אחרי הצבא, לפני התואר או סתם כך באמצע החיים – כבר כמה עשרות שנים נוסעים לא מעט ישראלים להודו, אך באופן מפתיע, כמעט אין ספרות שעוסקת בתופעה הזו. על רקע זה, הקריאה ברומן החדש של אמנון יובל, "הדרך לוורנאסי", היא בהחלט חוויה מרעננת ומסקרנת. הרומן עוסק ביואל, אלמן טרי המאבד את בנו היחיד בתאונת אופנוע בהרים שבצפון הודו. בסוף ה"שלושים" נוסע יואל להודו בעקבות בנו, במטרה לחקות את מסלול הטיול שלו, תוך קריאה צמודה וממושמעת, יום אחר יום, ביומן שכתב בנו.
נראה שזהו מודל מוצלח לכתיבה על הודו, שכן הרומן מסופר מתוך הטראומה של האב, ומתקיים בכמה רבדים שונים: הרובד הראשון מורכב מהמבט הזר של האב על הודו, ממחשבותיו ומזיכרונותיו על עברו הכאוב, והרובד השני קשור ליומן של הבן. הקשר בין הרובד המתווך את החוויה של האב לזה המתאר את החוויה של הבן מרשים למדי. הוא מספר לנו על הפער בין הדורות, פער בין הנאיביות של הבן והספקנות של האב, בין הפתיחות לסגירות, בין האיש הסתמי השקוע בשגרת העבודה לבין הצעיר ההרפתקן והרוחני. האב מתואר כפקיד אפרורי במשרד האוצר, וכך גם המחשבות והחוויות שלו מתוארים באופן סתמי למדי, קצת אטום, עם כאב שלא מוצא מספיק מילים להביע את עצמו. היומן של הבן, לעומת זאת, מתאר חוויה רוחנית ונאיבית של טיילן בהודו, הכוללת הרהורים על הנונשלנטיות ההודית כדרך חיים, דיונים חסרי מורכבות בבודהיזם וכדומה.
המשותף לשני הקולות הללו, המתוארים במחצית הראשונה של הרומן, ואף לקול השלישי, קולה של אביגיל, בת הזוג של הבן בשבועות שקדמו למותו, הוא הנרקיסיזם של החוויה התרמילאית, שהוא גם אחד מן המאפיינים הקלאסיים ביותר של הטיול. בסופו של דבר, האנשים השונים שמגיעים להודו כאילו מנצלים אותה. במובנים רבים, הודו היא רק פלטפורמה למסע נרקיסיסטי, ספק־רוחני ספק־זהותי, של המטיילים השונים בה. אפשר לומר שעבור הישראלי הממוצע, הודו היא לא ארץ: היא רק משל. "הדרך לוורנאסי" מציג את ההיבט הזה, קולע למטרה באופן מדויק ומתאר יסוד בסיסי בחוויית הודו הישראלית.
אך הספר מתחיל לאבד מכוחו כשמסתיים היומן ומצטרפת אביגיל, שהיא במובנים רבים מעין תמונת ראי של היומן, עוד עדות לקיומו הממשי של הבן בהודו. התפנית הזו בעלילה פוגמת ברומן בכמה דרכים: קודם כול, נראה שמבחינה סגנונית המחבר לא מצליח להכיל עוד דמות בצורה יפה כמו קודם לכן. אם בתחילת הספר היו שני קולות מובחנים – אחד של הבן ואחד של האב – נראה שהקול השלישי שמצטרף, קולה של אביגיל, אינו שונה באופן מהותי מהקולות שקדמו לו, וכך הוא מפרק את הפער האותנטי בין האבא לבן ומחליף אותו בקלישאות מיותרות.
היבט נוסף שבו הרומן מתחיל להתפרק הוא הסתמיות של האב, שהתיאור שלה בהתחלה היה מרשים במיוחד, אך לאט־לאט הוא מתחיל להעיק; יש משהו מתיש בהיעדר הציוריות והספרותיות, וחשק הקריאה נפגם.
ובכל זאת, מדובר ברומן שיש בו יסוד מעניין מאוד: מלבד הסיפור האישי של הדמויות יש בו הצצה לחוויה בסיסית מאוד בתרבות הישראלית, ומבחינה זו הרומן מצליח באמת לתאר יפה היבטים מסוימים של ההווי הישראלי. אנחנו מקבלים תיאור חי למדי, שעל פי רוב אינו נופל לקלישאות בנאליות (כגון כמה מצחיק ההודי שמדבר עברית ושר "אל המעיין"), אלא רק לקלישאות כנות ואמיתיות שאליהן נופל כמעט כל ישראלי שמגיע להודו.
הדרך לוורנאסי אמנון יובל, הוצאת אחוזת בית, 267 עמ'
