כל משפחה אומללה, אומללה בדרכה שלה. אי אפשר להתעלם מההבחנה העל־זמנית הזאת כשבאים לדבר על הספר החדש של שפרה קורנפלד, "אין מקום כזה". בטח לא בספר שמדבר על אב ואם שהביאו לעולם שישה ילדים ואז החליטו להתגרש. הילדים התחלקו לפי מין: הבנים לאבא החרדי והבנות לאמא, שמחליפה כזיקית את שיוכה הקהילתי והדתי. הקשר בין הבתים לא נשמר. בשלב כלשהו האם מבריחה שתיים מהבנות מהארץ ללא רשות האב, ומתחיל מאבק משמורת ביניהם. האחות הגדולה, יונה, נאלצת לטפל בפיאסקו שנקרא ההורים שלה, ובאחיה המשוועים לתשומת לב. לא תמיד היא מצליחה.
כמה קשה לקרוא בספר של קורנפלד בלי לגלוש מדי פעם לביוגרפיה המורכבת שלה, שחלקה עם הקהל בשנותיה בזירה הציבורית. "מות המחבר" היא גישה ביקורתית בתיאוריה הספרותית, שאומרת שיש לקרוא יצירות ספרות בלי תלות בהקשר שהספר נכתב בו ובמי שחיבר אותו, אבל הגישה לא תמיד עומדת בפני היצר המציצני שלנו. שפרה היא בת דמותה של יונה. היא מתוארת בתור המבוגרת האחראית במצב שבו ההורים מזניחים את הילדים שיצרו בשביל אמונות אחרות. קל להישאב ולנסות למצוא את קווי הדמיון, אבל בספר יש יותר מזה.
השפה מג'נגלת במיומנות בין חיי התפנוקים הקנדיים, שבהם שטיחים רכים וצמריריים, חטיפי שוקולד ודיינרים, למצב הקצה העצוב בירושלים, שבו אוטובוסים מתפוצצים ונרות שבת מאירים את החשכה שהחשמל המנותק הפסיק להאיר. הספר שזור בהבחנות דחוסות וכואבות, כמו: "עכשיו התעוררתי לגמרי. לא רק משינה, אלא מהשינה הגדולה, זאת שבזכותה שכחנו את האפשרות של הצניחה הפתאומית מאמצע השמיים, את חובת ההתרסקות הבלתי נמנעת של כל גוף שעולה לאוויר". חלק מהדחיסות של השפה והתובנות מקשה על הקריאה כך שהמועקה של התודעה הנפשית של הגיבורים עוברת אל הקוראים, לטוב ולרע.
חלק מדמויות המשפחה מספרות בקולן שלהן על השתלשלות האירועים, אבל לא כל בני המשפחה מדברים: הצד החרדי, שני הבנים והאב, נגרע מהמשוואה – וחבל, כי בהחלט מדובר בצד מסקרן. האם מעוררת מעט מאוד הזדהות ואהדה, אולי בגלל הקושי בהבנה שלפעמים ילדים נולדים לעולם שטרם מוכן לקבל אותם. אין בילדים שום דבר פגום, ואולי גם לא בהורים, אבל התזמון קריטי, גם בהורות. כשהתזמון לא טוב, וההורים לא מצליחים להתעלות מעל המאורע, הילדים פצועים.
וכל אחד מהילדים בהחלט הולך לאיבוד בדרכו. למרות שעל פניו חלקם מסודרים ומצליחים להתנהל ברובד שעל פני השטח, אבל כולם מחפשים את הבית שנגרע מהם. שום קו עלילה לא מוביל בהכרח למקום כלשהו, שום מאורע לא מוביל בהכרח למאורע שבא אחריו. רק המאורע הראשוני, שבירת הבית, הוא המקור לכל מה שבני המשפחה עושים בניסיון למצוא לעצמם בית – בין שמדובר בניו־יורק, בקנדה ובהוואי ובין שמדובר בירושלים.
העלילה השבורה באה לידי ביטוי בעיקר בסוף, כשהיא לא מגיעה לידי השלמה או קתרזיס. אולי כי חוויית הקטיעוּת והשבר לא נגמרת, לא מגיעה לנקודת רתיחה שאחריה הכול נראה טוב יותר. החוויה הזאת נשארת עצובה וחסרה תמיד. בכל זאת, מה שמחזיק את בני משפחת הרמן, ואותנו, הוא התקווה שהסוף שלה מוכרח להיות טוב.
