היצ'קוק אהב להשתמש בסרטיו ב"מקגאפין" כמכשיר עלילתי. מקגאפין הוא כלי המקדם את העלילה ומניע את פעולת הגיבורים, אך מנקודת ראותם של הצופים אין לו משמעות מהותית. דוגמה ספרותית לשימוש במקגאפין הוא סיפור הילדים "מעשה בשלושה אגוזים", החותם את הספר המפורסם "דירה להשכיר" מאת לאה גולדברג. הסנאי מעניק לגמד שלושה אגוזים כתמורה למחסה בביתו עד בוא האביב, ומפזר סביבם עננת הבטחה מסקרנת: "אתן לך שלושה אגוזים, ובהם שלושה סודות ורזים, והיה כל מי שיפתור את סודם, אין כמותו מאושר בעולם". בהמשך העלילה עוברים שלושת האגוזים יחד עם הילת הסוד שאופפת אותם מדמות אחת לשנייה, עד שלבסוף "תם המעשה בשלושה אגוזים, ומי יֵדע סודות ורזים, הבן הקטן אכל את כולם, עכשיו אין כמותו מאושר בעולם". הציור של הילד המחויך והשבע מבליט ש"סודם" של שלושת האגוזים טמון בסך הכול בטעמם המשובח.
גם ברומן הקצר שלפנינו משמש החבל כמקגאפין, מכשיר עלילתי שמניע את השתלשלות העניינים אך בסופו של דבר מתברר כחסר חשיבות כשלעצמו. נוכחותו של החבל בסוף הסיפור מתקבלת בשוויון נפש גמור: "אף אחד לא שילח מבט אל שני החבלים ולא השקיע בהם מחשבה, הם היו מוטלים על הקרקע כמו חפץ שהושלך".
העלילה פשוטה למדי: ערב אחד יוצא ברנהרד לטיול בפאתי כפרו, ובקצה יער האשוחים הוא מוצא חבל ללא קצה. גילוי החבל מטריד את מנוחתו, וטורד גם את שלוותם של איכרי הכפר הפשוטים. הם מחליטים לזנוח את שגרת חייהם בכפר ולצאת למשלחת אל מעמקי היער, הרחק ממשפחותיהם, כדי למצוא את קצהו של החבל. בהתחלה הם שולטים במתרחש, אך ככל שהמסע מתארך ומשתבש הם מובלים כמכושפים, נוהרים בעיניים עצומות אחרי קצה החבל, ללא כל אפשרות לסגת. ממש כמו הילדים המהופנטים מנגינתו של החלילן מהמלין. "ובכל זאת, הם כבר לא יכלו לחזור לאחור. למרות כל מה שקרה היום, לא נותרה להם כל ברירה אלא לעבור את ההרפתקה הזאת עד הסוף. השפעת החבל עליהם הייתה חזקה מכוח רצונם, הם נצמדו אליו כמו לקוּר דביק ברשת העכביש, ללא סיכוי להימלט…".
על גברים וזאבים
בתחילת המסע, החברים, שמכירים זה את זה מימים ימימה, מאוחדים ומשולהבים סביב מטרתם המשותפת. אך ככל שהזמן נוקף והם מסתכנים ומאותגרים בתנאים הקשים, נסדקת חברותם ארוכת השנים. ההרפתקה הולכת ומסתבכת וגובה קורבנות. בדינמיקה הקבוצתית חלות תמורות קיצוניות; מחבורת איכרים מלוכדת שחיה חיים קהילתיים, לקבוצה מסוכסכת ומפורדת שבסוף המסע בוזזת את חפציהם של החברים המתים ואינה טורחת להביא אותם לקבורה. "אף אחד לא העלה בדעתו לחפור בור בשביל המתים – לעניינים מכבידים כאלה לא נשאר עוד זמן עכשיו… אחד האיכרים עצם את עיני המת כדי לצאת ידי חובה, ומישהו אחר הרים קצת אדמה ועלים ופיזר אותם על חזהו. ואז יצא הטור לדרך".
