במקרים לא מעטים, גדולתו של טקסט היפר־ריאליסטי היא ביכולתו להרים את השמיכה מעבר לבנאלי, לשטחי ולסטריאוטיפי, ולהביא ממד של אותנטיות שקשה להביא דרך מדיום אחר. "שנות לימוד" של גיש עמית הוא בדיוק יצירה כזאת. השיח הציבורי על מערכת החינוך רווי בקלישאות, שאינן טורחות אפילו למחזר את עצמן. לעומתן מגיש לנו עמית מסמך אותנטי ולא שכיח ובו תיעוד מבפנים של בית הספר, הן מנקודת מבט של מורה והן של מנהל בית ספר אנתרופוסופי. הוא מספק "מבט מבפנים", צוהר חשוב שלעיתים קשה להסתכל דרכו. והצוהר הזה מקומם, לרוב גם מייאש.
אבל "שנות לימוד" אינו עוד ערמת קלישאות שרק עברה מתיחת פנים, אלא צילום רנטגן מילולי של הוויה בתוך מערכת, שככל הנראה סיימה את תפקידה ההיסטורי (והיא אכן בעיקר בייביסיטר לאומי), וחיה על אדי דלק של שגרה ושמרנות, נוכח החרדה המתמדת מפני כל שרת חינוך חדשה שתעז אף ללחוש את המילה הנוראה "רפורמה".
קביעוּת ופיקוח יתר
קריאה בספר הזה עשויה בהחלט להוביל למסקנה שגם רפורמה (עם בחירות פעם בשנה בממוצע, אי אפשר לבצע רפורמה אפילו בתחום הגירים) לא תעזור. דרושה התערבות ברמה של "הגדרות מערכת"; דרושה חשיבה עקרונית על כל הקונספט שנקרא חינוך ממלכתי.
תקציב החינוך בישראל הוא השני בגודלו אחרי תקציב הביטחון, ובכל זאת צפיפות התלמידים בכיתות היא מהגבוהות במדינות ה־OECD, ומספר כיתות הלימוד ביחס לאוכלוסייה הוא מהנמוכים בעולם המערבי. בנוסף, מדובר במערכת עם קורוזיה מנטלית ופיקוח יתר, לגמרי החומר שממנו נוצרות סאטירות. למשל, כאשר בתור מנהל רוצה עמית לפטר מורה כושלת שעושה רק נזק אבל יש לה קביעות – הוא מקבל ממפקח ותיק הסבר מפורט איך בכלל אפשר להתחיל תהליך שכזה. אותו מפקח מעיד כי בכל שנותיו לא פוטר אף מורה עם קביעות.
לעיתים נדמה כי דווקא הילדים הם הקבוצה הפחות אינפנטילית בתוך הקלחת ההיררכית והכוחנית הזו; המורים עצמם מתגלים לא פעם כאנשים בעייתיים בלשון המעטה, מלאי אגו אך חסרי ביטחון עצמי. כך גם שאר הפונקציות בשרשרת המזון הבלתי נגמרת, כמו יועצות, פסיכולוגיות־שכבה וכדומה – אנשים שדומה כי כל פעולה בחייהם מעוגנת בתקן או תקנה. כך למשל, מקרה חד־פעמי של לכאורה אקט מיני הופך לקומדיה טרגית, משהו בין מונטי פייתון לסרט בורקס. כל אחד עובד לפי התקן הכתוב, לכל סוגיה יש מפקח או מפקחת ייעודית עבורה, וכך בעיה שהייתה יכולה להיפתר בשעה, מקיפה לפני כן את כדור הארץ.
המנגנון הענף של משרד החינוך מכיל מספר לא ברור של מפקחים בדרגות שונות, שרבים טוענים כי הם מנהלים בפועל את המערכת ומונעים רפורמות אמיתיות. אגב, חלקם אנשים חדים, מוכשרים ובעלי תחושת שליחות אמיתית, אבל במערכת שמפוקחת יתר על המידה אי אפשר באמת לנהל, אי אפשר כמעט לעשות דבר.
אחד המבקרים אומר לעמית: "אין לנו שמץ של מושג כיצד ייראו החיים בשנת 2030… אנו מחנכים את תלמידינו בכלים של המאה הקודמת, באמצעות מורים שהוכשרו במאה הקודמת… אבל אנחנו לא באמת יודעים לאילו כישורים יזדקקו הילדים כשיגדלו".
גם במאה הקודמת הם לא לגמרי ידעו. אז היה נדמה שהם כלל לא רצו לדעת; היום נדמה כי גם אם ירצו, הם אינם יכולים. אם כי בכמה רגעים בספר עמית דווקא מראה, במיוחד כשהוא משמש כמורה בתיכון שלומדים בו לא מעט ילדי חוץ ומהגרים, שהוא ניחן בדיוק ביכולת המיוחדת הזו שהופכת אותך למורה אמיתי, ולא כזה שבחר במקצוע מתוך נוחות או חוסר ברירה.
