מאחורי סדרת הציורים בתערוכה "יבת טזיטה: זיכרון של בית", המוצגת בימים אלה בתיאטרון ירושלים, עומד אמן מתחיל בן 97, אָבֵרָה אברהם פרדו. לפני כעשור הוצף אברה בזיכרונות מן העבר, ומצא דרך לתרגם אותם לשפת הציור. אלה הבזקים של חוויות מהחיים בכפר באתיופיה ומהמסע של משפחתו, בצעידה לילית דרך יערות, עד שהגיעו לארץ ישראל.
בציורים אפשר לזהות את חיות המשק – תרנגולות, פרות ועיזים, נופים מאפריקה ומישראל, וגם דמויות מן המסע. הקווים גסים מעט, הצבעוניות נאיבית, וכלי המלאכה – עטים ועפרונות, טושים, צבעי גואש ופנדה – כאילו נלקחו מקופסת הצבעים של הנכדים. אלה מעידים על הפשטות שבה ניגש אברה למלאכת הציור. משיכות המכחול לא מאורגנות, וכך גם המצעים שעליהם נמשחו הצבעים. חלק מהציורים על קרטון, חלקם על נייר בריסטול לבן וחלקם על בד. נראה שהבחירה הייתה רנדומלית, ללא ידע טכני מוקדם. התחושה היא של העתקה מיידית, ללא סקיצות, ממאגר המידע הפנימי.
כדרכו של הזיכרון, שמתנהג באי־סדר, אסופת הציורים של אברה לא נוצרה מתחילתה לפי נושאים. אך באופן שבו היא מוצגת ניכרות טביעות אצבעותיה של האוצרת, ד"ר בת־שבע אידה. הציורים מחולקים לקבוצות על ציר קורות חייו של אברה.
אנחנו נפגשים בביתם של אברה וזהבה פרדו, ביישוב בני־אדם בבנימין, יחד עם הבן שי שמשמש כמתורגמן ולא רק. זה למעלה מעשור מלווה שי את יצירתו של אביו, ובלעדיו היא לא הייתה יוצאת לעולם. שי היה שם החל מההכרה הראשונית בכישרון החדש שגילה אביו בגיל שבו אנשים כבר ראו ועשו הכול, עד לפתיחת תערוכה ראשונה במוזיאון ישראל ב־2017, ועד הצבתה כעת במסדרונות תיאטרון ירושלים. ב־2016 אף יצא לאור ספר לילדים מאת שהם סמיט, "אָבֵרָה: המסע אל הציור" (בהוצאת כנרת זמורה דביר), ובו סיפור חייו של אברה בליווי מבחר מציוריו.
קפסולת זמן תנ"כית
אברה עוצם את עיניו ונזכר כיצד היה יוצא מדי בוקר, עם עלות השחר, למרעה עם הפרות של המשק המשפחתי. לפעמים השכים כדי לחרוש את האדמה, בעזרת מחרשות שבנו בעצמם. את מלאכת החרישה ושפת החיות למד מאביו, שבתורו למד אותה מאביו שלו. הכפר שבו נולד, מאצ'ה, שוכן למרגלות ההר ג'אן אמורה בצפון אתיופיה, על שפת הנהר, טובל בגווני ירוק וחום של טבע פראי. אברה מספר שהיה יוצא בשעת בוקר מוקדמת לבדו, מלווה את הפרות או העיזים. בעת הצורך יילד אותן, העניק להן את שמן ודאג לכל צרכיהן. הוא היה מרחיק לכת אל תוך היערות, שם בילה שעות ארוכות לבדו, או עם בן דוד שפגש בדרך.
לקראת ערב היה חוזר אל הכפר. השמש שלחה אלומות אור מוזהבות, השמיים לבשו כתונת פסים כחולים־ורודים, ואברה היה חוזר הביתה עם העצים שאסף בדרך. אימו הייתה מזינה בעזרתם את האש, שעליה העמידה סירים של אינג'רה ודאבו להזנת המשפחה. כשהפרות נתנו חלב, כולם ידעו שאברה עשה את עבודתו במרעה.
העבודות במשק המשפחתי חולקו בהתאם לגיל ולכוח הפיזי. הקטנים קיבלו תפקידים קרובים לבית, כמו אחריות לשמור על שדות החיטה מפני מזיקים. הילדים הגדולים היו יוצאים למרעה עם בעלי החיים שהסתפקו במזון שנמצא בקרבת הכפר. ואילו המבוגרים יותר יצאו עם הבהמות ליערות. הנשים היו אחראיות לגידול הילדים ועסקו במלאכות יד שימושיות – קליעת סלים וכלים לבישול, ועבודות תפירה ורקמה.