בחירתו של הסופר באלמנט החבל מעניינת. זהו מונח עתיר משמעויות סמנטיות. הבולטות שבהן הן שתי משמעויות כמעט הפוכות, ברוח הביטוי המוכר מהמקורות "אחז את החבל בשני קצותיו", כלומר עשה או אמר שני דברים מנוגדים: חבל עשוי לשמש כחבל הצלה, ובה בעת הוא עלול לשמש לחניקה. בתחילת העלילה שתי האפשרויות פתוחות, אך ככל שהסיפור מתקדם מתבהרת לפיתתו הטרגית של החבל על הדמויות. יתרה מכך, תפקידו של החבל בסיפור הוא קונקרטי ומטפורי כאחד. הוא משמש כחפץ ממשי שמעורר סקרנות ושבגינו יוצא המסע לדרך, וברמה המטפורית הוא החוט, הציר שמניע את השתלשלות העלילה.
אלמנט עלילתי נוסף שנופח בסיפור רובד משמעות מעורר מחשבה, הוא להקת הזאבים שדולקת אחרי קבוצת הגברים, מעמידה אותם בסכנת חיים ומאירה אותם באור אירוני. מתברר שאין הבדל משמעותי בין החיות תאבות הדם הרודפות אחרי הגברים, ובין האיכרים ההולכים שולל אחר חפץ: "הזאבים לא הרפו מן הגברים. הם הלכו בעקבותיהם באותה נחישות מהופנטת שבה הלכו הגברים אחרי החבל". ואולי דווקא מוֹתר הזאבים מבני האדם; בעוד הזאבים תרים אחרי מזון במלחמת ההישרדות בטבע, הגברים מובלים בידי דחפים הרסניים ומשלמים על כך מחיר יקר.
הספר נע בזהירות על הציר שבין ריאליזם לאלגוריה. העלילה העמומה, נטולת זמן ומקום ספציפי, מעודדת לקרוא את הסיפור כמשל. עם זאת, הריאליזם שומר על מתח ואינו מרדד את הסיפור למחוזות דידקטיים־מוסרניים. גיבוריו של "החבל" מתוארים בחסכנות ובכלליות, ללא צלילה פסיכולוגית אל מעמקי נפשם. הוואקום שנוצר מאפשר לראות בהידרדרות המוסרית המתוארת אירוע שעלול להתרחש בנסיבות לוחצות מסוימות אצל כל אדם. רדיפה אובססיבית אחר רעיון מסוים, בהובלת מנהיג כריזמטי שיודע ללחוץ בערמומיות על בלוטות הרגש הנכונות ולרתום אנשים להתמסר להגשמת מטרה שהופכת למטרת־על – עלולה לדרדר כל אדם להתנהגות הישרדותית נחותה ומרוקנת מערכים.
הדמות שזוכה לתיאור המעמיק ביותר היא ברנהרד, הראשון שהבחין בחבל והחיש את המסע. הספר מתחיל בנקודת המבט שלו ובזיכרונות ילדותו: "הוא נזכר כיצד פעם בהיותו ילד קטן, עמד עם אביו בדיוק כאן מול השדה הזה. 'השיבולים הן כמו האושר', אמר האב, 'כשהאושר נעשה גדול מדי, הוא הופך לסֵבֶל'. ברנהרד היה המום, שכן רק לעתים רחוקות שמע את אביו – או כל אחד אחר בכפר – אומר משהו החורג מהדברים הפשוטים והברורים ביותר". לאחר מכן מבין ברנהרד שהוא תמיד נאלץ לעשות משהו כדי לזכות באושרו, וייתכן שהאזכור הזה מסביר את הריק שבנפשו ואת הנהייה הראשונית שלו למציאת קצהו של החבל. אשתו של ברנהרד, אגנס, היא האישה היחידה שזוכה לאפיון ממשי. דאגתה לגורל בעלה מייצגת את דאגתן של כלל הנשים בכפר בעקבות היעדרותם הממושכת של בעליהן.
התנהגות מבישה
האיכרים חיים חיי כפר פשוטים ומתפרנסים ממשקיהם ומשדות יבוליהם, כפופים לעונות הטבע ולתפקידים המגדריים המסורתיים. הנשים מטפלות בבית ובילדים, והגברים בחקלאות. יציאת הגברים למסע משבשת את הסדר הטבעי של הנשים ומכריחה אותן לעסוק במלאכות שנחשבו עד כה כמחוץ לתחום התמחותן. הן מחליטות ליזום ולקצור את היבול במקום להמשיך להמתין לגברים. סערה בלתי צפויה מרטיבה ומקפיאה את האלומות הקצורות, ולנשים לא נותרת ברירה אלא לארוז ולעזוב את הכפר.
