בשונה מהקוד הפנימי ברוב הישיבות הציוניות־דתיות, שם נשמר הכינוי "הרב" לראי"ה קוק, עמידתו של הרב אהרן ליכטנשטיין, חתנו של הרב יוסף דב סולובייצ'יק (להלן: הגרי"ד), בראשות ישיבת הר עציון הביאה לכך שבישיבה פעמים רבות הכינוי כוון דווקא כלפי הרב סולובייצ'יק.
באותם ימים, בשנות השבעים והשמונים, תורתו של הגרי"ד הייתה כספר החתום בעיני הציבור הישראלי. לבד ממאמרים בודדים, וספרי "על התשובה" ו"בסוד היחיד והיחד" (פרי מפעלו ועריכתו של דודי המנוח, הרב פרופ' פנחס פלאי), נותר רוב תורתו של הגרי"ד עלום, ופרט לקומץ חוקרי מחשבת ישראל כמעט לא נלמדה.
בחלוף כחצי יובל שנים מאז פטירת הגרי"ד, חל מהפך של ממש בעניין זה. עשרות ספרים מתורתו, בלמדנות ובמחשבה, רבים מהם ספרי מקור וחלקם קובצי מאמרים וספרים מעובדים, הופיעו והופצו ברבבות עותקים ועוד היד נטויה. חלק גדול למהפך זה יש לזקוף למפעל המרשים של חבורת "מאוצר הרב", שבזכותו הולכים ונדפסים מעת לעת כתבים חדשים של הרב שהיו ספונים עד כה בכתבי יד.
מפליא ככל שיהיה, גם בחלוף שנות דור מאז פטירתו, טרם נכתב חיבור ביוגרפי מקיף עליו. פרקים שונים, רבים מהם אנקדוטליים או בעלי אופי הספדי, נכתבו בידי תלמידיו המובהקים (דוגמת הרב אהרן רקפת), אך עדיין חסרים אנו ביוגרפיה ראויה לשמה.
אתגר מחשבתי ולימודי
השפע העצום של משנת הגרי"ד אינו מקל על הלומד הרגיל את העיון במשנתו העמוקה, ולא רק בשל היקפו. הכתבים הלמדניים, בוודאי אלה שנכתבו בראשית חייו של הגרי"ד, מנוסחים לרוב ב"לישנא דרבנן", לשון חכמים שרק תלמידי חכמים הבקיאים ברזי הסוגיות העמוקות יוכלו להלך בהן כבני בית.
הכתבים ההגותיים כתובים לא אחת בשפתו הפיוטית העשירה והמיוחדת של הרב, רוויים ברעיונות פילוסופיים עמוקים, וכתובים בלשון שמובנת (ואולי מיועדת) בעיקר למיטיבי לכת בעולם ההגות. נוסיף לכך את הדיאלקטיקה והמורכבות שמלוות את משנת הגרי"ד ומאפיינות אותה, והרי לנו אתגר מחשבתי ולימודי של ממש.
וטרם דיברנו בתביעתו של הגרי"ד "איש האמת" מהאדם בן ימינו, ויהודי מקל וחומר, לא להסתפק בדת, ביהדות ובהלכה סכרינית, ורודה, מתקתקה, אלא להכיר גם בצדדים ה"פחות נעימים" שמלווים איש דת אמיתי: בדידות, סבל, ייסורים. בניסוחו האנגלי של הרב היה טמון גם חידוד "לשון נופל על לשון": Religion is not Paradise but Paradox, ובמילים פשוטות בעברית: בעיני הגרי"ד, הדת בכלל ותורת ישראל בפרט אינן גן עדן, אזור נוחות או מקור לבידור והנאה, אלא עימות מַתמיד, מחויבות, אתגרים, יעדים וייעודים. לא הרמוניה, שקט ושלווה, אלא מתח וניגוד.
במשך השנים, לרבות באלה הימים, הופיעו לא מעט ספרים, בעיקר אסופות מאמרים, שביקשו להנהיר את תורת הגרי"ד ולהנגישה לציבור הרחב. אך רק מעטים מהם, אם בכלל, עושים זאת באופן סדור, שיטתי ובהיר כמו הספר שלפנינו. למען הסר ספק נדגיש שבהירותו של הספר לא באה על חשבון איכותו וחדות תובנותיו.
המחלה הותירה חותם
המחבר, הרב ראובן ציגלר, הוא בן בית בתורת הגרי"ד, ומרכז מזה שנים רבות את מפעל הוצאת החיבורים מתורת הרב, שעדיין נותרו בכתבי יד ועל גבי קלטות שמע, לאור עולם. לצד זאת מלמד הרב ציגלר במשך שנים רבות את משנת הגרי"ד במסגרות שונות, הן במסגרת "בית המדרש הווירטואלי" של ישיבת הר עציון, הן במסגרות חינוכיות שונות.
