"אני לא אוהב את הדיבור על 'שכול של מורים' או 'מורים שכולים'. אני מאוד אוהב את התלמידים שלנו שנהרגו, הכרתי את כולם היטב. אבל אני אומר למורים, וגם לתלמידים: בסוף, אנחנו לא מעגל ראשון, גם לא מעגל שני. אולי שלישי. אני אפילו לא אימא של בוגר שהילד שלה נמצא עכשיו בעזה. זה לא אותו קפיץ. זה מאפשר לנו למקם את הצער והאבל שלנו במקום שבו הוא ראוי להיות".
את המשפטים המצטנעים, המפוכחים, הללו אומר הרב שלומי דנינו, מנהל בית הספר הימלפרב בירושלים, שהתפרסם לאחרונה כאחד מ"שיאני" הנופלים במלחמת חרבות ברזל. נכון לשעת כתיבת הדברים נהרגו במלחמה הנוכחית חמישה מבוגרי בית הספר: ענר שפירא, שחר פרידמן, דביר ברזני, אריאל רייך, ובן זוסמן. בוגר נוסף של בית הספר, הירש גולדברג־פולין, מוחזק בשבי חמאס.
"קל להישאב לעיסוק במוות, זה מאוד חזק. אבל אנחנו מאמינים בחינוך לחיים", אומר דנינו. "לכן אין לנו בבית הספר חדר הנצחה. יש לוח ובו שמות הנופלים, ויש פינות קטנות במרחב הכללי של בית הספר, אבל אין חדר שמוקדש כולו להנצחה.
בהימלפרב גם לא מעודדים את התלמידים לצאת להלוויות. "מי שמרגיש רצון וצורך יקבל כמובן אישור לצאת, אבל לא מדובר ביציאה קולקטיבית", מסביר דנינו. "מצד שני אנחנו כן מעודדים את התלמידים לא להתעלם מהשכול שנמצא בסביבה, גם אם זה קשה. אם מישהו מרגיש רצון לשלוח ווטסאפ לבן משפחה שהוא מכיר, שיעשה את זה ולא יהסס". כך, לאורך כל השיחה, מבקש דנינו להציג התמודדות רציונלית, עניינית ומורכבת ככל האפשר עם מציאות מטורפת וכאוטית.
"מכיוון שמבית הספר הזה יצאו גם הרצי הלוי וגם עמית סגל, שאלו אותי לא פעם אם אני יודע לזהות את הרצי או עמית של הדור הבא. כמובן שלא, אבל אני מקווה שכל אחד מהתלמידים שלנו ירגיש שהוא יכול להגיע הכי גבוה בכל תחום שיבחר"
ההסתייגות מעיסוק מופרז בשכול מתאימה מאוד לדרכו הכוללת של הימלפרב, הנחשב לאחד ממעוזי האליטה הדתית־ליברלית בירושלים, ומקיים חינוך הומניסטי רחב ומגמות בתחומי אמנות שונים. במרחב הציוני־דתי, הימלפרב נחשב לאחד הקטבים המנוגדים לחינוך הניתן במכינות הקדם־צבאיות הדתיות, מהסוג של המכינה בעלי, שכולו קודש לטיפוח "מורעלות" צבאית ורצון להגיע קרבי וגבוה ככל האפשר במעלה המסלול הצבאי. מהבחינה הזו, עצם ריבוי הנופלים בין בוגרי הימלפרב עשוי להיחשב כנתון מפתיע. אבל דנינו לא מופתע: "עם כל החינוך הליברלי וההומניסטי, בסוף גם בבית הספר וגם בבתים שמהם מגיעים התלמידים והבוגרים, יש תודעה שזו זכות גדולה לשרת בצבא ההגנה לישראל ולהגן על העם ועל המדינה שלנו".
אופיו של החינוך הליברלי בהימלפרב, ואולי בעיקר אופיין הפתוח של המשפחות שמהן מגיעים מלכתחילה רוב התלמידים, יוצרים מצב שבו רבים מהבוגרים אינם נשארים באורח חיים דתי. כך היה גם לגבי חלק מהנופלים. דנינו אומר שהדבר לא משפיע כלל על אופי הקשרים עם הבוגר: "אחרי שהתלמידים מסיימים את בית הספר הם כמובן חופשיים לטפח את זהותם כהבנתם, ורמת הקשר שלנו איתם לא קשורה בכלל לזהות הדתית שלהם אלא לאופי הספציפי של הקשרים שנוצרו עם המורים, המחנכים או איתי".
אחד הערכים הנוספים שבית הספר מטפח הוא החינוך לשאוף גבוה: "יצרנו מסגרת של מפגש, פעם בכמה שבועות, של תלמידי השכבה העליונה עם דמות ציבורית משמעותית. אנחנו מביאים את האנשים האלה כי חשוב לנו שהתלמידים שלנו ייפגשו עם אנשים גדולים וגם הם ישאפו ויחלמו גבוה. מכיוון שמבית הספר הזה יצאו גם הרצי הלוי וגם עמית סגל, שאלו אותי לא פעם אם אני יודע לזהות את הרצי או את עמית של הדור הבא. אמרתי שכמובן שלא, אבל שאני מקווה שכל אחד מהתלמידים שלנו ירגיש שהוא יכול להגיע הכי גבוה שאפשר, בכל תחום שיבחר בו".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי) במוסף "שבת" של מקור ראשון
