מוטי מרציאנו, הפתעה, הוא בלש פרטי. יצוק בדמותם של הבלשים הפרטיים האמריקאים פיליפ מרלו, מייק האמר, סם ספייד או לו ארצ'ר, יצירי כתיבתם הגדולה של הסופרים ריימונד צ'נדלר, מיקי ספיליין, דשיל האמט ורוס מקדונלד. מה שמאפיין את הבלשים הקשוחים האלה (הז'אנר הספרותי המתייחס אליהם מתקרא hard boiled) הוא בדידותם, עליבותם הקיומית, נחישותם לחתור אל האמת ונכונותם לחטוף מכות רצח. כל זאת אל מול עולם של פשע מאורגן ורשויות אכיפת חוק מושחתות.
את הארכיטיפ הזה, כפי שהוא, ועם התאמות קלות בלבד, הצליח יונתן יובל להשתיל במציאות הישראלית. אין לי מושג עד כמה שיקפו הבלשים האמריקאים מציאות כלשהי, וייתכן שדווקא הספרות, ובעקבותיה הקולנוע והטלוויזיה, עיצבו את דמותם של הבלשים הפרטיים שבאמת פעלו בארצות הברית החל משנות העשרים (עדיף בקליפורניה); על כל פנים, יובל הצליח לגזור את דמות הבלש האמריקאי ולהדביק אותה כמו שהיא בדרום תל אביב, במשרד עלוב, ללא מזגן, ואפילו ללא מאוורר, כי החשמל מנותק. אז מה הוא עושה במשרד, מרציאנו? כנראה כלום, חוץ מלהזיע ולחכות ללקוחות שלא מגיעים. אבל בסוף הם כן. דקה לפני שהוא עומד לעזוב את המשרד. "ברגע הראשון כמעט שלא ראיתי אותו מרוב הברונטית שעמדה לצדו" (על החכמה המצחיקה באמת הזו חוזר יובל בעלילה נוספת, בהמשך הספר: "ברגע הראשון לא ראיתי את בן שושן מרוב הגבר שהיה אתו. הוא היה בנוי כמו מקרר: מטר תשעים לפחות, אותו דבר ברוחב…").
עיתונאי, שוטר ועבריין
הספר מורכב מארבעה סיפורים, האחרון שבהם קצרצר. בדרך כלל הלקוח – ועדיף: הלקוחה שיופייה מסחרר ומסוכן – בא אל מרציאנו כדי שיחפש עבורו מישהו שנעלם. וגם אם הלקוחה מבקשת שיחפש עבורה מעבר להרי חושך, הוא מוכן לקבל את המשימה, תמורת מאתיים דולר ליום וכיסוי הוצאות.
אנחנו יודעים מעט מאוד על מרציאנו, מעבר למקצועו ולסממנים כמו המשרד העלוב שהזכרנו ומכונית מאזדה 3 שנקנתה מליסינג, שם שחט אותה השוכר הקודם כך שעכשיו היא בקושי נוסעת. הוא למד שנתיים בישיבה תיכונית, שירת בצבא כחייל פשוט ביחידה קרבית, אוהב לשתות משקאות חריפים וגר לבד בדירה שכורה. בחקירותיו הוא נעזר בעיתונאי חוקר, בשוטר לשעבר ובעבריין כבד המכונה "האדמו"ר", למרות שגדולתו אינה בתורה.
העיתונאי הוא מארק בן שושן, הכתב הפלילי של עיתון נידח בשם "קול העם". בחירת שם העיתון אינה מקרית, כמובן, וגם היא חלק מההומור הטוב המלווה את הספר כולו (בג"ץ 73/53 "קול העם" נגד שר הפנים הוא פסק דין מכונן של בית המשפט העליון העוסק בחופש הביטוי). דמותו של העיתונאי החוקר אף היא הועתקה מעולם שכבר לא קיים, וככזה הוא מהווה דמות משנית מושלמת המלווה את החוקר הפרטי שלנו.
השוטר לשעבר הוא ביידא, שנזרק מהמשטרה בגין יושר קיצוני, ומאז הוא מסתגר בדירה קטנה ואטומה בצפון הישן של תל אביב ומתפרנס כהאקר במשרה מלאה. ממסכי המחשבים שלו יש גישה ישירה למאגרי המידע של המשטרה והשב"כ. מי שרוצה להאמין, יאמין. האדמו"ר הוא עבריין שנראה כמו רואה חשבון, מוגן על ידי שומרי ראש ענקי גוף ואלימים, ומשום מה יש לו פינה חמה בלב למרציאנו והוא מסייע לו בחקירותיו, מה שלא מונע משומר הראש האישי שלו לכסח את מרציאנו מעת לעת. נו הארד פילינגס.