ספרו "עוז וענווה", פותח צוהר חשוב ביותר לתורתו של הרב סולובייצ'יק. הוא בוחן באופן מעמיק נושאים שונים ומגוונים במשנת הרב, משנה שחבקה זרועות עולם: הלכה ופילוסופיה, תורה ותפילה, חינוך וקהילה, יחיד ומשפחה, שואה ומדינת ישראל, נצרות ונבואה, ועוד כהנה וכהנה. וכל זאת באופן בהיר כך שגם מי שאינו בקי בכתבי הרב יוכל למצוא את דרכו בהם.
בקיאותו של המחבר ועינו החדה ניכרות אפילו בפרק המבוא, ה"טכני" לכאורה, שבו הוא סוקר את תולדות הגרי"ד. אגב הילוכו מעיר הרב ציגלר על השפעת הביוגרפיה האישית של הרב על משנתו. כך למשל הוא מעיר שמחלת הסרטן שעמה נאלץ הגרי"ד להתמודד בשנות השישים, שהכתה אותו ואת רעייתו האהובה טוניה, הותירה חותם על תורתו. מכאן ואילך החל מדבר יותר ויותר על פגיעותו של האדם וחוסר האונים שלו, והחל מבליט מוטיבים של ענווה, כישלון, צמצום ותלות האדם בבוראו.
מכאן ואילך מפליג הרב ציגלר למחוזות שונים במשנת הרב, וביניהם מקומו של איש האמונה בעולם המודרני, מעמדה ותפקידה של הקהילה, תורת האדם וחיי המשפחה, מקומה של מדינת ישראל, משמעות ההלכה והתפילה בעידן המודרני ועוד.
בחינת הנושאים השונים נעשית מתוך נקודת מבט כוללת, תוך שיוט מתמיד בחיבוריו השונים של הגרי"ד והבאתם אל מקום אחד. והכול בשפה ברורה ונעימה, שהופכת גם סוגיות הגותית עמוקות מני ים לטקסט קריא וברור גם לקורא בן ימינו שאינו מורגל בספרי פילוסופיה.
מטבע הדברים, הספר אינו מקיף את כלל משנתו של הגרי"ד. הוא מנתח את הכתבים המרכזיים, דוגמת "איש האמונה הבודד" ו"איש ההלכה", שהיו לאבני דרך בולטות במשנתו. בדרכו הדידקטית, מעשה ידי פדגוג־אמן, מציג הרב ציגלר בראש כל פרק את נושאיו המרכזיים, ומנהיר את המהלך המחשבתי שעשה הרב בדרך ניתוחו אותם. כל זאת תוך השוואה למקומות אחרים בכתבי הגרי"ד ולמשנתם של הוגים אחרים, כגון ההשוואה המרתקת בין תורת התשובה של הגרי"ד לזו של הראי"ה קוק.
הסתייגות מטקסי יום העצמאות
הגרי"ד הגדיר את עצמו לא פעם כ"מלמד", משל היה מלמד דרדקי ב"חדר" ולא רבן של כל בני הגולה שעשרות אלפים צמאו לשמע מוצא פיו. כפי שמראה הרב ציגלר, לא היה כאן ביטוי של ענווה מזויפת, אלא תפיסת עולם. הגרי"ד ראה את תפקיד הרב, בראש ובראשונה, כמחנך ומלמד תורה המידבק בדרכי קונו, "המלמד תורה לעמו ישראל". פסיקת ההלכה, הסמכת מאות רבנים ועריכת חופות והלוויות לא היו אלא בנות לוויה לעיסוק העיקרי: לימוד תורה והרבצתה.
בסופו של כל פרק הוסיף הרב ציגלר הפניות "לעיון נוסף", והמבקש להעמיק בתורת הגרי"ד ימצא בהן עניין רב. גם המפתחות המצוינים והמפורטים שבסוף הספר עשויים לפתוח שערים רבים למבקשים להתרשם מהיקף הגותו של הגרי"ד ולבחון נושא מסוים שלה.
לצד העומק הלמדני וההגותי, ימצא המעיין בספר החדש עיון מעמיק בסוגיות שלהן השלכה רבת חשיבות גם לענייני דיומא, כאן ועכשיו. כך, למשל, הסתייגותו הנחרצת מעריכת שינויים בסדרי בית הכנסת, חידוש טקסי תפילה "מעין־דתיים", לרבות כאלה שהוכנו לכבוד יום העצמאות! ועמדתו השלילית – שאינה רווחת בחוגים רבניים בני ימינו – כלפי הניסיון לכפות נורמות דתיות באמצעות חקיקה, או האוטונומיה הרחבה יחסית שמעניק הרב לתלמיד ביחס למוריו ורבותיו.