הנשים ברומן מתגלות כבעלות תושייה. הן נוקטות יוזמה ומקבלות החלטות הגיוניות לפי המידע החדש שמגיע אליהן ובהתאם למציאות המשתנה. הגברים לעומתן פועלים בעיוורון ומונעים מדחפים ויצרים. המחבר שובר את הקלישאה המתייחסת לנשים כמי שמונעות מרגש. מצער שרק בעיתות משבר, כמו אלה שהסופר מצביע עליהן, יכלו הנשים להימלט מתכתיבי המוסכמות החברתיות ולממש את מלוא יכולתן.
המספר מדלג בין נקודות תצפית שונות, וכך נמסר לקוראים שכמה ימים לפני שהנשים עוזבות את הכפר שלהן, הגיעה קבוצת הגברים התועה ביער לכפר נטוש. הם פרצו לבתים, פשפשו בהם וגנבו חפצים. אחד מהם, ריימונד, אף זרע הרס והשתולל עם גרזן ומוט בחדרים הריקים. אלימותם הברוטלית היא אחת מנקודות השפל המוסרי של הגברים, ונקודה זאת מעוררת תמונת שיקוף מעוררת תהייה: האם באחד הימים גם הכפר הנטוש שלהם יופקר בידיהם הברוטליות של פורעים? האם צפוי לו גורל זהה?
עוד בזמן הפלישה והביזה בכפר, ברור לגברים שאת התנהגותם המבישה ייאלצו לצנזר, שאת ההתנהגות הבזויה הזאת יסתירו מהדור הבא. "בבוא היום יהיה כנראה מומלץ לספר רק בקווים כלליים על פרשת הכפר הנטוש או שמוטב להשמיט אותה לגמרי, כדי לא לעורר בילדים ובנכדים מחשבות לא נכונות".
מוסר בעת דחק
נקודת החולשה של הספר היא בשמות הפרקים. שמו של הספר, "החבל", פשוט ומתכתב באופן קצר וקולע עם הטריגר לעלילה. גם החלוקה לפרקים קצרים יחסית, בני שניים־שלושה עמודים, נכונה ומתאימה לקצב המהיר של השתלשלות העניינים. עם זאת, הכותרת שניתנה לכל אחד מהפרקים הקצרים מסכמת במשפט את האירועים שמתרחשים במהלכם ואינה מותירה מספיק מקום לדמיון, וכך כמו מייתרת את הקריאה בו. כך למשל, הפרק שבו מסופר כיצד גילה ברנהרד את החבל, נקרא "הגילוי", ופרק אחר נקרא "הם מטכסים עצה ומוצאים". ההלימה המלאה בין כותרת הפרק לתוכנו אינה מאתגרת את הקוראים. מוטב היה לו נשאר בידם מרחב לדמיון ולהשלמת מידע.
סטפן אאוס דם זיפן הוא דיפלומט גרמני ששימש בתפקידים שונים בעולם. "החבל", ספרו השלישי, הפך לרב מכר ועובד לסדרת טלוויזיה. סוד הצלחתו טמון בכך שהוא בוחן בתבונה סוגיות מוסריות מהותיות במצבי דחק. כיצד אנשים מתפקדים בסחף הלחץ החברתי? מי מתגלה כחלש ומי כחזק? כיצד מומלך מנהיג? מהי איכותה של מנהיגות טובה? הרעיון הזה אינו מקורי. סרטים, ספרי הרפתקאות וספרי מעשיות מבוססים על עלילה דומה, אלא שהספר נכתב היטב ובאמינות, ולכן אינו מנסה לייפות ולהלל את גבורת הלב הגברי אלא דווקא מצביע על מחיר עיוורונה.
הרומן הצנום מתאר מציאות שנגוזה מהעולם. עלילה שמבוססת על הליכה תמימה לאיבוד ביער בעקבות חבל, לא הייתה יכולה להתרחש בימינו. הוא משיב אותנו לעולם ראשוני יותר שבו אין מידע נגיש ומרושת שמאפשר לחקור את מקורו של החבל – פשוט לצלם, להפיץ ולהשיג תשובה. עולם שבו אפשר ללכת לאיבוד, באין טלפונים חכמים ונווטים סלולריים. אבל כאז כן היום, אפשר ללכת לאיבוד אחרי רעיונות.
