לפני הכול: "צומת", ספרו החדש והמצופה של ג'ונתן פראנזן, לא דומה לספרים אחרים שלו. למרות שההצבה הראשונית מזכירה את "התיקונים" – הרומן שמיצב אותו כאחד מענקי התרבות העכשוויים בזירת הספרות האמריקנית – ועל אף שגם פה מדובר במשפחה מתפוררת על סיפו של חג המולד, בצומת הסיפור מתרחש בארצות הברית של שנות השבעים, והדגש הוא על הדת הנוצרית, ועל דת בכלל.
ראס, אבי המשפחה, הוא כומר זוטר בקהילה פרוטסטנטית. בעקבות מקרה עגום נשלל ממנו תפקידו כמנהיג קבוצת הנוער של הכנסייה. במסגרת העבודות שעוד נותרו לו ככומר, הוא מנחה נשים המעוניינות לעזור לחלכאים ונדכאים אפרו־אמריקנים בכנסייה אחרת. עם אחת הנשים, אלמנה טרייה, הוא מעדיף לבלות יותר מאשר עם אשתו מריון. קלם, הבן הבכור, התחמק משירות צבאי בווייטנאם על אף שעלה בהגרלה מכיוון שהלך לקולג', והוא נאבק מוסרית עם ההחלטה הזו. בקי, הבת האמצעית, היפה והמוצלחת, מחליטה להצטרף לקבוצה דתית של הכנסייה. פרי, הבן השלישי, עסוק במכירת חומרים משני תודעה לחברי הכיתה שלו ומשתמש בהם בעצמו, וג'דסון, בן הזקונים, הוא ילד נוח מזג ועיקרו להאיר על האחרים ועל תכונותיהם.
כל אחד מחמשת בני המשפחה עומד ערב חג המולד בפני דילמה מוסרית, ושלושה חודשים לאחר מכן, בחג הפסחא, החג שמסמל את תחייתו של ישו, הם עומדים מול השלכות בחירותיהם. אומנם הבחירות של כל אחד תלויות בעיקר במבנה הנפשי הפרטי שלו, שמורכב מתכונות מולדות ותכונות נרכשות, מנת משכל, זיכרון ואינטליגנציה, אך הדגש מושם דווקא על עולם הערכים האמוני, על הדרך שהוא בא לידי ביטוי ומה הוא בעצם מסמל.
ראס שייך לאסכולה שמאמינה כי הדת היא חלק בלתי נפרד מהחיים עצמם, ובתור שכזו עליה להאיר את המקומות החשוכים: להתקומם נגד מלחמת וייטנאם ולצעוד למען זכויות האזרח. ראס לא רק מדבר אלא גם עושה. הוא מתחבר ומסייע לבני קהילת הנוואחו, האינדיאנים שסולקו מאדמותיהם, לפני שהדבר נהיה אופנתי. הקושי הראשוני שלו צץ כשכומר זוטר שהגיע לקהילה, משתלט על קבוצת הנוער של הכנסייה ששמה צומת, ומדיח אותו ממנה. ראס כבר לא רלוונטי לחברי וחברות הקבוצה, שמתקשים לראות מעבר לחזות החיצונית שלו והשפה שהוא מדבר בה. והוא חווה את נפילתו מכמה חזיתות, ולא מצליח לעמוד בכך בכבוד. האם הכוונה שלו היא העיקר או המעשים בפועל? האם כל זכויות העבר שלו נזקפות לטובתו בשיפוט מעשיו?
קבוצת צומת, שממנה הוקע ראס, מייצגת על פניו זרם נוצרי, אבל גם תרבות מסוימת. תרבות שבה מספיק להיות כנים ולהצטער בלי להבטיח לשנות את הדרך להבא, תרבות שבה העיקר הוא להיות חלק ממשהו, לא משנה מה. מעבר לקריצה למוסד הווידוי הקתולי, יש פה גם ביקורת מרומזת על תרבות ה"אני", שכן בקבוצה הדת היא מצע להתחבר ולגלות את העצמי, בהשראת שאריות ההיפיות של שנות השישים. הגישה הקלילה הזו לדת, שבה לא מזכירים את ספרי הקודש ומשאירים רק את ההיבט הרוחני, היא סיבה עיקרית להצטרפות של בני נוער רבים לקבוצה, שאת עיקרה ניתן לתמצת בתיאור החוויה של בקי: "די היה בעצם הניסיון לדבר בכנות, להיכנע לרגש, לתמוך באנשים אחרים בשעת כנותם ורגשותיהם, כדי שתחווה נצנוצים ראשוניים של רוחניות".
