בוקר אחד אני שולחת לאלון הודעה "יש מסעדת דגים חדשה בממילא, נלך לבדוק אותה השבוע?" הוא שואל אותי "איך קוראים לה?" ואני זוכרת, אבל כותבת לו "לא זוכרת", כי אני יודעת שאם הוא יֵדע איך קוראים לה הוא לא ירצה לבוא. איזה מין שם זה למסעדה "הפי פיש"? איזה דג היה שמח להיות מונח על צלחת לצד גרגירי חומוס או צ'יפס? אז אני משקרת ומקווה שהאוכל יהיה טוב יותר מהשם.
בכניסה הוא צוחק ולא אומר יותר מדי. אני קוראת את התפריט בעיון, אומרת בקול מה בא לי שנזמין, ואז מרימה את הראש ורואה אותו עוד מסתכל מסביב, מבסוט, קולט את המבט התמה שלי ואומר "אני מתרשם מהאווירה, מהרוח". באמת נעים שם במרפסת הענקית, על אחד הגגות בשדרות ממילא. המקום מעוצב כמו טברנה יוונית, וכל כמה דקות חולף מגש עמוס מזטים על פנינו. ואלון, כשמביאים לו את יוון, הוא שוכח מהכול.
מסעדות דגים יכולות ליפול לשעמום בקלות, ולהציע בעיקר סוגי דגים שלמים על הגריל או בתנור. אבל לא "הפי פיש". הם כאילו בחרו את כל מנות הדגים הטובות סביב הים התיכון וקיבצו אותן תחת שמשייה אחת, ואנחנו נהנים מכל העולמות – גם טברנה יוונית וגם קוסקוס דגים.
תוך כדי שאלון עף ואני בפלאפון, השולחן אט־אט מתכסה בכל טס המזטים (שמגיע עם כל מנה של דג שמזמינים). סלטי ירקות צבעוניים בקעריות קטנות, חציל קלוי מתובל בירק, סלט ביצים עם בצל מטוגן, סלסת עגבניות חמצמצה רעננה, סלק מבושל בתחמיץ, טחינה חלקה עם גרגירי חומוס חמים וגם צזיקי ירקרק מדהים וחרפרף. לצד כל אלו היו פרנות חמות משוחות בשמן זית.
יש מנה אחת שמסקרנת אותי במיוחד – צ'יפס סלוניקאי, אני מזמינה אותה ואז את כל השאר. מגיעה מנה של צ'יפסים צהבהבים ארוכים ופריכים ומעליהם תבלין גריל כלשהו והמון פטה רכה מגורדת. לא חשבתי שזה יהיה כל כך טעים. תפוחי אדמה מטוגנים עם פטה. אבל זה מושלם. אלון ברגעים כאלה נזכר שיש אלוהים והוא אומר לו "תן לי את הכוח להפסיק לאכול את הצ'יפס הזה".
ומזל שהגיע הקרפצ'יו והסיח את דעתו. הוא היה עדין ונקי בטעמים, מעט לימון כבוש, מעט פלפל טרי חריף, זרעי עגבניות, צנון, כוסברה. הכי חסר מעוף והכי טעים בעולם.
העזתי והזמנתי גם קוסקוס דגים (מזל שאמא שלי לא קוראת את המדור). במקום נתח של דג נחו על הקוסקוס ארבע קציצות בורי שחומות. במקום מרק של ירקות גדולים ויפים, היה בליל של פלפלים קלויים, עגבניות וגרגירי חומוס. כעסתי על עצמי שהזמנתי את זה, ונשענתי אחורה. מהר מאוד הגיעו לאפי אדי הריח ושבו את ליבי. היה לזה ריח מדהים. התקרבתי למנה וטעמתי בעדינות ובהדרגה, כף קטנה, ואז כף גדולה, ואז טרפתי את הכול יחד עם הטרשי שהיה מוגש בצד. זו הייתה מנה מופלאה, לא מסורתית בשום צורה – אבל מופלאה. משחק מדהים של טקסטורות וטעמים. אלון מסתכל עליי וצוחק את הצחוק של חייו. הוא יודע שמעולם לא פרגנתי לשום קוסקוס שטעמתי בחוץ. ועזבו את כל מה שהגיע מעל: הקוסקוס עצמו, הגרגירים, היו מדהימים. לחלוטין נעשו בעבודת יד והרבה סבלנות – דקיקים ואחידים ונמסים בפה. מושלם.
הזמנו גם דג שלם, כי בכל זאת, מסעדת דגים. אהובי הלברק הגיע פתוח, בדיוק כמו במסעדה ההיא בסלוניקי, ועל ליבו פוזר תבלין גריל (אותו אחד מהצ'יפס). זו שיטה משונה להגיש דג שלם, כי כל הכיף זה להתעסק עם העצמות, ובכל זאת, הוא היה עשוי מושלם. בדיוק על השנייה. רך ועדין, בשרני וטוב.
לקינוח הזמנו נמורה. התפריט לא פירט יותר מדי, והמלצרית דיברה מהר, אבל כמה גרוע יכול להיות קינוח שקוראים לו נמורה? וצדקתי. סוג של כנאפה מבצק פילו ממולא בתערובת של גבינת עיזים רכה וסולת מבושלת, פיסטוקים קצוצים וסירופ מי זהר. אולי כדאי לשנות את שם המסעדה להפי־מן. כי אנחנו בטוח היינו מרוצים.
