בעוד שנה תיפתח האולימפיאדה בפריז. המשלחת הישראלית תגיע אליה עם ציפיות גבוהות במיוחד, בעקבות הופעת השיא שלה במשחקי טוקיו לפני שנתיים. אחת הספורטאיות שתגיע לשם כמועמדת בכירה למדליה היא הג'ודאית ענבר לניר, שהצטרפה במאי השנה לרשימה אקסקלוסיבית במיוחד כשהפכה לג'ודאי הישראלי השלישי אי פעם שזכה בתואר אלופת העולם, אחרי ירדן ג'רבי ושגיא מוקי.
לניר השיגה את התואר הנכסף אחרי הופעה מבריקה באליפות שהתקיימה בדוחא שבקטאר. "כשהגעתי לתחרות לא ציפיתי לזכות בה, אבל כן ידעתי בתוכי שיש לי את היכולת לנצח כל אחת אם הדברים יסתדרו בצורה הכי טובה באותו רגע", מספרת לניר, שזכתה בתואר עד 78 קילוגרם. "עבדתי קשה מאוד לקראת האליפות, הרגשתי מוכנה והתייחסתי אליה כמו לכל תחרות אחרת. כשיום התחרות נפתח אמרתי לעצמי שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות הוא שאפסיד בקרב הראשון והמאמן יכעס עליי. זה הוריד ממני את הלחץ, ואז עליתי למזרן כדי ליהנות מהג'ודו, ודברים טובים החלו לקרות".
כשלניר אומרת "דברים טובים" היא מתכוונת ליום קרבות מושלם, שכל אחד מהם הסתיים באיפון, או בעברית פשוטה – מהלך מנצח שמסיים את הקרב באופן מיידי. "לאורך כל היום הייתי קשובה לעצמי ולאינטואיציות שלי, ומקרב לקרב נפתחתי יותר, היצירתיות שלי באה לידי ביטוי ופשוט עפתי באוויר. במקביל הצלחתי לנקות רעשים סביבי ולהתמקד רק בקרב הבא, לא משנה באיזה שלב זה היה. בחצי הגמר פגשתי את אליצ'ה בלאנדי, איטלקייה המדורגת ראשונה בעולם, שניצחה אותי עד אז בכל הקרבות. החלטתי שבניגוד לעבר, הפעם אעלה מולה רגועה בניסיון לשדר לה שאני לא מפחדת ממנה ולשמחתי זה עבד".
לאחר הקרב, שבמהלכו הפכה פיגור בנקודות לניצחון יוקרתי, העפילה לניר לגמר מול הצרפתייה אודרי צ'ומאו. "לוקח לי תמיד זמן לעכל דברים שעשיתי, ושם זה עבד לטובתי כי אפילו לא חשבתי על מה קרה בחצי הגמר או בכלל שאני בגמר אליפות העולם, אלא מיד התכוננתי לקרב מול יריבה מאוד חזקה ואגרסיבית. עליתי מולה הכי חזקה וממוקדת שיכולתי להיות וקיוויתי שהכיוון הזה יעבוד. במשך השנים גיליתי שאם אני עולה לקרב עם סוג של סקרנות אז דברים טובים קורים".
לניר שלטה במעמד הגמר מתחילתו והצליחה להישאר רגועה גם כשהשופטים פסלו את האיפון הראשון שהשיגה. "עד שאני לא מנצחת אני לא מסיימת את הקרב, ואחרי שהפלתי אותה פעם אחת, האמנתי שאני יכולה לעשות את זה שוב וזה מה שבאמת קרה. אחרי שהוכרזתי כמנצחת הייתי פשוט בשוק והאמת שגם שבועיים אחר כך. אני מבינה שעשיתי פה משהו גדול וכבר התחריתי עם תג אלופת העולם על הבגד שלי, אבל אני עדיין מתקשה לעכל את הזכייה".
לניר (23) גדלה ביהוד וחיה היום באבן־יהודה. היא בתם של רונן, מנהל פרויקטים, ומיכל, אדריכלית וג'ודאית בעברה, והיא אחות אמצעית לשני אחים.
"אמא שלי התאמנה עד גיל 16 וגם אימנה, אבל בתקופה שלה ג'ודו הנשים לא היה מספיק מפותח, אז היא עזבה את הענף והתגייסה לצבא. אני הייתי ילדה משוגעת והיפראקטיבית, שהרגישה שהיא באה לידי ביטוי רק כשהיא זזה ועושה ספורט. הייתי בחמישה חוגים שונים, בכל אחד מהם לפחות פעמיים בשבוע, ושנים אמא הייתה על תקן נהגת מונית שלקחה אותי ממקום למקום. פשוט אהבתי לקחת משהו ולהיות טובה בו, בעיקר בדברים פיזיים".
