"ינוקא", ספרו השני של המשורר, העורך והמבקר דוד ניאו בוחבוט, הוא ספר עז וקשה לקריאה. כריכתו השחורה, גופן אותיותיו ומרבית שיריו, מעוצבים במתכונת השירה האקספרסיוניסטית של ראשית המאה העשרים, שעיצבה כלים חדשים לצעקת היחיד בעולם כאוטי ומלא עוול וסבל. זו הייתה שירה עזת מבע, ארוכת שורות ונשימה, גברית מאוד, שעסקה בצורה חשופה ולוהבת במצוקה שאין לשאתה; אורי צבי גרינברג הוא מגדולי הכותבים בז׳אנר זה בשירה העברית.
רוחו של אצ"ג מרחפת על הספר: ב"שירי הגברות העולה" שלו הוא בא חשבון עם תאוות הנשים שלו שמקורה באהבה (ובתשוקה) אל אמו: "מֵאִשָּׁה אֶל אִשָּׁה מְסִלַּת הִתְלַהֲבוּת לָאָבְדָן הָאֶחָד, הֶעָמֹק. מִנִּקְבָּה אֲפֵלָה יָצָאנוּ לַשֶּׁמֶשׁ וְכָל מַאֲוַיֵּינוּ / לְנִקְבָּה. מֵרֵיחַ הָאֵם, בְּשָׁכְבֵנוּ עַל שָׁדָהּ, רֵיחַ הָאִשָּׁה סָפַגְנוּ: וְזֶהוּ שִׁכָּרוֹן הַמְלַוֶּה". התאווה הזו – שאין שום דרך לממשה בלא סלידה עמוקה – היא המוטיב החוזר בספר.
מי הינוקא שהעניק לספר את שמו? אולי הוא המשורר שנחשף למיניות בגיל צעיר מדי, או הצורך שלו באהבה המושלך שוב ושוב על דמויות בחייו. מוטיב האישון – איש קטן ואפילת העין הרואה – הופיע בספרו הקודם של בוחבוט, "באישון ליל נצח". האיש הקטן הצופה באפילה הוא גם המוטיב המרכזי בספר שלפנינו. באחד משירי המפתח בספר מופיע שיר מזעזע, שבו צופה המשורר עם אחותו הקטנה באימו המקיימת יחסי מין ונוטלת סמים עם בן זוגה. המבט המבעית אל עריית האם הממשית והמטפורית מניחה את כל קיומו של המשורר בחטא: הצפייה באם כבשר ודם הופכת את הילד לשותף כפוי במעשה גילוי עריות תודעתי של עצם קיומו. בשורש הספר מונח חטא ההולדת שהיתמות היא הביטוי לו: "שָׁמַיִם שְׁחֹרִים בְּיָתוֹם הֵם שִׁירִים טְהוֹרִים", הוא כותב כמה פעמים בספר. אבל אפשרות הטוהר חוּללה בגיל כה צעיר, עד שהיתמות הממשית והמטפורית היא בעת ובעונה אחת גאולה ואובדן בלתי נסבל.
זוהי גם הגאולה שמוצא המשורר בגבריות, שראשיתה און ואחריתה אין אונים. בוחבוט כותב את האופן שבו הקדימה והניעה ההתבגרות המינית את הבשלות הנפשית, ודחפה אותו לקשרים מיניים ורומנטיים בניסיון נואש למצוא את מה שאבד. זהו כישלון ידוע מראש, שכן התנועה הנדרשת דקה מן הדקה ורוויית חמלה, שני מרכיבי יסוד שנעדרו כליל מילדותו.
את מרחב הזוועה הזו מעצב בוחבוט בשפה אפלה, עשירה וכישופית, שהעמיקה והבשילה מאוד מאז ספרו הראשון. "ינוקא" כתוב בשפה שירית שכמעט ואין למצוא כמותה היום בשפה העברית, והיא מרובדת, שירית לעילא ואין בה שורה שאינה שירה. במציאות של חשיכה גמורה, שירה היא המרחב הטהור היחיד.
רָקִיעַ שָׁתוּי רוֹקֵעַ בְּרַגְלָיו מֵעָלָיו / אַךְ יֶלֶד יָתוֹם יַחֲרִישׁ מַעֲלָלָיו בַּאֲשֶׁר יַחֲלֹם / עוֹלָם שְׁמֵימִי בְּאוֹר הַיּוֹם / יָקִיץ כְּאַרְנֶבֶת אֶל פִּיו שֶׁל נְחַשׁ הַדִּמְיוֹן / שֶׁיִּלְפֹּת וְיַתִּיר // אֶת חַבְלוֹ הַטַּבּוּרִי / מִסְּבַךְ הָרֶחֶם הַטָּרִי / תַּחַת שָׁמַיִם טְהוֹרִים; / שִׁירָה יַתִּיר.
