בסתיו 1939, עם פלישת הצבא הגרמני לפולין, כתב גנרל ג'ון ק. הר, קצין חיל הפרשים הראשי בצבא ארה"ב, מכתב לפקודיו, ובו דרש מהם להצהיר האם הם תומכים בחיל פרשים על גב סוסים, או במעבר לכוחות ממוכנים ומשוריינים. הדבר יצר דילמה לפקודיו, שכן הר תיעב את עצם המחשבה כי יש להצטייד בטנקים ובנושאי גייסות, והצהרה כי הם תומכים בכך הייתה עלולה לפגוע בקריירה שלהם. בהמשך אמנם אִפשר הר ליחידות ממוכנות לקום, אך סירב שהדבר יבוא על חשבון רג'ימנט פרשים אחד. כמוהו חשבו גם קציני החיל הראשיים בחי"ר ובארטילריה.
- עיתון של החיזבאללה טוען: הסיוע האמריקני ללבנון נועד לסייע לישראל
- "אפילו הוא מגיע": בן גביר הפך לפרזנטור של חמאס
הרמטכ"ל דאז, ג'ורג' מרשל, שהבין את הצורך במיכון הצבא, ביטל את תפקידי קציני החיל הראשיים וחיסל את ההתנגדות. רמטכ"ל אחר היה עשוי להחליט כי יש להימנע ממחלוקת, ובמקרה כזה היה הצבא האמריקני מטיל לשדה הקרב כוחות שהיו חסרים את האמצעים לנצח בו. במקרה אחר, כאשר הוצגה לצבא הגרמני בסוף המאה ה־19 מכונת הירייה, אז חידוש מהפכני, אף חַיִל לא רצה בה: הרגלים טענו שהיא כבדה מדי להסתערות, הפרשים טענו שהיא מסורבלת מכדי להתקינה על סוס, ואנשי הארטילריה התנגדו בטענה שהם פועלים מטווחים גדולים בהרבה.
צבאות הם ארגונים שמשתנים לאט. הדבר נובע מהיותם ארגונים גדולים ובירוקרטיים, עתירי משאבים וכוח אדם, המופקדים על ביטחון המדינה מפני איום חיצוני. הגדרת משימתם מחייבת אותם לבצע שינויים בזהירות ובאחריות. להחלטות בנוגע לתהליכי בניין כוח עשויות להיות השלכות כבדות משקל. השלכותיה של החלטה להאיץ תהליכי בניין כוח סביב פיתוחים מסוימים מבלי לקחת בחשבון את הזמן הנדרש להטמעת מערכת או שיטת לחימה בקרב הכוחות, או החלטה להצטייד באמצעי־הלחימה הלא נכון על חשבון אמצעי אחר – יכולות להיות דרמטיות.
הקלישאה מוכרת, אך לרוב נכונה: האתגר המרכזי של צבאות הוא להתכונן למלחמה הבאה, לא למלחמה הקודמת. הדוגמאות ההיסטוריות הנזכרות לעיל, ורבות אחרות, מלמדות שפעמים רבות ההבדל בין כישלון להצלחה במלחמה נעוץ ביכולתו של הארגון הצבאי לקרוא נכון את השינויים הטכנולוגיים והחברתיים, ולרתום אותם לשינוי מקיף. לא אחת מובל השינוי על ידי קבוצת קצינים, מעין "טורקים צעירים", שחותרת לסדר חדש תחת זה הישן.
