הנערות החרדיות שברחו למנזר הביא להקמת סמינר "בית יעקב"

בעיצומה של השבת, 30 בדצמבר 1899, גילו הוריה החסידים של מיכלינה מקרקוב שבתם נעלמה, בשעה שהם היו בבית הכנסת בתפילת שחרית. כאשר נודע שמיכלינה נמצאת במנזר פנה האב, ישראל אראטין, למשטרה. זו השיבה שלפי הצהרת הבת היא הגיעה לגיל החוקי, 14, שבו מותר לה להמיר את דתה, והיא נכנסה למנזר ללא כפייה, כך שאין להורים סמכות להוציאה משם. האב לא התייאש. הוא טען שבתו רק בת 13, והמשיך במאמצים לפגוש בה ולהוציאה מהמנזר, אך ללא תוצאות. לאחר חודש, ב־29 בינואר 1900, נעלמה מיכלינה מהמנזר, והנזירות טענו שאין להן מושג היכן היא.

האב פנה שוב ושוב לרשויות ודרש את התערבותן, בטענה שבתו נחטפה על ידי הכנסייה וכי ב־30 בדצמבר טרם מלאו לה ארבע־עשרה; טיעון שכנראה לא היה נכון, שכן מקורות שונים מעלים אפשרות שהוא זייף את תאריך לידתה והיא הייתה כבר בת 15. הסיפור עורר הדים וצבר כותרות בעיתונות הליברלית והקתולית כאחד, תחילה בגליציה ומשם בכל העולם המערבי, והפך לנושא שסביבו התעמתו הימין השמרני הקתולי והליברלים.

במאבק על מיכלינה היה מעורב גם רופא צבאי אוסטרי בשם מילר, שמיכלינה כנראה התאהבה בו, אף שלטענתו הם נפגשו רק פעם אחת, שאחריה מיכלינה סיפרה לו במכתב שהוריה היכו אותה ומתעללים בה בגלל הפגישה הזאת, ולכן היא מתכוונת לברוח למנזר. מיכלינה עצמה טענה באוזני חברותיה ובאוזני הנזירות ואם המנזר שהיא מאמינה בנצרות ורוצה להתנצר.

החיפוש המתוקשר אחרי מיכלינה איים ללבות את המתיחות בין התושבים היהודים והקתולים בגליציה, שנתיים לאחר שאיכרים קתולים פרעו בשכניהם היהודים ביותר מ־400 קהילות במערב גליציה. במהלך ההליכים המשפטיים הממושכים גייס ישראל אראטין לצידו את החוגים הליברליים והסוציאליסטים בגליציה, והאירוע נוצל על ידי גורמים משני צידי הקשת הפוליטית. האב הצליח אפילו להיפגש עם הקיסר האוסטרי ולבקש את סיועו, ללא הועיל.

בסופו של דבר נפתרה תעלומת מקום הימצאה של מיכלינה וזהות המעורבים בהיעלמותה, דווקא בפרסום שיצא כשלושים שנה מאוחר יותר מטעם המנזר הפליציאני, ושהוקדש לתולדות קהילת המנזר. בתיאורן לפרשה טענו הנזירות שהן הבריחו את מיכלינה למנזר אחר, בקריסטינוב, משום שחששו מהתקפה על המנזר מצד "כנופיה גדולה של יהודים". משם לקחו אותה שתיים מהנזירות אל פנימייה דתית בבלגיה, ולאחר כמה שנים היא נישאה לבעל אדמות נוצרי מפוזנן (אז בשטח האימפריה ההבסבורגית).

הפרט הטרגי בסיפור הוא שלפני שהועברה מהמנזר בקרקוב כתבה מיכלינה מכתב לאביה ובו ציינה שברצונה להימלט לאמריקה, מכיוון שהיא חוששת מכוונתו לאשפז אותה במוסד לחולי נפש. היא גם הבטיחה לו שבתוך שישה עד שמונה שבועות היא תודיע לו היכן היא נמצאת. אבל האב סירב לקרוא את המכתב שנמסר לו משום שהוא חשד שהמכתב מזויף, ולכן גם לא הגיב עליו. כך נקטע הקשר ביניהם.