אגרוף ואלימות המונית
בסיפור הראשון נשכר מרציאנו כדי שיאתר את בוריס, מתאגרף דק גוף אך לוחם חכם ועז נפש. כולם רוצים חלק ממנו, מבוריס, שכן בעולם ההימורים האפל של האגרוף המחתרתי, הלא מאורגן, הוא נכס ששוויו רב. בסיפור זה אנו, הקוראים, זוכים למונולוג ארוך ומרתק מפי מאמן אגרוף המכונה אבוסלים. הוא פותח את לבו בפני מרציאנו (ששמו הוא גם שמו של מתאגרף אמריקאי אגדי, רוקי מרציאנו), ומסביר לו ברהיטות ובהעמקה רבה מה הופך מתאגרפים לגדולים באמת.
המונולוג הזה, שתרומתו למהלך הסיפור אינה גדולה, הוא אחד הקטעים שהכי ריתקו אותי בספר כולו. הוא מפגין את הידע והאהבה של אבוסלים, ושל המחבר, לאגרוף, והוא מצליח לסחוף לספֵרות גבוהות, מרוחקות מאוד מהעולם האלים והעלוב המתואר בסיפור. אנו נאלצים, כקוראים, לזנוח את הדעה הקדומה כנגד אבוסלים, ולהאמין שגם מדמות כדמותו ניתן לשמוע דברים עמוקים ומעוררי מחשבה. ואנו מאמינים. אבל אז הוא מסיים את דבריו ואומר למרציאנו, "תחזור מחר. קודם אני יעשה כמה טלפונים". הטעות הזו שהכניס המחבר לפיו של אבוסלים קוממה אותי. אם הצלחת לשכנע אותי שאבוסלים יודע לדבר על אגרוף כאילו הוא משורר או פילוסוף, מדוע להחזיר אותו לעברית לא תקנית? הרגשתי שיובל עשה לאבוסלים עוול קטן, מתנשא.
באותו סיפור מופיע תיאור נפלא נוסף, הפעם של סצנת אלימות המונית בעיירה לא מזוהה בדרום הארץ. בריוני האוליגרך המחפש את בוריס מגיעים לעיירה שבה הוא מסתתר. אנשי העיירה מגינים עליו בעוז רוח הגובל בשאיפת מוות קולקטיבית, כי האוליגרך בוודאי יסגור איתם חשבון.
הלבנה הראשונה הוטלה מלמעלה. היא פגעה דווקא בבחור הצעיר שכעת הקיא ממש, ובמהירות הבזק שלפו השניים האחרים, הנהג את רובה הציד והשני שני אקדחים. הקירח זינק הצידה מאחורי עמוד ונעלם. הם פתחו באש, אבל גשם של לבנים, כלי עבודה, צמיגים, מוטות ברזל ושרשראות ירד עליהם. מאחור הטיל נהג המשאית את המפתח השבדי כמו פטיש אולימפי ופגע בעוצמה של טיל בחברו של הנהג והוא קרס מיד לאדמה, ותוך דקות, אחרי שהצליחו לירות כמה יריות לא ממוקדות, שתיים מהן פגעו בשני נערים ואחד נפל מהגג, היו השלושה שרועים על הקרקע, מדממים, הצעיר ממלמל דברים מתוך התייפחות ורק הנהג מנסה עוד לקום, פניו שטופות דם, מחזיק ביד אחת את ידו השבורה. הקירח יצא מבין הצללים, וכמה מנעריו עמו, נעמד מעליהם ובעט בנהג. "מי אתה?", שאל הנהג. "תגיד לי שאדע את מי להרוג".
בין תרגיל לטיוטה
אני לא מומחה באלימות המונית, אבל הסצנה הזו הייתה בעיני מרהיבה, גם אם לא ריאליסטית, כאילו נלקחה מ"קיל ביל", סרטו של טרנטינו. כמעשה אמנותי היא נפלאה. ככלל, רגשות מעורבים ליוו את קריאתי בספר. נהניתי מהקריאה וקראתי ברצף, יותר מחויך מאשר מתוח, מצליח להשעות את תחושת חוסר האמינות ומדחיק זמנית תחושה של אי נחת.
יונתן יובל כותב היטב. ניכרים הידע הרב וכישרון הכתיבה שלו. יש לו הומור מצוין ושנינות. הספר מצחיק ("היה נוסע כל שישי־שבת [לאמא שלו] כדי לחטוף ממנה על הראש על זה שאף פעם לא רואים אותו"; "אתה בקיא בבייבל, מיסטר מרציאנו?" "חס ושלום, אני בוגר ישיבה תיכונית"; "כשיתלו את גרושתי אתה תיוותר מכין הקפה הגרוע ביותר בעולם"). יחד עם זאת, הוא לא לגמרי החליט מה הוא. סוג של תרגיל ספרותי ("העתיקו את סם ספייד מסן פרנסיסקו לתל אביב"), קומיקס או טיוטה לספרות שיכולה להיות מעמיקה ומרגשת. בכל אחד מהסיפורים בספר טמון גרעין של רומן מלא. זה מחייב הרבה מאמץ ועבודה, אבל החומרים וכלי העבודה כבר מוכנים. אני ממליץ לקרוא את הספר, ליהנות ממנו ולדמיין מה הוא יכול היה להיות.
מוטי מרציאנו, בלש פרטי
יונתן יובל
הקיבוץ המאוחד, 2018, 207 עמ'
