הנה עובדה מפתיעה – לא כל דבר ישראלים מעתיקים מארה"ב בת בריתם הגדולה. שמות מותגים, מילים כאלו ואחרות והרבה מאוד מנהגים תרבותיים אולי כן, אבל ישנם תחומים שהקונספט הוא אך ורק שלנו.
הנה למשל, בעוד כוכבי הסרטים המועמדים לטקס פרסי האוסקר אי שם במחוזות האמריקניים מגיעים מותשים אחרי התרוצצות במסכי הקולנוע, בגרסה העברית הם רעננים כביום היוולדם. הרי אם יעיף ישראלי ממוצע מבט ברשימת המועמדים לתארים היוקרתיים שמציעה האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה בטקס פרסי אופיר, הוא יכווץ את גבותיו בבלבול ובוודאי ינסה להיזכר מתי שמע עליהם.
את אותו ישראלי נרגיע בכך שהוא בטוח לא שמע עליהם, משום שרובם המכריע לא יצא לאקרנים או יצא ולא זכה להצלחה קופתית. ולמרות שמקוריות, ובמיוחד ישראלית, היא דבר טוב – במקרה הזה היא דווקא מעמידה את טקס פרסי אופיר במעמד קצת מוזר.
הרי אם נקביל את הטקס שכולו יצירה ישראלית מקורית ומדהימה לטקס פרסי האוסקר, הרעש סביב שני האירועים שונה בתכלית. אפשר להניח שהרבה מהקהל הישראלי לא יתעניין במיוחד במועד הטקס, ובטח שלא מהיצירות המשתתפות בו. וזאת למרות שמדובר ביצירות מושקעות ובעלות פוטנציאל אדיר, שגם זכו בהרבה שבחים עד כה. החגיגה הזו של קולנוע ישראלי לא אמורה להיעלם מהרדאר בכזו קלות, אבל אי אפשר לצפות מאדם שלא מכיר מתחרה מסוים לבוא ולעודד אותו בגמר, נכון? אבל לפני ההאשמות, זה הזמן להיכרות קצרצרה עם מובילי האירוע.
ברשימת הזהב – הלא היא קטגוריית הסרט הטוב ביותר – יש מועמדים ראויים בהחלט, למרות שלא שמעתם עליהם מעולם. לרוץ על החול (אדר שפרן) למשל, הוא סרט ביכורים שגם נמכר להפצה בינלאומית ומספר אודות מהגר ארתיראי שמועמד לגירוש ומוצא את עצמו בדמות שחקן כדורגל מצליח ללילה אחד. יש גם את פילגש (מעיין ריף), סרט ביכורים אף הוא, שרבים ממבקרי הקולנוע שיבחו ומצפים ממנו לגדולות. שני הסרטים מועמדים לעוד כמה וכמה קטגוריות, אך לא כמו שבע ברכות (אלינור סלע וריימונד אמסלם), הפייבוריט הגדול שיצא לאולמות בסוף השבוע האחרון ומועמד ללא פחות מ-12 פרסים.
עוד שני סרטים בולטים שמתפארים שניהם -11 מועמדויות כל אחד, הם גן קופים (אבי נשר) והחייל הנעלם (דני רוזנברג). משניהם אי אפשר לצפות לפחות מהצלחה מסחררת, כאשר אבי נשר ידוע ביצירותיו המוכרות שעיצבו הרבה מהקולנוע הישראלי ודני רוזנברג כבר ביסס את מעמדו האומנותי לאחר הסרט "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" שאפילו הוזמן להתחרות בפסטיבל קאן.
נתון מעניין נוסף שכדאי לשים לב אליו השנה, היא שבעוד החייל הנעלם גם זכה להזדמנות לקטוף את תואר הסרט הטוב ביותר, גן קופים, שהפוטנציאל שלו להפוך לסרט מצליח בגלל הנושא שלו והשחקנים המככבים בו דווקא נעדר מהרשימה היוקרתית. יכול להיות שזה גם בגלל שמדובר בסרט שעתיד יותר מכל להצליח בדעת הקהל? בינתיים נשאיר את השאלה בעינה.
הטקס יתקיים ביום ראשון הקרוב, ה-10.9, יועבר בשידור חי ויזכה לסיקור צמוד בגיא פינס. למרות שהוא לא בראש סדר העדיפויות של צופי הטלוויזיה, יש שתי סיבות עיקריות למה כן לצפות בו. מדובר במתנה חשובה לכל מי שקצת מזלזל ביצירה ישראלית וצריך להבין לאילו איכויות וגבהים היא מסוגלת להגיע. הסרטים האלו לא סתם זכו להמון מועמדויות והתחרות בניהם צמודה ומותחת. יש בהם איכות נסתרת שכולנו עתידים לגלות בשבועות הקרובים, כאשר הם ימתינו נרגשים לקהל הרחב וכדאי להכיר אותם מראש.
במידה ואתם פחות מתחברים לקונספט של סרטים, תתעניינו בכמה עובדות לגבי האנשים שמאחורי הפילם. ששון גבאי למשל, שמועמד בקטגורית השחקן הראשי הטוב ביותר על תפקידו בבתי אהובתי, מאיים לשבור שיא זכייה של חמישה פסלוני אופיר בקטגורית משחק וישבור את שיא האקדמיה. דאנה איבגי שמככבת בהפילגש מאיימת אף היא להיות השחקנית המעוטרת בהיסטוריה וריימונד אמסלם תתחרה השנה מול עצמה בקטגורית השחקנית הטובה ביותר, לאחר שהשתתפה גם בשבע ברכות וגם בעתיד.
אבל בשורה התחתונה, הרשימות והמועמדים מצביעים על העובדה הפשוטה שטקס פרסי אופיר השנה, כמו רבים שהיו לפניו, שייך לאקדמיה ולא לקהל. ההיעדרות הכמעט מוחלטת של סרטים כמו הילולה או בחורים טובים מהטקס, למרות שזכו למאות אלפי צפיות בבתי הקולנוע ואהבה בלתי נתפסת מהקהל, בולטת מאוד. הרי מה יותר הגיוני מזכייתם בלפחות קטגוריה אחת? אבל אל תרחמו עליהם יותר מדי, כי יכול להיות שהם דווקא המנצחים האמיתיים ובקטגוריה החשובה מכולן.
כשיזכו המועמדים בפרסי האופיר, הם יאחזו בפסלון נוצץ, יזכו בטפיחה חשובה מאוד על השכם מצמרת הקולנוע הישראלי ויחייכו להמון מצלמות. אך בעוד הם ירדו נרגשים מהבמה, התקווה שלהם תהיה, כמה אירוני, לזכות לאהבה מאנשים אחרים לגמרי. אותם אנשים פשוטים שהולכים לקולנוע כדי ליהנות, לבלות וללמוד בסוף ימים ארוכים. הקהל הישראלי.