לפרשה הזאת יש שני סופים טובים: הראשון הוא שישראל אראטין ומיכלינה נפגשו בעיר ברסלאו, בשנת 1905 או 1906 אחר כך האב חזר לקרקוב, והקשר ביניהם ניתק סופית. ישראל אראטין וכמה מילדיו עלו מאוחר יותר לארץ, ומכאן הסוף הטוב השני: לאחר פיתולים נוספים בעלילה ולאחר שהתאלמנה פעמיים נוצר קשר בין מיכלינה ובין אחיה, יהודה אראטין, ובעקבותיו היא הגיעה ב־1962 לביקור תיירותי בישראל. היא החליטה להישאר, נרשמה כיהודייה בסעיף הלאום וזכתה באזרחות ישראלית מכוח חוק השבות. היא נפטרה ב־1969, באופן רשמי בגיל 86 (הגיל האמיתי היה 83 או 84) ונקברה בבית העלמין בחיפה.

"אין גבול לחיכוכים בבית"

סיפורה של מיכלינה, לצד מקרים דומים  אחרים, מתואר בהרחבה בספרה של ההיסטוריונית רחל מנקין. "בעיית הבנות", או "פרשת הבנות הסוררות", היא פרק קשה וכואב בתולדות היהדות האורתודוקסית במרכז ומזרח אירופה ברבע האחרון של המאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים. הקהילות היהודיות בפולין, ליטא וגליציה שבשולי האימפריה ההבסבורגית, וקהילות נוספות במחוזות המערביים של רוסיה, עברו זה מקרוב טלטלה עזה עקב התפשטות התנועה החסידית, שגרמה לפיצול הקהילות לחסידים ומתנגדים ולשבירת המסגרת המאוחדת שלהן. נוספו לכך תהליכים שונים בחברה האירופית בכללותה שהשפיעו גם על החברה היהודית, ובהן פריחת ה"נאורות", או "תנועת ההשכלה" בהקשר היהודי.

מאמצע המאה התשע־עשרה הוענקו זכויות אזרחיות ליהודים ברוב מדינות אירופה, כולל בתחומי האימפריה האוסטרו־הונגרית, והוחל חוק חינוך חובה על אזרחי השטחים שבשליטת האימפריה. בנים ובנות כאחד חויבו לבקר בבתי ספר וללמוד שפות, חשבון, ספרות והיסטוריה מקומית, לצד לימודי דת (נפרדים לנוצרים וליהודים). הקהילות היהודיות האורתודוקסיות נזעקו להגן על הבנים מפני החשיפה המזיקה הזו ומפני ביטול תורה. לעומת זאת, הבנות נשלחו ללא חשש לבתי הספר הציבוריים והפרטיים־קתוליים שנפתחו באותה תקופה. באותם בתי ספר לימדו את התלמידות גם מקצועות כגון תפירה וניהול משק בית, ולפיכך יהודים ונוכרים כאחד הכירו בתועלת שבלימודים אלה לעתיד התלמידות, אם כנשים נשואות (עניין חשוב ליהודים) ואם כאוֹמנות ומשרתות בחברה הלא־יהודית. כך חשפו הקהילות היהודיות מבלי משים את בנותיהן למגע ישיר וקרוב עם החברה הנוצרית ועם התרבות ואורח החיים שמחוץ לקהילה, וגם יצרו פער תרבותי, השכלתי ואף פסיכולוגי בין הבנות והבנים. לא חלף זמן רב, והורים יהודים רבים הבינו את גודל הטעות.

חוק חינוך חובה כלל ארבע שנות לימוד בבית ספר יסודי, ושנתיים בחטיבת ביניים. לעומתן, השנים בתיכון לא היו בגדר חובה ואף לא בחינם. אבל כאן התגלו הבעיות: בנות רבות, שנהנו מהלימודים ומן ההעשרה התרבותית והחברתית שזכו לה בבית הספר, לחצו על הוריהן שיממנו להן את המשך הלימודים עד סוף התיכון. המניע לדרישה זו היה כפול: בהיבט החיובי – רצון להמשיך ליהנות מהרחבת ההשכלה ומההעשרה התרבותית; ובהיבט המרדני – רצונן של בנות ה־13־14 לדחות את ההצטרפות הבלתי נמנעת ל"שוק השידוכים", ואת הנישואים למועמד שההורים בחרו עבורן.

כאן התגלה ה"נזק" שנגרם מן היציאה לעולם הרחב: הבנים למדו במסגרות היהודיות המסורתיות, ה"חדר" והישיבה הקטנה, שהוכרו על ידי השלטונות כמסגרות חינוך לצורך החוק. הם ידעו רק מה שהמסגרות האלה סיפקו, דהיינו הלכה ותלמוד. הם לא למדו את שפת המקום, ולא היה להם מושג במה שנקרא היום "לימודי ליבה". אחרי ה"חדר" צירפו אותם האבות לעסק המשפחתי או השאירו אותם בישיבה, וזה היה כל העולם שהכירו. לעומתם, הבנות נפתחו אל החברה הסובבת, תרבותה ופיתוייה, לטוב ולרע. הפער בין המשודכים היה רחב וכמעט בלתי ניתן לגישור. היו להם עולמות פנימיים נפרדים, ללא כל ידע תרבותי ורקע חווייתי משותף.

