"אבנים", ספרה הראשון של ללי אלכסנדר, הוא ביטוי יפה למהפכת לימוד התורה לנשים המתרחשת היום בציונות הדתית. לא משום ששיריו למדניים ומדרשיים, אלא משום שבכל שיר ניכר העומק של הלימוד והדרישה המחויבים של המשוררת, שהעולם היהודי העשיר והעז על כל גווניו נפרש כמניפה בשפת שיריה.
כך למשל בשיר מלא צבעים הפותח את הספר, המתאר היפוך של חטא בראשית:
בַּיּוֹם בּוֹ / יִפָּתְחוּ כָּל שְׁרִיֵרי הַנֶּפֶשׁ הַטַּבַּעְתִּיִּים / אֶל הָרְקִיעִים הַסְּגֻלִּים / הַשּׁוֹצְפִים, / הַחֹשֶׁךְ שֶׁנִּרְכַּש בְּטֵרוּף / יִזֱלֹג כְּלַיְלָה אֶל יָם, / יִצְבַּע אֶת שׁוּלֵי הַתּוֹדָעָה הַפִּרְאִית הַנִּגְלֵית / בְּפַס שֶׁל כָּחֹל מִתְכַּהֶה. / יָדָי הַקְּמוּצוֹת הָאֲחוּזוֹת בַּפְּרִי / יַרְפּוּ, וְרַק תְּשׁוּקָתִי תִמְשֹׁל / בִּי וּבִסְגֻלִּיּוּתוֹ שֶׁל הָרֶגַע. // אֲזַי יִשְׁמְעֵנִי אֱ־לֹהַי הַנֶּחְבָּא / מְהַלֶּכֶת טְרוּפַת הֲזָיוֹת בְּגַנּוֹ / וּכְשֶׁאֶשְׁאַל: אַיֶּכָּה / יֹאמַר לִי: אֶת קוֹלֵךְ שָׁמַעְתִּי בַּגַּן. / יַשִּׁיל מִמֶּנִי אֶת קְלִפּוֹתַי הַמְּתוּקוֹת / עַד אֶהְיֶה לְטוֹב וּלְרַע.
בשיר נועז שכוחו בטפחיים שהוא מכסה לא פחות מאשר בטפח שהוא מגלה, עובר סיפור חטא אדם הראשון שינוי תודעתי אל המרחב האינטימי שבין הגוף והנפש, שבין הדוברת לבין הא־ל. פריעת הסדרים הזו, שסיפור בראשית מצליח להיות בה בעת ובעונה אחת גם מטפורה לחיי הנפש וגם ייצוג ממשי של תפיסת החוק הדתי, נתפסת לא כעברה אלא כמעשה של גילוי במקומו, של התקרבות עזה במקום נפשי ובמרחב שעשוי לאפשר אותה.
הספר הוא ספר ביכורים למשוררת שהמתינה שנים ארוכות לפרסום שיריה והוציאה אותם בסוף העשור החמישי לחייה. התוצאה היא ספר בשל, גופני ועז, המתאר בקפידה ובכוח רגעים של הוויה שיש בהם גילוי רחב של מציאות נפשית סוערת, שהעוצמה שלהם לא מקפחת את הפיוטיות שבהם. וזו נקודה שכמעט לא ניתנת עליה הדעת כיום: עד לאיזה עומק מגיע החיבור בין הפסיכולוגי והפואטי, ועד כמה העושר התרבותי והלשוני מאפשר כמעט תמיד את דקות המבע הרגשי.
ספרה של אלכסנדר מלא בחיבורים כאלה, בין הפיוטי והרגשי, חיבורים שמראים כי אלכסנדר היא בראש ובראשונה משוררת־לומדת, עוד לפני שהיא משוררת־כותבת. הרצינות הזו ביחס למילה, הכבוד וההזדקקות האינטימית לעושר התרבותי והלשוני של הספרות היהודית והמודעות הדקה לייחודיותו וכוחו של הרגע יוצרים ספר ביכורים בשל, מרשים ועמוק, שגם כשהוא מתאר רגעים קשים אינו נאחז בצעקה אלא בדרישה שמאחוריה.
סְתָו. / אֲנִי נוֹשֵׁאת בְּתוֹכִי שָׁמַיִם רֵיקִים. / לַהֲקַת צִפּוֹרַי נָדְדָה זֶה מִכְּבָר, / בִּלְעָדַי. // כָּאן לְמַטָּה, / צִפּוֹרֵי שֶׁבֶת שֶׁאִחֲרוּ מוֹעֲדָן, / נֶאֱסָפוֹת פְּרוּעוֹת נוֹצָה / גְּזוּלוֹת מָעוֹף. // בַּחֲדַל עֵת מְעוֹפָן / הֵן נוֹפְלוֹת אַפַּיִם / בְּתַחֲנוּן שֶׁל סְתָו.
אבנים
ללי אלכסנדר
פרדס
50 עמ'