כמו מלאכות משק הבית, כך גם החלום על ארץ ישראל וירושלים של זהב עבר מדור לדור. כשהגיעו חדשות רעות מארץ ישראל היו יהודי הכפר מתאבלים וצמים. את הגעגוע לירושלים הוא מתקשה לתאר במילים. החיים בכפר באתיופיה היו מלאים והם חשו מסופקים בכל צרכיהם, ובכל זאת הם היו מוכנים בכל רגע ליציאה לדרך, ממתינים לאות שיינתן כדי לנטוש הכול ולהגיע לארץ ישראל, לירושלים. בדמיונו של אברה הצטיירה ירושלים כמו "מסאוויט" – זכוכית שקופה ונקייה, ולה טוהר של גן עדן. ארץ של אמת, שופעת חלב ודבש. אברה היה מתפלל בכל יום לירושלים, וקיווה שגם אם ימות אחרי שיספיק לעלות לארץ – יזכה בכל זאת לראות את ירושלים ולו לרגע אחד.
במסגרת מבצע משה להעלאת יהודי אתיופיה, בשלהי שנת 1984, יצאו מהכפר מאצ'ה אברה וזהבה פרדו עם 12 ילדיהם, ואביו של אברה שהיה אז קרוב לגיל מאה. "הדרך לירושלים הייתה כמו ללכת על הצוק. זו הייתה הסכמה לקחת את כל הסיכונים", מספר אברה. הם צעדו במשך חודש ביער ארמג'ו, הידוע כמשכן לנחשים וחיות טרף. הבחירה ללכת דרכו נעשתה כדי להימנע ממפגש עם שודדים. כאשר נתקלו בכל זאת בשודדים, הם נתנו להם מהכסף שבידיהם.
"הלכנו באמונה שלמה", אומר אברה. "במקומות שהיינו מעט חשופים והיה חשש שימצאו אותנו, היה לפתע 'דמנה' – היער התמלא ערפל". בעזרתו הצליחו להסתתר, וחשו שא־לוהים מלווה אותם. באחד מימי המסע, אחד ממורי הדרך, שליווה אותם בנתיבים שלא הכירו, משך את הסוס שעליו היה האבא, ואיים שיזרוק אותו מהצוק אם לא יקבל סכום כסף שנקב בו. אברה רדף אחריו עם הרובה. אלו היו רגעים ארוכים של איום ממשי, עד שראש מורי הדרך התערב.
אחרי 800 ק"מ של צעידה בלילות ומסתור בימים – רק בימי חול; בשבתות היו עוצרים – הם הגיעו לגבול סודן. שם נתפסו על ידי הרשויות, ונלקחו למחנה פליטים שבו שהו גם מוסלמים ונוצרים. במחנה סבלו ממחלות ורעב, ונאלצו להסתיר את יהדותם מפני מלשינים. הם חיפשו מקורות מזון, ונזהרו שלא להידבק במחלות. אברה היה בקי במלאכת השחיטה, וכך זכו לפעמים בני משפחתו למזון שהיה עבורם כסעודת מלכים. לאחר כשנה של שהות בתנאים קשים במחנה הפליטים, שבמהלכה לא חדלו להאמין, הם עלו על מטוס שלקח אותם לארץ ישראל, במסגרת מבצע של המוסד. אביו של אברה לא זכה לראות את הארץ המובטחת; הוא מת שבועיים לפני הטיסה.
שי מצטט את אייל מלמד, מפקד מבצע משה, שחש כי הכפר היהודי באתיופיה היה כמו קפסולת זמן של היהודי התנ"כי. מלמד מאמין שאותם עולים מאתיופיה הם הגיבורים, ואילו השותפים למבצע עשו את המוטל עליהם. כאשר ראה את אברה וציורי הזיכרונות שלו מהכפר הוא הרגיש שזהו חלון הצצה לזמן אחר, לאותם מראות של הכפר.
יצירה בעקבות הפציעה
פניו של אברה מוארות כשהוא נזכר ברגעי ההגעה לארץ. "היה אפשר למות משמחה", הוא אומר. הוא חש כאילו הגיע לגן העדן ובו אדמה פורייה, שפע גשמי, ובעיקר זכות לחיות במקום המקודש ליהודים. כשהגיע לארץ הרגיש כמו אדם ששהה בחשכה זמן רב, וברגע אחד נדלק האור. כשהוא מתבונן על העימות בין יהודים לערבים ועל הוויכוחים בין יהודים ליהודים, הוא מסרב להבין כיצד מי שנולדו כאן לא חיים בשלום.
