"תחום המושב" הוא מונח המוכר ליהודי רוסיה מהתקופה שבה הוגבלה התיישבותם בידי רוסיה הצארית לגבולות מוגדרים, והוא גם שם הספר המתאר את גבולותיה של שכונת שפירא בתל אביב שבה גדל מחבר הספר לפני כארבעים שנה. כמו בהקשרו ההיסטורי, משרטט תחום המושב גבול ברור של אפשרויות והעדרן, בין תל אביב לישראל השנייה שבדרומה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דו"ח אמ"ן: איראן במרחק שנתיים מפצצה גרעינית
– בנימין הורגן: "היה מאבק ארוך, אסתר הייתה פייטרית"
– היהדות האורתודוקסית מתקשה לעכל את מותם של רבניה הבכירים
המסע בעקבות הזמן האבוד הוא חלק ממהלך פואטי חשוב המתרחש כיום, וספרו של כהן בולט בו לטובה בהיותו נעדר בכיינות ותחושות קיפוח שמאפיינות את המבט אל העבר, וכן במבט החם שלו על עברו והמרכיבים אותו. חוטי הצער הדקים השזורים בספר מעצימים את יופיו של אריג ילדותו התרבותי, שהיה בו שילוב בין קודש לחול, בין מזרח למערב, בין גלות למולדת.
הספר מלא בשני מאפיינים נדירים בספרות הנכתבת כיום: אהבת אמת, כזו המודעת לפגמים ועדיין רואה את השלם שמאחוריהם; ועין טובה, הבוחנת את המציאות בכנות ובהומור. התמהיל הזה מאפשר קריאה מענגת בספר שהכנות שבו אינה נזקקת להצדקה העצמית של מניפסטים, שעה שכהן רושם בקווים דקים את דמויותיהן של שכניו לשכונת שפירא, מוריו בבית הספר והאדמו"ר החסידי שהיה מטאטא את רחובות השכונה בענווה.
אלא שהיתרונות האלה אינם מבטלים את הפגם העקרוני בספר, שהוא חלק מבעיה ספרותית רווחת היום, והוא הקלות הבלתי נסבלת של השירה. במאתיים השנים האחרונות מתקבלת שירה שנכתבת כמעט ללא מחויבות או מגבלה צורנית וצלילית, ובמסגרת זו נוצרו שירים חדשניים ומופלאים. אך בשנים האחרונות נפרם אף התפר הדק בין שירה לפרוזה, ויצירות הנכתבות בפרוזה בשורות קצרות נקראות ונבחנות כשירה, אלא שאין לכתוב בשורות שיר דברים שהפרוזה יכולה להכילם.
כהן כותב בכנות ובחום קטעי פרוזה מלוטשים ומיניאטוריים, עם הברקות אבחנה ולשון (כמו בקטע המצורף), אלא שכוח ההתבוננות והרגש החי שבהם אינו עושה אותם לשירה וודאי גם לא עושה צדק עם כישרונו. כדאי לקרוא את הספר משום שהוא, יש לקוות, מבוא לספר של דיוקנאות מיניאטוריים או סיפורים קצרצרים בפרוזה. כזה שיאפשר לכותב להביע את כישרונו ולספק את הקורא המבקש לקרוא עוד על חוויותיו, שאולי עוד ימצאו את הביטוי הראוי להן בספרות העברית.
כְּשֶׁתַּלְמִידָיו, / שֶׁיָּצְקוּ בַּגוֹלָה מַיִם עַל יָדָיו, / הָיוּ רוֹאִים בָּרְחוֹב / אֶת כְּבוֹד הָרַב / הֵם הָיוּ מַתְחִילִים לִבְכּוֹת / וְגַם הוּא הָיָה מַתְחִיל / לְהַזִּיל דְּמָעוֹת: / "בַּחֲלוֹם הֲכִי וָרֹד שֶׁלִּי", / הָיָה אוֹמֵר לָהֶם, / "לֹא הָיִיתי מַאֲמִין שֶׁדַּוְקָא / אֲנִי / אֶזְכֶּה לְטַאטֵא / אֶת אַדְמַת אֶרֶץ הַקֹדֶשׁ". // אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים הֵם לָרֹב / אֲנָשִׁים קְטַנִים / עִם תַּפְקִיד גָּדוֹל. / סַבָּא שֶׁלִּי יְהוּדָה הָיָה / אִישׁ גָּדוֹל / עִם תַּפְקִיד קָטָן.
תחום המושב, דורון כהן, אפיק, 75 עמ'