חשיפת האויב הנעלם
בשנים האחרונות מיישם צה"ל שינויים מהותיים במבנה ובהפעלת הכוח, תוך שילוב חזית הטכנולוגיה של המאה ה־21, שפתחה מרחב של אפשרויות חדשות. תא"ל ערן אורטל, מפקד מרכז דדו לחשיבה צבאית, הוא אחד הקצינים הבולטים שהובילו את השינוי האינטלקטואלי בצה"ל. בספרו "המלחמה שלפני" הוא מבקש לתאר את האופן שבו נדרש צה"ל להשתנות כדי להיות מוכן טוב יותר לאתגרי ההווה והעתיד. מלקחי ההיסטוריה למד אורטל שמחובתו של הצבא לקיים, עוד בטרם מלחמה, דיון תיאורטי נוקב שיבחן את תפיסותיו, שאם לא כן הוא עלול לשלם מחיר יקר. במקרה של ישראל זהו גם מחיר שהיא אינה יכולה להרשות לעצמה, שכן אין לה אוקיינוס או מרחבים עצומים שחוצצים בינה לבין אויביה.
הספר הוא אסופת מאמרים שכתב אורטל (לבדו ועם אחרים), שבהם הוא מתאר את הפערים במענה וביכולות של צה"ל לנוכח האתגרים שמולם הוא ניצב. במאמרים השונים מפורטים רעיונות ותפיסות להשתנות מקיפה של צה"ל, כך שיוכל לגבש מענה רלוונטי לאיומים העומדים בפניו. כך למשל, במאמר שנכתב במקור עם אלוף תמיר ידעי, מפקד זרוע היבשה, מבקר אורטל את מבצעי ההרתעה בעזה. הוא מגדיר אותם "דפוס אסטרטגי ודוקטרינה במבוי סתום", ו"פעולות גמול שהסתבכו". אף שהוא מודה שהפעולות הללו סיפקו לישראל תקופות שקט יחסיות, התפיסה שמאחוריהן גם "אפשרה לאויבינו לחזק את מעמדם ואת האיום הצבאי שלהם עלינו". על נקודה זו קשה להתווכח.
במאמר אחר מצביע אורטל על הצורך לחשוף את האויב הנעלם, שכן חיזבאללה וחמאס – צבאות הטרור, כהגדרת הרמטכ"ל אביב כוכבי – פועלים באופן מבוזר בכוחות קטנים, ומשגרים רקטות וטילים לעבר העורף הישראלי. "האויב", כותב אורטל, "מסרב להיכנס לכוונות הנשק שלנו המוכרות לו היטב ולהירכש כמטרה". לפיכך הוא מציע להתמקד בהכרעת צבאות הטרור "באמצעות שלילת יכולת השיגור שלהם". לתפיסתו יש לעשות כן באמצעות תמרון יבשתי שיתמקד בפגיעה במערכים אלו, שהכוחות שישתתפו בו יהיו מצוידים במערכות מתקדמות שיאפשרו להם לחשוף ולפגוע בפעילי חיזבאללה וחמאס. פגיעה כזו תאפשר לשלול מהאויב את הרכיב העיקרי בתפיסת ההפעלה שלו ולנהל, בתום המלחמה, מערכה עוקבת, בדומה ל"מכסחת הדשא" באיו"ש או המערכה בין המלחמות (מב"ם) בסוריה, שתמנע את שיקומו.
אורטל עושה שירות חשוב בכך שהוא מחזיר למרכז הדיון את מושג ההכרעה ואת מרכיב התמרון היבשתי כהכרחי להשגתה. בבניין הכוח של צבאות ישנן שתי גישות בסיסיות: האחת קוראת לסגירת פערים ביחס לאויב ולמוכנות, והשנייה קוראת לחיזוק היתרון היחסי. במקרה הישראלי יהיה זה המשך ההשקעה בחיל האוויר ובאמ"ן. אך מה על הכוח היבשתי? כוחות היבשה של צה"ל מצויים בשנים האחרונות במה שמזמן זכה לכינוי "מבוכת היבשה", בשל הרתיעה מהפעלתם בשדה הקרב.