"התאהבתי בג'ודו מהרגע הראשון, ובניגוד לבלט שהיה מאוד מסודר ואסור היה לזוז בו יותר מדי, בג'ודו היה לי הרבה מרחב ויכולתי להשתולל", היא נזכרת בחיוך. "בסוף השיעור הראשון המאמן הקפיץ אותי לקבוצה של הגדולים, אז הפידבק החיובי והתחושה שאני טובה גם גרמו לרצון להישאר. בג'ודו תמיד היה מסלול מאוד ברור לאן הולכים; יש אימונים, תחרויות ומטרות. זה לא שבגיל שש חלמתי להיות באולימפיאדה, פשוט אהבתי את זה ועשיתי מה שאפשר, גם אם זה אימון, שניים או שישה בשבוע".
לניר התבלטה מהרגע הראשון, דומיננטיות שגם הפכה לבעיה מסוימת עבורה בגיל צעיר. "בתקופה שהתחלתי התמודדות של ילדה בענף, העיסוק באומנות לחימה הי לא פשוט, כי חוץ מעוד אחת או שתיים, כולם סביבי באימון היו בנים שלא ידעו להתמודד עם העובדה שבת מנצחת אותם. הקטע החברתי תמיד היה חשוב לי ולא הבנתי למה כשהם מפילים אחד את השני אז הכול בסדר והם חברים, וכשאני עושה את זה – לא מפרגנים, לא מדברים איתי או נותנים לי יד לקום מהמזרן. זה היה נושא שיחה מאוד קולח בבית בשנים האלה. שאלתי הרבה שאלות ותהיתי אם כדאי לי לא להפיל אותם כדי שיאהבו אותי, ומה ההיגיון מאחורי כל זה. הייתי מאוד חזקה וחששתי להתחיל להרים משקולות שלא אהפוך לשרירית, ולפרקים ממש התביישתי בכוח שלי. למזלי ההורים שלי עשו עבודה טובה מאוד בהכלת הסיטואציה ולהסביר לי את הדברים".
"לא חשבתי על מה קרה בחצי הגמר (בתמונה) או על כך שאני בגמר אליפות העולם, רק התכוננתי לקרב מול יריבה מאוד חזקה"
נקודת המפנה אצל לניר נרשמה כאשר באחד הימים היא ראתה תמונה של ג'ודאית שרירית בשמלת ערב. "עד אז לא הייתה לי שום דוגמה של אישה חזקה שרירית ומוצלחת, שלא מתביישת בעוצמות שלה. הרי כל הדוגמניות הן דקיקות ויפות והן לא מרימות משקולות, והתחלתי לחשוב שאולי בעצם אין לי מקום בענף שאני רוצה להיות חלק ממנו. עכשיו המצב שונה, מועדוני הג'ודו מלאים בבנות ואם יש משהו שאני שמחה עליו, הוא שאני יכולה לשמש דוגמה לילדות אחרות".
בגיל 13 לניר מצאה את עצמה כבר בנבחרת ישראל. "הצטרפתי פשוט כשהייתה אפשרות, לא התקיימו מבחני קבלה ובמשך שנתיים הייתי חלק מהשנתון הכי צעיר. בנבחרת פגשתי עוד בנות כמוני וזה חיזק אותי שאני לא לבד, שיש עוד כמוני שעוברות את החוויה הזו וממש חיכיתי למפגשים האלה. בגיל 15 יצאתי לתחרות הבינלאומית הראשונה שלי באיטליה, במסגרת נבחרת הקדטים. שובצתי לקרב השלישי באותו יום, והייתי כל כך לחוצה שלא אגיע אליו בזמן, שבכיתי תוך כדי החימום. לא ידעתי אז איך התחרות עובדת אבל בסוף נרגעתי. ניצחתי בקרב הראשון שלי וסיימתי את התחרות במקום החמישי".
הסגנון של לניר הוא מאוד התקפי ואגרסיבי, והוביל כבר בגיל צעיר לניצחונות מרשימים לצד טעויות גדולות שהולידו הפסדים. במקביל לעיצוב דרכה בקרבות, היא התמודדה עם קשיים מנטליים. "אני אדם מאוד רגיש, ובגילים הצעירים לא ידעתי איך לנתב את זה למקומות הנכונים. זה הוביל לכך שבשנה הראשונה שלי בתחרויות בחוץ לארץ, הפסדתי בכולן. זו הייתה תקופה שההורים שלי מימנו הכול אז היה לי לא נעים שאין תמורה להשקעה שלהם. אבל גם כאן הם היו מדהימים, לא נתנו לי להרגיש רע, אלא אמרו שכרגע חשוב יותר לצבור ניסיון מאשר לנצח. בשנים האחרונות אני עובדת עם פסיכולוג הספורט נעם אייל, שעזר לי למצוא את המקום המתאים לרגשות שלי ואת היכולת להתכונן בצורה שעוזרת לי להתמודד עם רגישות היתר".
