד הצורך להתפרנס ולהקים משפחה – דומים בכל המגזרים. כך עברה הגלריה לבית הצייר פנחס ליטבינובסקי בירושלים, והפכה מרכז לאמנות נשים.
"כשקיבלנו את ההצעה מסופי וזיוה להציג בבארי ב־2015, זה היה די מפתיע", מספרת ציפי מזרחי, מייסדת "סטודיו משלך". "ידענו שאנשי בארי היו בעד ההתנתקות, ובכל זאת הן רצו לתת מקום וקול גם לאלה שחושבות אחרת מהם. יש אצלנו אמניות מכל הקשת ההשקפתית והפוליטית, חלקן מפונות מגוש קטיף. זו הייתה הזמנה מרגשת מאוד. התערוכות בבארי נפתחות בדרך כלל בשבת, ומכיוון שאנחנו קבוצת נשים דתיות, התערוכה נפתחה ביום חמישי בערב.
"היו לנו הרבה התלבטויות בקבוצה מה וכיצד מציגים שם", מוסיפה מזרחי. "הנראות שלנו כנשים דתיות ממסגרת אותנו מיד אל כל הסטריאוטיפים האפשריים, ומעולם לא עשינו אמנות פוליטית. בסופו של דבר התערוכה נקראה 'רעידות משנה', ודיברה על ה'אפטר אפקטס' אחרי רעידת אדמה מרכזית. רצינו לבחון את הטראומה הזו לאחר שנים, כיצד אירוע כמו ההתנתקות ממשיך להתקיים, להזיק, לפגוע ולהרוס לאורך זמן".
ברזון מקאי מוסיפה: "לא באמת עסקנו בפוליטי. היכולת לפרק סיפורים שסגורים הרמטית בתוך סלוגנים, ולהפוך אותם לרשת של רגשות וחיים של אנשים – זו בעיניי המשמעות של לעשות אמנות וזה מה שעשינו אז. לא היינו מאוימות מהנושא ולא ממשהו שיש למישהו לומר עליו. זו זכות לתת במה, להדהד קול שהושתק, אלה תמיד היו 'הלחם והמים' של גלריית בארי, וזה אחד התפקידים החברתיים של האמנות. לא נאמר שום דבר שלא יכולנו לשמוע. ראינו אנשים מדברים כאב, וכאב הוא כאב. משם נוצר קשר עמוק עם סטודיו משלך, שנמשך עד היום".
מה לגבי רעידות המשנה של שבעה באוקטובר?
"לצערי אנחנו עדיין בתוך האירוע", אומרת ברזון מקאי. "לא עברנו מספיק זמן כדי להיות בטווח של רעידות המשנה ולהביט אחורה. אבל האמנות מעניקה לנו אפשרות לדבר על זה גם עכשיו".
מאז האסון את מרבה לשתף את רגשותייך ברשתות החברתיות. את מרגישה שזה מסייע לך?
"השביעי באוקטובר היה חוסר אונים מזעזע וטראומה גדולה. הקול שלי הוא הדבר היחיד שנותר לי. אין לי דרך אחרת להשפיע. התראיינתי מהממ"ד בזמן אמת לכלי תקשורת בחו"ל. לא הרגשתי שיש לי במה להתבייש, לא עשיתי שום דבר נפשע. הכתיבה מסייעת לי לארגן את עצמי ולהסביר לאחרים את הדבר הזה שקשה מאוד להבין אותו. חשוב לי שמה שקרה לא יהיה טאבו. את השואה השתיקו, נמנעו מלדבר על הטראומה. אני לא רוצה לשתוק או להתבייש במה שקרה".
התערוכה "מי כסף ואדמת כוכבים", באוצרותה של מיטל מנור, תוצג עד 14 באפריל, בגלריה סטודיו משלך, כ"ט בנובמבר 10, ירושלים. שעות פתיחה: שלישי ורביעי – 10:00-15:00; חמישי – 14:00-18:00; שישי – 10:00-13:00