בספר מציג אורטל כיוונים שונים שמטרתם להשיב את הרלוונטיות לכוחות היבשה. בבסיסם עומד הרעיון לרתום את חזית הטכנולוגיה, המתבססת על העברת מהירה של מידע, ואת היכולת לחבר מערכות ויכולות שונות, כגון כלים בלתי מאוישים וכלים אוטונומיים ליצירת רשת אחת. כל זאת כדי לאפשר ליחידות התמרון יכולות שרידות, גילוי, אש מדויקת והשמדה, וכך להחזיר את התמרון למרכז הבמה. על פי אורטל, הכוחות המתמרנים לא יכבשו שטח לשם כיבושו אלא יגיעו לשטח שבו נמצא האויב כדי לחשוף אותו ולהשמידו ביעילות מרבית – בעיקר כדי לפגוע ביכולות השיגור של רקטות וטילים, ובכך לנטרל את האיום על העורף הישראלי תוך פגיעה קשה באויב.
בין כוחות עילית ליחידות אפורות
אורטל נמנע מלהתייחס בספרו לאתגר שעימו מתמודד צה"ל, צבא שמצד אחד יש בו כוחות עילית קטנים שמצוידים במיטב המערכות ומאומנים היטב, ומצד שני יחידות רבות של צבא היבשה, בעיקר יחידות מילואים, שפותחות פער הולך וגדל של ציוד, מוכנות וכשירות. מוטב היה להתייחס גם לצורך של צה"ל לחזק את כוחותיו הממוכנים והמשוריינים, כדי שיהיה ברשותו סדר כוחות גדול מספיק, גם אם בינוני בכושרו.
הצורך הזה עולה בבירור גם במסגרת לקחי המלחמה באוקראינה. הקמת מסגרות יבשתיות גדולות דורשת זמן ממושך, בעיקר מבחינת ההכשרה של דרגי הפיקוד והמטה המקצועיים שאורכת שנים. לצה"ל נדרש כוח יבשתי גדול, משוריין/ממוכן, כשיר ודרוך – גם אם חלק ניכר מכוח זה מצויד בכלי רק"ם ובכלי ארטילריה מדור ישן, המשודרגים רק במרכיבים חיוניים מסוימים דוגמת מערכות מיגון מסוג "מעיל רוח" ומערכות נשק יעילות נגד אדם ומבנים. אפשר להתווכח על היקף הכוח הדרוש לצה"ל כדי לבצע מהלכים התקפיים משמעותיים בשתי זירות בו־זמנית, אבל כל כוח שיוגדר כרב־זירתי יידרש להיות כשיר, ואפילו כשיר מאוד. המציאות היא שבינתיים נוצרים בצה"ל פערים גדולים בין יחידות עילית ליחידות שדה אפורות שעשויות לשאת על כתפיהם את מרבית הלחימה.
הצטיידות במערכות טכנולוגיות מתקדמות אינה מספיקה אפוא. אורטל מודע לכך וכותב כי "טכנולוגיה לא תייתר לעולם את המרכיב האנושי במלחמה – מפקדים מוכשרים, לוחמים אמיצים, יחידות מיומנות". אולם העיסוק בתחום חשוב זה לא עומד במרכז הספר, והמיקוד של אורטל מופנה לחזית פיתוח הטכנולוגיה והטמעתה ביחידות שונות.
"לוחמי העתיד", כותב אורטל, "הם לקוח שותק וחסר ייצוג. אך הם מייצגים את החובה העליונה של תאורטיקן צבאי – החובה לבנות צבא מנצח שלוחמיו נשלחים אל הקרב עם סיכויים מצוינים לעמוד במשימה ולשוב בשלום". בספרו הוא איגד למעלה מעשור של כתיבה ביקורתית אינטלקטואלית שנוצרה במהלך שירות פעיל, מתוך היכרות מעמיקה וקרובה עם המערכת הצבאית. לא כל המאמרים אחידים ברמתם או ברלוונטיות שלהם לנושא, אבל בסיכום כולל זהו ספר חובה לכל מי שמבקש להבין לעומק את הוויכוחים המתנהלים בצה"ל ואת כיווני התפתחותו הנוכחיים, שרבים מהם כבר יושמו במידה כזו או אחרת בתוכניתו הרב־שנתית.
ד"ר איתן שמיר הוא ראש מרכז בגין־סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר־אילן