כך תיאר זאת ההיסטוריון צבי שרפשטיין, שהיה מורה בגליציה בשנים 1914-1900, במאמר שפרסם בשבועון הציוני "העולם" ומצוטט בספר: "עצם הטרגדיה מתחיל כשמגיעה שעת האירוסין. האב רוצה להנחיל לבתו אברך בעל פאות, למדן במקצת, חסיד. בקיצור: אדם הדומה לו. הבת מתקוממת, נלחמת – ולשווא. על כורחה נותנים אותה לאדם שהיא בזה לו בליבה. על כורחה נגזזות שערותיה ועל כורחה מעמיסים על ראשה "קאפלוט" (פאה נוכרית). אם בעלת רצון חלש היא, היא מתרגלת בהמשך הזמן לחיים אלה. אבל אם היא בעלת רצון חזק – אין גבול לחיכוכים שהבית מלא אותם…"

והנה עדותה של הינדה ברגנר, מתוך ספר זיכרונותיה: "כששמעתי את החלטתו של אבא לארסני תיכף ומיד… לא יכולתי לעצור בדמעות… הייתי אז כבת אחת עשרה… ועכשיו, לפתע פתאום – חתונה! תיארתי לי בדמיוני את בעלי עם זקן ופיאות ארוכות, ואותי בפיאה נוכרית במקום צמותיי הארוכות והיפות… ביכיתי בלי הפוגות את חלומותיי האבודים ואת האידיאל שלי לרכוש השכלה גבוהה יותר ולעלות על חברותיי".

אפילו שרה שנירר, המייסדת לעתיד של רשת החינוך בית יעקב, עברה חוויה דומה, כשהוריה חסרי האמצעים שידכו אותה לבחור שמשפחתו בעלת אמצעים "אבל בעל השכלה דתית מוגבלת", והיא "ידעה מראש שאינה מעוניינת בשידוך הזה… אבל לא אזרה אומץ לומר 'לא' להוריה והסכימה לשידוך שהיה מנוגד לשאיפותיה", כפי שסיפרה ביומנה.

הכנסייה ששה לאמץ את הנערות

בנסיבות אלה עמדה בפני המשפחות הברירה לוותר על האירוסין ולהסכים להמשך לימודיה של בתם, או להתעקש ולכפות עליה את הנישואים. במקרה השני היה מצבה של הבת קשה, משום שלפניה עמדו כמה אפשרויות שכולן גרועות: להיכנע להורים ולהתחתן עם המיועד בעל כורחה, או להתעקש, להיאבק ובסוף אולי לברוח מן הבית.

הבריחה מן הבית חייבה את הנערה למצוא מקום מגורים ואפשרות להתפרנס, ובאותו זמן גם ללמוד. האפשרות הזו התגלתה לרוב כבלתי ישימה, אלא אם היו לה קרובי משפחה או חברות שמשפחותיהן היו מוכנות לסייע לה. בעבור נערות יהודיות בערים גדולות, בעלות קהילות מבוססות שיכלו לקלוט אותן, הדבר היה בגדר האפשרי. אבל "בכפרים ובעיירות קטנות… מרגע שתלמידת בית הספר היהודייה יצאה מפתח הבית, היא נמצאה בקו התפר שבין העולם היהודי והלא־יהודי". והמקלט היחיד שיכלה למצוא היה בקרב החברה הנוצרית, דהיינו במנזר. "מנקודת המבט של הנערות הבורחות, המנזר סיפק מחסה, ביטחון ומקום מפלט מהמשפחה. לאן יכלו לפנות אם לא לשם?". ואכן, זה מה שאירע במקרים לא מעטים. "הכנסייה הקתולית בקרקוב ששה לאמץ את הנערות היהודיות הבורחות. מנזר האחיות הפליציאניות נתן להן מחסה, חדר למגורים, ארוחות ומעט הכשרה מקצועית, וגם הכין אותן לטקס הטבילה. גם נערות שלא היו בטוחות בהחלטתן (להתנצר? לעזוב סופית את הבית?) מצאו במנזר הפוגה זמנית מהמאבקים…".