יחסו של הגרי"ד למדינת ישראל, אי עלייתו לארץ ישראל למרות היותו מנהיג הציונות הדתית בצפון אמריקה והימנעותו אפילו מביקור קצר מועד בארץ הקודש, בדומה לידידו האדמו"ר מלובביץ', הן מן הסוגיות המרתקות, העדינות והמורכבות בתורת הגרי"ד. וגם להן ניתן מקום ראוי וחשוב בספר החדש שלפנינו.
בהקשר זה יש לזכור כי חוץ מביקור קצר בשנת 1935 עת ביקש להתמודד על כהונת רבנות העיר תל אביב – שבמהלכו נפגש גם עם הראי"ה קוק, שהיה כבר בערוב ימיו, והעביר שיעור בישיבת "מרכז הרב" – לא חזר הרב מעולם לישראל. זאת על אף שבתו, חתנו הרב ליכטנשטיין ונכדיו גרו בה.
למותר לומר שאותה אמירה שגרתית – שהדיה נשמעים היטב גם בספר שלפנינו – ולפיה "דאגתו לקהילת יהודי ארה"ב" היא שהביאה אותו להימנע מעלייה לארץ אינה יכולה להסביר את הימנעותו העקבית מביקור בה. לימים הוצעו להימנעות זו גם נימוקים הלכתיים שלפיהם אם יגיע לארץ ייאסר עליו לעזוב אותה, אך דומה שבעניין זה עדיין רב הסתום על הגלוי. דומה שמכאן נגזר גם יחסו לגולה, ואי שלילתו הנחרצת אותה.
דחייה של פניית בן־גוריון
כפי שמתאר גם המחבר, בצעירותו נמנה הגרי"ד עם חברי "אגודת ישראל", אך לימים שינה כיוון והיה לנשיא "המזרחי". חיבורו "קול דודי דופק" כמו גם חלק מדרשותיו הנלהבות בשבח ארץ ישראל ומשמעות מדינת ישראל מהוות בסיס איתן, מעמיק ומרהיב לעיגון משנת הציונות הדתית בעולמה של תורה.
בעניין זה עומד הרב ציגלר על ביקורתו הכפולה בו־זמנית של הגרי"ד, הן על "שתומי העין", החרדים שעיניהם סומות ומסרבות להכיר בנס תחייתה של מדינת ישראל, והן על ה"הוזים" – חץ שכוון במידה רבה לתלמידי הראי"ה – שרואים במדינה תכלית לעצמה, עד כדי "גלוריפיקציה והאלהה".
אגב עמדה זו, עורך הרב ציגלר את ההשוואה המתבקשת בין משנת הראי"ה והגרי"ד, ועומד על השווה, ובעיקר השונה, שביניהן. בעיני הגרי"ד, "איש ההלכה", אין לייחס למדינה ערך רוחני אלא אמצעי להגשמת מצוות יישוב ארץ ישראל. בעניין זה אולי היה מקום ל"הפגיש" את משנת הגרי"ד עם זו של ישעיהו ליבוביץ', ולהצביע, לצד השוני בתכנים ובוודאי בסגנון, על קווי ההשקה ביניהן.
כפי שעולה גם מהספר שלפנינו, בשונה מרבים מעמיתיו, בעיקר תלמידי הראי"ה, לא הלך הגרי"ד שבי אחר המדינה בעיניים עצומות, ולא הסתנוור ממוסדותיה. לא אחת, לצד אהבתו אותם וראייתם כחלק מרכזי בהגשמת היעד והייעוד של עם ישראל, ביקר אותם בחריפות.
כך, למשל, קבע – והייתה זו במידה רבה נבואה שהגשימה את עצמה ככל שחלפו הימים – שהרבנות הראשית לישראל נגועה בפוליטיזציה והפכה להיות גוף יותר פקידותי מאשר חינוכי. כמי שחי בתרבות האמריקנית שמקפידה הקפדה יתרה על הפרדה בין דת למדינה נרתע הגרי"ד, עד כדי סערת נפש של ממש, מעירוב התחומין המתמיד של שתי אלה בישראל. על פי עדות אחת, בשלב מסוים שלח אליו דוד בן גוריון שליח ועמו הבטחה כי אם ייאות לכהן כרב ראשי לישראל, הוא, בן גוריון, "ידאג" לבחירתו. תשובתו האופיינית של הגרי"ד הייתה נחרצת: "אני סולד מיכולתו של בן גוריון להבטיח מי ייבחר לכהן כרב ראשי לישראל וזו בדיוק הסיבה שאני דוחה הצעה זו בשתי ידיים".
עוז וענווה, הגותו של הרב יוסף דוב סולובייצ'יק, ראובן ציגלר
מאנגלית: שי סנדיק, מגיד, תשע"ח, 579 עמ'
פרופ' אביעד הכהן הוא נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט" ועמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים
