גיבור "בחורים טובים" הוא מוטי ברנשטיין החרדי (עמית רהב), "עילוי", המחפש שידוך במלוא המרץ וכרווק אשכנזי מוצלח כל האפשרויות האטרקטיביות ביותר פתוחות בפניו. אלא שמוטי, רחמנא ליצלן, מתאהב דווקא בנחמי עזיזה ביטון המזרחית (ליאנה עיון). כעת, בעזרתו של ברוך (מאור שוויצר), עוזרה של השדכנית, ינסה מוטי לעשות מעשה הנוגד את כל מוסכמות החברה השמרנית והקשוחה שבה גדל.
אשכנזים, ספרדים, אהבה, מתח עדתי. אם כל זה מזכיר לכם את "חגיגה בסנוקר", "צ'רלי וחצי" וכל שאר סרטי הבורקס משנות השבעים שחתרו לאינטגרציה דרך ברית נישואין, לא טעיתם, אבל בישראל של 2022 עלילה מסוג זה איבדה כבר מזמן רלוונטיות, ועל כן בהברקה תסריטאית הועתקה עלילת הסרט החדש למרחב היחיד שבו עדיין מתקיימת אותה גזענות ישנה ללא בושה: העולם החרדי.
הבמאי ארז תדמור ("סיפור גדול", "בשורות טובות") מרבה לעסוק בסוגיות חברתיות ועושה זאת גם כאן ובלא מעט שנינות. תחת הכסות של העולם הרחוק שנות אור מזה של הצופים, העלילה מעלה סוגיות מעוררות מחשבה על מקומם ועל קיומם של הפערים העדתיים גם בימינו. אבל כמו סרטי העבר שמהם שאב השראה, בחורים טובים הוא קודם כול קומדיה רומנטית שמחפשת לבדר את הקהל שלה. אומנם לא מעט מהבדיחות הן קצת צפויות וקשה להתעלם גם מכשל מהותי בעלילה שאינה טורחת להסביר מדוע מוטי מתאהב כה עמוקות דווקא בנחמי ומוכן לסכן את כל עתידו עבורה, אך אלו מיטשטשים מול שפע החן המורעף כאן, הרבה בזכות מגוון הדמויות המשעשעות. הן, יחד עם קורטוב העיסוק האקטואלי, יוציאו אתכם מהאולם מחויכים, מרוצים וגם מהורהרים על המקום שאנו חיים בו.
העיבודים החדשים לסרטי פוארו, הסדרה המצוינת "רק רציחות בבניין" וכמובן – ההצלחה הגדולה של "רצח כתוב היטב", השיבו את ז'אנר ה"מי־עשה־זאת" לקדמת הבמה. כעת, ממהר הבמאי טום ג'ורג' לדלג לשלב הבא ומוציא סרט חדש, "תראו אותם רצים" שהוא כבר סוג של בחישה רפלקסיבית בז'אנר. זוכרים כיצד סרטי "צעקה" היו בה בעת גם מותחני אימה וגם ניתוח פוסט־מודרני של הז'אנר? אז כזה.
התעלומה הפעם עוסקת ברציחתו של במאי אמריקני שנשכר לעבד את ההצגה "מלכודת העכברים" של אגאתה כריסטי לסרט. כל החשודים המיידיים קשורים בהפקה – שחקנים, תסריטאים, מפיקים וסדרנים. לכולם כמובן יש מניע והזדמנות ועל בלש המשטרה סטופארד (סם רוקוול) והשוטרת הזוטרה סטוקר (סירשה רונן) מוטל למצוא את האשם. אם יש דבר אחד שעוד איכשהו מחזיק את הסרט הזה, אלו צמד השחקנים הראשיים המענגים. כי מלבדם, שום דבר כאן לא עובד מספיק טוב וכל העסק נהיה טרחני ומיוזע.
ג'ורג' יורה לכל הכיוונים הסגנוניים האפשריים – שבירת הקיר הרביעי, מודעות עצמית, קריצות ז'אנריות ובדיחות אגאתה כריסטי למביני עניין, אך שום דבר לא מקורי או משעשע דיו, אבל החטא הגדול של הסרט הוא הצהרתו הנמהרת שהז'אנר המדובר כבר מוצה עד תום ועל כן נדרש לעדכנו. לו הרעיון שהציע התסריט היה מספק איזושהי הברקה ראויה, אולי היה כל הקונספט היומרני הזה גואל את עצמו. אלא שהתפנית העלילתית המתחכמת בסוף המערכה השלישית מתגלה כסתמית וחלשה. וכך, בסיום המהתלה הזו נותרים הצופים כשהם קירחים מכאן ומכאן – גם ללא הסוף הקלאסי המענג המאפיין את הז'אנר וגם ללא חלופה שתצדיק את תשעים הדקות המעייפות.