בגיל 17 חטפה הקריירה של לניר מהלומה לאחר שהיא קרעה את רצועות ברך ימין לקראת סיום אחד האימונים.
"זה קרה ערב לפני יציאה לתחרות חשובה כשהכול כבר היה ארוז ומוכן לטיסה. נשכבתי על המזרן ופשוט לא האמנתי שזה קורה לי. כשקורעים צולבת, זה כואב בזמן הפציעה ואז לא כואב יותר, אז פשוט החלטתי שלא קרה לי כלום ופשוט נסעתי חזרה הביתה באוטובוס. כשקמתי בבוקר הברך היה נפוחה כמו בלון. נסעתי לאורתופד שאבחן קרע ואמר לי שאני צריכה לעבור ניתוח ושנה שיקום, ושאולי כדאי לי פשוט כבר לא לחזור לג'ודו. ישבתי מולו בהלם ופשוט התחלתי לבכות".
לניר כמובן לא ויתרה על הקריירה ואפילו החליטה לבחור בטיפול שמרני ולהימנע מניתוח, כדי להגשים חלום ולקחת חלק באולימפיאדת הנוער האירופית שהתקיימו בטורקיה ב־2017. "בתחרות חבשו לי את הברך אחרי כל קרב, הדברים הלכו טוב ועליתי לחצי הגמר. שם פגשתי בלארוסית, שהמאמן שלה כנראה ראה שחובשים אותי, והנחה אותה לעשות תרגיל לא ספורטיבי ולתקוף לי את הברך, מה שגרם לי להפסיד. חזרתי לארץ בתחושה שהכול בסדר ושאני ממשיכה הלאה, אבל באימון הראשון שני הרשקו, המאמן שלי, לקח אותי החוצה, אמר שאני עדיין צעירה שיש לי מספיק זמן להתאושש, ושאני הולכת לעשות ניתוח ולהיכנס לתקופת שיקום שלקחה תשעה חודשים". במהלך השיקום החליטה לניר, שעד אז התחרתה במשקל עד 70 קילוגרם, לעלות לתחרויות עד 78. "בזמן תקופת השיקום עבדתי כל כך חזק, שהעליתי שישה קילו שריר על אותה מסת שומן והבנו שכבר עדיף שאעבור קטגוריה, מה שיאפשר לי אפילו להתחזק עוד".
הרשקו, מאמן נבחרת הנשים, כבר הפך לאגדה ספורטיבית. איך העבודה איתו?
"רמת המחויבות שלו להצלחה שלנו ושל הנבחרת זה משהו שלא תמצא בכל העולם. הוא חי, נושם, מדבר ואוכל ג'ודו מסביב לשעון וכל הזמן חושב איך לעשות אותנו טובות יותר. הוא מאוד קשוח, מאוד ישיר ואחד שאומר לך את האמת בפנים. אני מאוד סומכת עליו כי אני יודעת שהוא יגיד לי את הדברים שאני צריכה לשמוע, ולא את אלו שאני רוצה".
אתן חבורה גדולה של כישרונות, איך הוא מצליח לתת יחס אישי לכל אחת?
"קודם כול אנחנו מתאמנות כל הזמן יחד, כשיש התאמות לכל אחת לפי הדברים הספציפיים שהיא צריכה ממנו, כך שכל אחת מקבלת יחס אישי ותשומת לב ויכולה לעבוד עם התוכנית שלה. חוץ מזה, הוא פיתח שיטה שפשוט עובדת, ונמצאים איתנו כל הזמן גם המאמנים עידו בר וצ'רלס צ'יבאנה. האמת שאנחנו גם מכירות אותו היום כל כך טוב, שהרבה פעמים אם יש לי שאלה, אני יודעת כבר מה הוא יענה לי ופשוט עונה לעצמי".
איך זה לחיות כל כך צפוף בתוך נבחרת שנוסעת בכל העולם?
"אני נמצאת עם הבנות בנבחרת יותר מאשר עם המשפחה שלי, וזה שכולנו חוות את אותם הקשיים הפך אותנו למאוד קרובות. אנחנו תמיד שם זו למען זו, מבינות שהצלחה של אחת מאיתנו היא הצלחה של כולנו ויש בינינו קשר חזק מאוד. אני מתחרה תמיד בימים האחרונים של התחרות, ובאליפות העולם למשל, כשהן לא הצליחו בימים הראשונים, זה השפיע עליי מאוד".