עם בואה לישראל, בנובמבר 1985, שוכנה משפחת פרדו במרכז קליטה בכרמיאל. במשך כארבע שנים היה מגיע אברה בכל יום למשרד הקליטה, ומבקש לעבור לירושלים. בין לבין עבד בעבודות מזדמנות, עד שלבסוף הצליח לקבל דירה בשכונת ארמון הנציב בירושלים.
ציוריו המתארים את החיים בארץ, מתאפיינים במינון אחר של צבעוניות. ביחס לזיכרונות מהכפר, הם כמעט חסר צבע. שי מספר: "יום אחד אני חוזר ורואה את אבא בדיכאון. אני רואה שהכבשים חלולים או שחורים. הוא אמר לי, אחותך אמרה שאין כבשים או עיזים בצבעים האלה. אמרתי לו, מה שעושה לך טוב על הלב זה מה שאנחנו רוצים לראות. אין חוקים לאמנות".
באחד מימי חג הסוכות לפני 11 שנים הלך אברה לכותל, כמנהגו בכל שנה. הוא צעד בדרך העמוסה, שנסגרה לתנועת כלי רכב . לפתע נסגר עליו המחסום החשמלי, פגע בראשו ובגבו והוא נפל ארצה. המאבטחים במקום ניגשו ושאלו לשלומו. בעברית רצוצה הוא ענה שהכול בסדר, והם הסיקו שאין סיבה לבדיקה מעמיקה יותר וליוו אותו לתחנת האוטובוס. בימים הבאים הוא התעורר בכל בוקר עם כאבים, שהלכו והתעצמו. בשלב מסוים הוא הופנה לצילום רנטגן, ובו זוהתה פגיעה בעמוד השדרה, חסימה של זרימת דם בוורידים ובעורקים באזור, ועצמות שנשברו. רק אז אושפז בבית החולים לניתוח, טיפולים ושיקום שנמשך למעלה מחצי שנה. התאונה גרמה לירידה ניכרת בתפקודו הגופני. שי מספר שכשלושה חודשים לפני התאונה יצאה כל המשפחה לטיול בצפון, ושם "צילמתי אותו רץ אחרי הנכדים במסלול".
עם שחרורו של אברה מבית החולים, הגיע שי לבקרו. הוא התיישב על הספה לצד אביו, ולפתע הרגיש בעצם זר מתחת לכריות. הוא הזיז אותן מעט ומצא ציור עשיר בצבעים. הוא שאל את אימו למי זה שייך ואיך זה הגיע לכאן, והיא השתיקה אותו ולחשה: "אבא שלך מצייר". באתיופיה מי שעסק באמנות לא זכה להערכה, ונתפס כמי שדואג לעצמו ומזניח את בני המשפחה. הנשים עסקו במלאכות יד, אבל זו הייתה אמנות שימושית – ייצור כלים לבישול, תפירה ורקמה של בגדים. אברה התבייש בציורים והחביא אותם, עד ששי עודד אותו להוציא אותם החוצה.
הציורים נולדו לאחר שבתקופת הניתוח והשיקום הוצף אברה בזיכרונות. בכל פעם שעצם את עיניו נגלו לו ההרים הירוקים, הנהר, בעלי החיים במשק, והמסע לארץ. כשיצא מבית החולים שהה שעות רבות בין קירות הבית בחוסר מעש. כאשר היכולת לתפקד החלה לחזור אליו, הידיים שלו כמו מעצמן העבירו את הזיכרונות לנייר. הוא השתמש בכל חומר או כלי שהיה זמין בבית. מאז הוא לא הפסיק לצייר, מבוקר ועד ערב.
איפה נמצא הבית, כאן או באתיופיה? אני שואלת לקראת סיום פגישתנו. אברה שותק, מעט מובך מהשאלה, מהרהר. "מה זה בית?", הוא עונה, "זה בית המקדש, איפה שהקדוש, הכי קרוב לקדושה. בשבילנו זה הבית, איפה שקדוש".
שי מציע פרשנות משלו: "נראה להם שזה חטא כלפי ישראל להתגעגע לבתים שם באתיופיה. לתחושתי, ההורים לא מעיזים לתת ביטוי לעושר שהיה להם בילדות, כי זה יתפרש ככפיות טובה כלפי המזל ששפר עליהם להגיע לפה עם כל הילדים, כשכולם בריאים ללא פגע. ההתרפקות על החיים שהיו שם יכולה אולי להתפרש כביטול כל התפילות להגיע לארץ. אני רוצה להגיד להם שזה בסדר. אני יודע שהעושר האבסולוטי שהיה שם, שבא לידי ביטוי בצבעוניות ובקווים החדים בציורים של אבא, לא יסולא בפז".
התערוכה "יבת טזיטה: זיכרון של בית"
מוצגת בגלריית הנרי קראון בתיאטרון ירושלים עד 31.10