ממסמכים שהשתמרו במקורות יהודיים וברשויות האזרחיות עולה כי בין השנים 1914-1873, מבין 340 מתנצרים במנזר הזה היו 324 נשים יהודיות ושני יהודים, ורק 16 גברים ונשים שאינם יהודים. רובן הגדול של המתנצרות היהודיות היו בנות 20-14, רובן מגליציה, ממשפחות של סוחרים זעירים ובעלי בתי מרזח. על פי החוק, כל מי "שמלאו לו 14 שנה היה חופשי לבחור בכל דת לפי אמונתו, ועל הרשויות להגן על בחירתו במקרה הצורך". במקרים רבים, כמו במקרה המסובך ומרובה הפרטים של מיכלינה אראטין שבו פתחנו, נעזרו המשפחות או הנערות המתנצרות בבתי המשפט. אם כדי לבטל את ההמרה ולהחזיר את הבנות, ואם כדי לתמוך בהחלטת הבנות להמשיך בלימודים.

מקרים נוספים של התנצרות באותו מנזר הסתיימו באופנים אחרים. במקרה של דבורה לבקוביץ בת ה־17, הבריחה למנזר וההתנצרות התרחשו על רקע לחצים כבדים מצד הוריה להינשא לצעיר יהודי שהיא לא רצתה בו. אביה הצליח להוכיח לבית המשפט שהמרת הדת של בתו נעשתה בעקבות שידול וסיוע מצד המאהב הפולני הצעיר שלה, שהביא אותה למנזר. מאחר שלפי החוק המרת דת של נערה בת פחות מ־24 בעקבות פיתוי ושידול אינה תקפה – קיבל בית המשפט את טענת האב וציווה להחזיר את דבורה להוריה. תהליך השיבה של דבורה לא היה קל: ליבה נטה לחיים כנוצרייה ולא כיהודייה. אבל קשיי הקיום שלה כרווקה בודדה בחברה הנוצרית (לאחר שהמאהב נטש אותה) ואהבתה וגעגועיה למשפחתה, הטו את הכף לטובת היהדות.

בין במבי לתהילה של עגנון

מרבית המקרים של הנערות הסוררות והבריחה אל המנזר הסתיימו בהמרת דת ובהיקלטות בחברה הנוצרית. העובדה שיותר מ־300 נערות ונשים יהודיות נעלמו מבתיהן במערב גליציה, הצטרפו למנזרים והצהירו על כוונתן להתנצר, "התנוססה כדגל שחור מעל הקהילה היהודית…" ומצאה את דרכה לעיתונות ולזירה הפוליטית. טבעי אפוא שהמקרים של מיכלינה אראטין ושל נערות יהודיות בורחות כמוה מצאו הד בקרב מחזאים וסופרים יהודים ידועים. הסופר פליקס זאלטן, הידוע כמחבר הספר "במבי", כתב מחזה על נושא זה. כך גם הסופר היהודי־גרמני הנודע יעקב וסרמן.

אפילו ש"י עגנון, בסיפור "תהילה", מאזכר פרשה כזו: אחת הדמויות בסיפור היא הרבנית שאביה הצדיק היה מאורס לבתה של תהילה, גיבורת הסיפור. הבת "משומדת הייתה… שבשעה שהוליכו אותה לחופתה (עם אותו צדיק)… ברחה ונכנסה לבית כומריות והמירה את דתה… עד הקיסר הגיעה האם, ואף הוא לא הועיל כלום…".

אבל היו נחוצות עוד עשרות שנים, עד שב־1925 מצאה שרה שנירר, יהודייה פולנית צמאת השכלה כמו הנערות הבורחות, שהוכרחה כמותן להינשא לגבר שלא רצתה, את הפתרון המתאים למצוקתן. היא הייתה היוזמת והמייסדת של בית הספר "בית יעקב" בקרקוב, שבו נערות יהודיות יכלו סוף־סוף למצוא לימודי יהדות ולימודים כלליים בכפיפה אחת, במערכת חינוך יהודית שהשביעה גם את רצונם של ההורים הקפדנים ביותר.

ספרה של מנקין מרתק, מתועד כנדרש ומתורגם היטב לעברית. מטבע הדברים, החלקים המושכים ביותר הם סיפוריהן האישיים של הנערות הסוררות והציטוטים מדבריהן. ההקפדה על תיאור כל פרט ופיתול בהליכים המשפטיים ובחיפושים, גורמת לפרקים אלה להיות לפעמים מייגעים למדי, אבל זוהי המחויבות של היסטוריונית־חוקרת בספר מסוג זה.

בנות סוררות

מרד הנערות בגליציה ההבסבורגית

רחל מנקין

מאנגלית: יפתח בריל

מאגנס, 2024,

269 עמ'