יוקר המחיה מכביד כמעט על כל היבט של חיינו, ואחד הבולטים שבהם הוא ענף המסעדנות. בשנה האחרונה בתי אוכל רבים ייקרו את התפריט שלהם ב־10־20 אחוזים, מה שהופך את אופציית הארוחה העסקית למשתלמת מתמיד, ומאפשר ליהנות מארוחה משובחת במחיר סביר.
סידורים בירוקרטיים בעיר הבירה הובילו אותי לחפש מקום לסעוד בו בשעת צהריים. מלווה בשני המתבגרים חובבי האסייתי, מצאנו את עצמנו ב"נאיה", השוכנת במיקום מושלם בהרי ירושלים, מעל כביש 1. כנראה לא רק אנחנו חשבנו כך, כי עם פתיחתה ואף שהשעה הייתה רק 12:00, היא התמלאה תוך דקות ספורות.
הדבר הראשון שמבחינים בו כשנכנסים למקום הוא המטבח הגדול ועמוס העובדים וההמולה. תזמורת שמנגנת בהרמוניה של קרקושי סירים, חיתוכי רולים ותסססס של מחבתות ווק.
העיצוב בכללותו עשוי היטב: מהחוץ הקסום שהזכיר לנו חצר טיבטית בדרמסאלה ועד הצורה הייחודית של דפי התפריט.
הארוחה העסקית כאן כוללת מנה ראשונה במחיר העיקרית וגם את משקה הבית של המקום – לימונדת ג'ינג'ר־רימון. פתחנו עם הראשונות: הבכור הלך על רול גיוזה מטוגן. בהתחלה לא הבנו מה זה בדיוק "רול גיוזה", שהרי גיוזה היא סוג של כיסון, אבל אז התברר שהכוונה בכלל לבצק מגולגל; פחות אגרולי, יותר בכיוון של סיגרים. בתוכם שכנה תערובת של עוף טחון ופטריות שהייתה טעימה ובעלת מליחות מאוזנת וגם הטיגון הצליח להיות קראנצ'י בלי להיות נוקשה, תודות לזמן טיגון מדויק.
מספר 2 (מעל שלושה ילדים מתחילים לכנות אותם לפי סדר ההולדה/ירושה) הלך על "פיק גאי" – שש יחידות של כנפי עוף קריספיות (שמישהו יאהב אותי כמו שהוא אוהב להתלכלך מאוכל) ברוטב צ'ילי אננס מתקתק ובעצם כל מה שאתם חושבים כשאתם מדמיינים רוטב אסייתי. שתי נקודות על הצלחת הנלווית לשאריות ועל המגבונים. אני, לעומת זאת, הלכתי על סלט "יאם וון סן" – אטריות זכוכית, סלרי, קצת יותר מדי בצל סגול והשלישייה האולטימטיבית לסלטים: כוסברה, נענע ובצל ירוק. רוטב הנאם ג'ים הוסיף חרפרפות ובסך הכול הסלט היה מרענן אבל לא נרשמה התלהבות יוצאת דופן.
המשכנו לעיקריות. מיד כשראיתי בתפריט ראמן ברווז, לא יכולתי לסרב לו. אין הרבה מקומות שיודעים להכין מרק ראמן טוב בארץ, ועוד פחות מכך ראמן כשר, שכן הציר הקלאסי מבוסס על החיה שאין לומר את שמה. ראמן הוא ארוחה שלמה בצלחת אחת, וכשהוא עשוי היטב אין ביס מושלם ממנו. כאן הוא כלל נתחי ברווז שנצרבו קלות והמשיכו להתבשל במרק עצמו, אטריות חיטה, ביצה רכה (הצעת חוק: להוסיף ביצה רכה לכל מרק אפשרי), עלי באקצ'וי ובצל ירוק וכמובן חריף (אפשר לבקש בצד). הראמן היה מוצלח בסך הכול, הרכיבים עבדו היטב ביחד וכל אחד לחוד, אלא שהבסיס לכול – ציר הברווז – לא היה מספיק עמוק וארומטי. כאמור, משימה לא פשוטה.
המשכנו לצ'או פאן. בניגוד למקובל (אורז מוקפץ) כאן הלכו על דפי אורז רחבים א־לה פאד סיו יו, כשהם מוקפצים עם פרגית, שעועית ירוקה, פלפלים ונבטים. האטריות היו כיפיות, במרקם לא מסטיקי ולא קשה, ובסך הכול – מוקפץ כהלכה. המנה האחרונה והחלשה מכולן הייתה שווארמה הודית: נתחי פרגית מתובלים בקארי עם עגבנייה צלויה, בצל כבוש ויוגורט טופו חמצמץ שהגיעו מעל פיתת צ'פאטי פתוחה ששימשה כמצע.
גזרת הקינוחים פה מושקעת במיוחד. הם כולם עשויים במקום והדבר בהחלט ניכר.
בחרנו ב"שוקולד בוטנים" שהייתה ענן שוקולד עם בוטנים מקורמלים, קראמבל קקאו, סורבה שוקולד ודפי שוקולד דקיקים ומרשימים. קינוח שוקולדי מאוד, לחובבי אסכולת המריר. התעלתה עליה מנת הליצ'י ורדים, אחד הקינוחים הכי מהממי־חך שיצא לי לטעום לאחרונה. מדובר בקרם ליצ'י והל, מרנג רך וחצי עשוי, תותים, ליצ'י ועלי מנטה ומעל לכול קציפת ורדים שפשוט אי אפשר להפסיק לאכול. אוורירית, קלילה ומאוד־מאוד מיוחדת.
בדומה לאחיותיה מקבוצת "דרך הגפן" (דרך הגפן, פופ־אפ קפה, משב פוד טראקס והפטיסרי החדש והמצוין "הרים"), גם נאיה מצליחה לשמור על רמה גבוהה בזכות ניהול מקצועי שיודע להביא לסועדים שלו חוויה קולינרית הוליסטית ומוקפדת.
