לרוב, מי שעומדים במרכז המצלמות בהקרנות חגיגיות, אלו הפנים המוכרות של עולם הבידור הישראלי – שחקני הסרט או הסדרה – שמחייכים לעבר המיקרופונים הצמאים לתשובה. אך בהקרנה של הסרט הישראלי החדש "המזח", היה ניתן להבחין בדמויות שונות בנוף.
באזור הצילומים היוקרתי הסתובבו לא מעט אנשים מבוגרים ונרגשים, חלקם חובשי כיפה, עם תג מנצנץ על החזה, שתפסו הרבה יותר תשומת לב מהכוכבים. זה לא מפתיע, בהתחשב בכך שאותם אנשים הם לא רק הגיבורים של עלילת הסרט, אלא גם גיבורים אמיתיים שנלחמו עד הכדור האחרון בקרב חסר סיכוי מול הצבא המצרי במהלך מלחמת יום הכיפורים, הידוע כקרב "מוצב המזח".
רגע לפני שהסרט החדש "המזח" מאת הבמאי ליאור חפץ יעלה על המסך, זה זמן טוב להכיר את 42 החיילים שמוצאים את עצמם לבד במערכה, גם הרבה אחרי ששככו הקרבות.
סיפורו האמיתי והמטלטל של המוצב מבוסס על ספרו של ד"ר נחום ורבין (מגולם על ידי מיכאל אלוני) "האופציה של הדוקטור", שם הוא מתאר את חווייתו ממוצב המזח, עת פתיחת מלחמת יום הכיפורים, ואת מה שהביא אותו לעודד כניעה למרות התנגדות מפקדו.
ורבין היה אז רופא מילואים בן 29 מתל אביב, שמגיע בערב יום הכיפורים למוצב מבודד על גדות תעלת סואץ שכונה "המסרק", אך שמו המלא הוא "מוצב המזח". בבית ממתינה לו אשתו, בתיה (המגולמת על ידי אביב פנקס) הנמצאת בהריון בחודש תשיעי וממתינה לשובו ממשימת המילואים הקצרה. רוב החיילים במוצב הם יוצאי ישיבת הסדר שמתכוננים לצום, ובראשם שלמה ארניסט (המגולם על ידי דניאל גד), סגן צעיר בן 21 בסך הכל, שמפקד לבדו על המוצב.
מיום שני באותו השבוע, דיווחו חיילי המוצב בקשר על נוכחות גדולה של הצבא המצרי מולם, אך לא נראה שהידיעה הרעישה את הפיקוד. יותר מכך, הפקודה המורה לחיילים לישון בבגדים בוטלה וביום הכיפורים עצמו שהו במוצב לא יותר מ-25 חיילים, ביניהם ורבין ושני חיילים מהרבנות הצבאית שבאו לסייע בענייני דת, אחד מהם הוא טוראי אביחיל פלד (המגולם על ידי אמיר טסלר).
לאחר התקפת הפתע המצרית, מוצאים החיילים את עצמם בקרב יחיד מול רבים מודרני, כשמולם מטוסי הצבא המצרי, עשרות סיירות עמוסות חיילים מצרים וטנקים המתקרבים אליהם בהדרגה. צוות שריון מצטרף אליהם ומניינים עולה ל-42 חיילים, בערך כמו מחלקה אחת בודדת.
במשך שבוע הם נאבקים להדוף את המצרים, ובדרך נס הם גם מצליחים להחזיק מעמד. בינתיים, ד"ר נחום ורבין ספון בבונקר התאג"ד ומנסה להציל את חייהם של הפצועים הרבים, חלקם באופן קשה במיוחד. לאותו בונקר מגיע גם טוראי פלד, שהתנדב להילחם על אף תפקידו המנהלי ונפצע באורח קשה מאוד. בחוסר תנאים ורבין מנתח אותו ומצליח להציל את חייו, אך לזמן שאול.
כאשר הימים חולפים והחילוץ שהובטח להם מהפיקוד רק הולך ומתרחק, ורבין מבין שהסיכוי שלהם לצאת בחיים – אם ימשיכו להילחם – נמוג, וזה הזמן לחשוב על האפשרות המצמררת, כניעה.