לניר השתתפה בתחרות בינלאומית ראשונה לבוגרות בגיל 18. בנובמבר 2019 היא זכתה במדליית ארד באליפות אירופה עד גיל 23 ושנה לאחר מכן בארד באליפות אירופה עד גיל 21 ובזהב באותה המסגרת עד גיל 23. שנת 2021 נחשבת לשנת הפריצה שלה לאחר שזכתה במדליה ראשונה בסבב הבוגרות, וסיימה את השנה עם חמש מדליות, ארבע מכסף ואחת מארד בתחרויות גרנד סלאם יוקרתיות, בנוסף להגעה שלה למקום השביעי באליפות העולם. הרצף המרשים הזה גם עזר לה להשיג את הכרטיס לאולימפיאדת טוקיו. "בחצי השנה הראשונה של 2021 התחרתי בכל תחרות אפשרית והיו רגעים שכבר לא יכולתי לראות בתי מלון ושדות תעופה, אבל ידעתי שיש לי סיכוי קטן להגיע לטוקיו ושאעשה הכול בשביל להיכנס, לא משנה כמה אני צריכה לסבול ולנשוך שפתיים, אמרתי לעצמי שבסופו של דבר זה ייגמר. זו הייתה תקופה מורטת עצבים ובסופו של דבר השגתי את הכרטיס בתחרות האחרונה".
"לא הייתה לי דוגמה של אישה שרירית ומוצלחת, שלא מתביישת בעוצמות שלה. הרי כל הדוגמניות הן דקיקות ויפות ולא מרימות משקולות"
לניר הגיעה למשחקי טוקיו מדורגת 18 בעולם. בשלב הראשון היא ניצחה יריבה מונגולית תוך 18 שניות, אך בקרב השני נוצחה בידי יריבה ברזילאית, שדורגה חמישית בעולם, וסיימה את התחרות. היא גם אחת משלושת הג'ודאים שלא נטלו חלק בתחרות הקבוצתית, אך בכל זאת זכו לקבל את מדליית הארד שבה זכתה הנבחרת, מאחר שהייתה רשומה כחלק מהסגל.
"היה חשוב שאעבור חוויה של אולימפיאדה כי חוויה ראשונית היא מבלבלת, ולפריז כבר אגיע בהבנה שמדובר בעוד תחרות ובידיעה למה לצפות ואיך להתכונן. עכשיו אני במקום מבוסס יותר, מדורגת שנייה בעולם, והרווחתי ביושר את הפריבילגיה להגיע ליום התחרות בפריז, כאדם שונה ובסיטואציה הכי טובה עם הרבה יותר ניסיון, מקצועי ומנטלי".
עד כמה קשה להפוך מאנדרדוג לזו שכולם רוצים לנצח?
"אהבתי להיות אנדרדוג כי אהבתי להפתיע ולהוכיח, בשעה שלא ציפו ממני, אבל אני גם אוהבת את העמדה הנוכחית, כי זה אומר שאני מצליחה ויש לי הישגים. עכשיו היריבה שעולה מולי חוששת וזה נותן לי ביטחון".
עד כמה את שונה בחיים בהשוואה לקרבות על המזרן?
"ב־180 מעלות. בחיים אני דובון אכפת לי בכיין, שנמנע מעימותים. אני אפילו קצת מְרצה וחשוב לי שלאנשים סביבי יהיה טוב, והאופי התוקפני והקשוח שלי בקרבות יוצר כנראה איזה איזון שגורם לכל זה לקרות".
מבחינת מעטפת, יש לך היום כל מה שאת צריכה?
"בהחלט. בתור נערה עבדתי בכל עבודה מזדמנת וזה היה קשה, אבל היום יש לי אפשרות לעסוק בג'ודו בראש שקט. אני חלק מסגל הזהב בוועד האולימפי, איגוד הג'ודו עוזר מאוד וחברות אלטמן בריאות, ביטוח ישיר, דניאל מוטורוס ואייזנברג אליאש תומכים בי".
למה את שואפת?
"השאיפה שלי היא להגיע למקום שבו ארגיש שמימשתי את הפוטנציאל שלי ושארגיש מסופקת, זה מעבר להישג או מדליה כלשהי".
מה זה יום כיף בשבילך?
"לשבת בבית עם המשפחה לשתות קפה, לנוח ולדבר. האימונים והמסעות דוחפים אותי לקצה בחופש אני רק רוצה לא לעשות כלום".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה את?
"אני בחמש. אני בריאה, יש לי גג מעל הראש ואני קמה כל בוקר, חיה את החלום שלי – עושה מה שאני אוהבת וטובה בזה. בנוסף יש לי משפחה וחברים שאני מאחלת לכולם, וכולם בריאים, ברוך השם. לא צריך יותר מזה".