למשל, הוא לוקח טקסט של זלדה או של עגנון בכיתה שבה "הכול מעניין את התלמידים, זולת הדברים שעלינו ללמוד", ואיכשהו דרך הטקסט שואל שאלות לא שגרתיות. כך הוא מצליח להפיח עניין ולהעיר את הרדומים כרונית, אלו ש"יוכל להגיע אליהם רק מתוך השעיה גמורה של הרצון, מתוך הכרה בפער שבין משאלותיי לחייהם ועולמם". יש גם רגעים ספורים וקטנים של חסד רגשי, שבהם הוא מצליח להגיע אליהם והם אליו. "הילדים שקועים בהשתוממות גמורה, בהקשבה מוחלטת, בריכוז שאין לו שיעור, בעיניים פעורות לרווחה; האהבה שאני חש כלפיהם, כלפי כל אחד ואחד מהם, מכאיבה לי" (עמ' 53).
פרוזה עצלה
מנגד, הטקסט הזה נופל, כמו רבים בתקופה זו, תחת הגדרת הבולען הספרותי ששמו ממואר. לעיתים יש תחושה שהמילה הזו מוצמדת כדי להסביר רשלנות או אי יכולת לכתוב פרוזה. אם הטקסט היה נשאר רק בגזרת ההוויה בתוך מערכת החינוך, לא הייתה כל בעיה. אבל הדובר מתחיל את הספר במצב משפחתי רעוע, לא ברור, ואף עוזב את הבית. אין שום נימוקים ופירוט, שום בדל מידע על מצבו הרגשי נוכח העובדה כי הפך בעצם לנווד. במקום מסוים מוזכרת גם ילדה. אם יש ברומן דמות ראשית שמשפחתה מתפרקת, אין זה רציני להותיר את הסוגייה הזו כשולית ואף לא לייצר קורלציות מתבקשות בין האישי למשפחתי.
הדבר מקבל משנה תוקף כאשר המורה מגיע לכיתה כמו בכל בוקר, ומתחיל להקריא את השיר "בתור להצגה" מאת דליה רביקוביץ'. קולו מתחיל לרעוד והוא מתאפק לא לבכות. אבל למה? רביקוביץ' כתבה אמנם לא מעט שירים פולחים, מצמררים, אך דווקא "בתור להצגה" אינו נחשב לאחד מהם. הוא עוסק בחוויה של המתנה ארוכה בתור, שבסיומה הילד אומר לאימו שאינו רוצה להמשיך לחכות והם חוזרים הביתה. "זה היה תור שאי אפשר לעבור", נכתב שם. האם המילים הללו הזכירו לכותב רגע מילדותו? האם זו אלגוריה לחייו הבוגרים? לא זו בלבד שאין שום רמז, אלא מהר מאוד עובר הכותב להתעסק בסוגיה אחרת והופך את הסצנה הזו לסימן שאלה גדול. כך גם בנושא שמתואר כ"פרשת התאים" (לא ברור מהי), וכך גם עם השאלה המהותית מדוע בכלל הוא הפך למורה, כי ברור שיכול היה לעשות דברים אחרים. "הסיבות קשורות מן הסתם באשמה וחיפוש אחר מחילה יותר מאשר בנדיבות לשמה", הוא כותב בעמוד 50 ולא חוזר לעסוק בכך.
עם זאת, למרות הייאוש המר העולה מתיאוריו, את סיום הספר אפשר דווקא לראות כמקור לאופטימיות זהירה. הייתה ציפייה שאחרי ניסיון של שלוש שנים נוראות כמנהל בית ספר – גיהינום שכולו כוונות טובות, תקנים ותפלות אין קץ – הוא יחזור לאקדמיה ויחפש מעט שקט נפשי, במיוחד נוכח מסקנותיו הנחרצות כי עולמם של הילדים חתום בפנינו. לדידו מדובר ביבשת מסתורית, זרה לאין חקר, שהוגלינו ממנה לעד. אז למה להמשיך לסבול?
אך למרות זאת הוא בוחר בדעה צלולה להמשיך ללמד, ועובר לתחנה הבאה – מנהל בית ספר יסודי במועצה האזורית תמר. הגדרות המערכת, החשיבה העקרונית על כל הקונספט ששמו חינוך ממלכתי במאה ה־21, ובכלל אי אילו ניסיונות לשפר מבפנים – כל אלו ימשיכו לחכות לשר החינוך הבא, לדור הבא או לעולם הבא.
שנות לימוד: ממואר
גיש עמית
הקיבוץ המאוחד, 2022, 137 עמ'