זהו כמובן מקרה חסר תקדים. מעולם חיילים בצבא הישראלי לא יזמו כניעה בעצמם. כך גם סובר סגן שלמה, שמסרב לרעיון ומתפתח בינו לבין הרופא עימות חריף ונוקב. המפקד רוצה להשלים את משימתו הצבאית להילחם, והרופא רוצה להשלים את משימתו להציל חיי אדם. אתוס "מצדה" מול קדושת החיים.
בינתיים מלאי הציוד הרפואי נגמר וכך גם התחמושת. נחום מנסה לשכנע את שאר החיילים להיכניע בכל זאת למען הפצועים ופונה לפיקוד בעצמו, על אף חוסר המרות שבדבר. הפיקוד מטיל את החלטת הכניעה על כתפיו הצעירות של שלמה, ולבסוף הוא משתכנע ומסכים להיכנע. המצרים לוקחים אותם למול מצלמות של כלי תקשורת זרה, המתעדות ברעב את החיילים המותשים והפצועים עצורים בידי הצבא המצרי. אז הם מבינים, כי הצליחו לפגוע ביותר מ-142 חיילים מצרים.
בשבי הם חווים התעללות רבה בזמן שהם בטוחים כי כניעתם נתפסה ככישלון ובגידה, אך מופתעים לחזור לישראל כגיבורים. נחום זוכה לראות בלידת בתו, רנה, ששמה נגזר משמו המבצעי של המוצב וכל אחד מהחיילים הולך לדרכו, מלבד חמשת חבריהם שנהרגו בקרבות.
למרות הסיום המרגש, במהלך הקרנת הסרט מבהירים שלמה וחבריו כי עבור פדויי שבי, המלחמה לעולם לא נגמרת. הדברים שעברו במרתפי העינויים של הצבא המצרי, ילוו את רוחם עד יום מותם, וסבלם כמעט שאינו נשמע בחברה הישראלית.
כיום שלמה, לצד לוחמים נוספים מהמוצב, מנהל את עמותת "ערים בלילה", שתפקידה לעזור ולתת תמיכה לפדויי שבי. באתר העמותה הוא כותב "בדעת הקהל נושא השבויים והנעדרים נמצא בתרדמה, ואלמלא בני משפחותיהם וחבריהם של השבויים וקומץ משוגעים לנושא, היינו מגיעים חלילה וחס לשכחה…. הנני מזדעזע לשמוע במפגשיי הרבים ובהרצאות את השאלה: עינו אתכם בשבי? אני נדהם בכל פעם מחדש מהבורות".
מלבד סיפורם המדהים של לוחמי המוצב, הסרט מתאר קשר נדיר ואמיץ בין לוחם תל אביבי, שכל קשר בינו לבין הדת מקרי בהחלט, לבין חיילים דתיים המרגישים את רוח האלוקים בלחימתם. בימים סוערים כאלו, תזמון יציאת הסרט הוא לא פחות ממדהים – וכך גם סוברים גם השחקנים שמככבים בו.
"אני חושבת שהטיימינג של הסרט לא יכול להיות יותר מדויק, לצערי הרב", טוענת אביב פנקס, "אני מקווה שכמו בסרט גם פה הקירוב לבבות ינצח ונבין שבסופו של דבר מדובר באנשים, וזה הכוח הכי חזק. הלוואי שלא היינו צריכים להגיע למלחמה בשביל זה, אבל אני מרגישה שאנחנו כבר במלחמה".
"אני חושב שמה שיפה בסרט זה שנראה את עצמנו שם. זה מיקרוקוסמוס לחברה הישראלית" אומר דניאל מורשת שמשחק את עמוס שולטייץ, קשר המוצב, "אני מקווה שהקהל יבין שהגורל שלנו משותף, והכוח שלנו הוא רק שאנחנו מאוחדים, כמו החיילים בסרט".
"אני מקווה שלא נגיע לימי מלחמה כדי להתאחד, כולי תפילה שנמצא את דרך השלום בינינו" מסכם דניאל גד.
הסרט ייצא לאקרנים ב-3.8, כחלק מפרויקט מיוחד של תאגיד השידור הישראלי לציון 50 שנה למלחמת יום הכיפורים, ובהמשך יוקרן גם בטלוויזיה.