ולמה דווקא בקי? כיוון שגם היא הצטרפה לקבוצה מסיבות לא דתיות. מוזיקאי צעיר המליץ לה לבוא, והיא נענתה לאתגר. בקי עוברת תהליך סיאוב: דווקא האדיקות הדתית הופכת אותה למוסרית פחות, טובה פחות. הניצנים לכך יכלו להיראות כבר במפגש הראשון שלה עם חברי הקבוצה, שבו היא מגלה שאין לה שום דבר מסעיר לספר. בקי היא ההתגלמות של נערה נוצרית טובה, אבל נראה שהיא נעזרת בנצרות כמשענת לפחד מהחיים עצמם. בכל רגע שהיא מפוחדת, היא מבטיחה לאל שתהיה נאמנה לו אם יציל אותה. היא החליטה להיות נוצרית ממניעים אנוכיים שלא קשורים לאמונה יוקדת, ובסופו של דבר השתמשה בדת כאמצעי שליטה על הגברים בחייה (אביה, אחיה, בן הזוג שלה). כביכול, היא עשתה כל מה שראוי: חילקה באופן שווה את הירושה שקיבלה בין אחיה והוריה, השתתפה באופן קבוע במיסות וכיבדה את ההורים שלה, אבל איכשהו, לקראת סוף הסיפור, אנו מבינים שזה לא מספיק. בקי עושה את הדבר "הנכון" רוב הזמן, אבל לא כמו שצריך. בקי היא הביקורת על הנצרות האמריקנית המרוצה מעצמה, תורמת כסף ולא חומלת, נחמדה אבל לא טובה. היא מציגה את השאלה הרת הגורל: האם תפקידה של הנצרות, של דת בכלל, היא להפוך את האדם לטוב יותר? ואם כן, טוב למי?
בקי וראס הם שני מקרי בוחן אחד לאופן שבו היצירה מפרקת את הסיבות לדתיות ואת הדתיות עצמה. קלם, הבן הבכור, החילוני והאתאיסט, עובר תהליך התבגרות ומסיים את הספר אומנם כחילוני, אך כאדם מוסרי וטוב. פרי מנסה להשיג מחילה או פתרון לבעיותיו דרך הדת. בשלב מסוים הוא חושב שהוא מצליח, אבל לפרי לא עוזרת הדת וגם לא האמונה. הדת לא עוזרת למי שלא מצליח לסדר לעצמו את הראש, ואולי בזה מתבטא קוצר ידה, שהיא תרופת פלצבו שעוזרת רק למי שמחליט שזו תרופה אמיתית. מי שבאמת צריך מזור אחר, לא יצליח להיעזר רק בה. מריון, לעומת פרי, כן הצליחה להתחזק באמונה ולהיות נוצרייה אדוקה, כי לצד הבעיות האישיות שלה היא גם עשתה עבודה עצמית. הדת חשובה ויכולה להאיר פינות חשוכות בנפש ובחיים, אבל בלי כוונה ורצון משהו בה הולך לאיבוד.
לספר יש גם נקודות תורפה, כמובן. הצבת הסיפור בתרבות אחרת ובזמן אחר מקשה על הקורא הישראלי את הבנת הדקויות בדילמות של הדמויות, הספר ארוך מאוד ועל אף שהקריאה בו נעימה, ייתכן שהיה מקום לקצר אותו. ואולי בעיקר: היצירה עסוקה בלשאול שאלות בלי לומר, מבין השורות, משהו מעניין וחדש על הדת. נדמה שלפחות את העניין האחרון אפשר לפתור בכוונה של פראנזן להפוך את הספר הזה לאחד משלושה, ובכך למעשה לכתוב טרילוגיה על קורותיה של משפחת הילדברנט. בסופה, אולי, נקבל תזה כלשהי באשר לחלק משאלות היסוד של התרבות האנושית שנוגעות לדת. שאפתני, בלשון המעטה, אבל כזה הוא גם פרנזן, ואם אכן זו תהיה התוצאה, נמתין לה בסבלנות.
