אודהליה ברלין ואני נפגשנו לדבר בעיקר על שני נושאים, והיה לי ברור שהיא תבחר להתחיל במופע השנתי שלה – "אוחילה", אבל היא דווקא מתחילה בטל אליאב, הבן שילדה מתרומת זרע לפני שנה וחצי, יממה לאחר שמלאו לה ארבעים. "אני לא יודעת אם זה משבר גיל הארבעים או שזו הלידה הראשונה, כי הם פגשו אותי ביחד, אבל זו הייתה שנה של בירור עצמי מאוד־מאוד גדול. עלו לי שאלות על איזו מוזיקאית אני, מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, למרות שאני כבר גדולה. אני מודעת לפער בין המקום שחלמתי להיות בו לבין איפה שאני, אבל אני מבחירה לא מתעסקת בעניין, כי אין לי מה לעשות עם זה. אז יצא לי להיות אמא בגיל ארבעים, ולא קודם.
"אני מאמינה שזה המסלול שלי, ועם השנים למדתי להרפות ממסלולים אחרים. באיזשהו שלב הבנתי שהמסלול שלי רחוק מהמיינסטרים או ממה שאני מכירה, ובמקום כל הזמן לרצות להתאים את עצמי בכוח התחלתי ללכת עם הדרך שנפתחה לי. זו לא תנועה קלה. אבל גם כל הזמן לנסות להתאים את עצמי למשהו שהוא לא אני, זה לא קל. היה שלב בחיים שרציתי את הדברים אחרת, והתפללתי והתפללתי. ובשלב מסוים אמרתי: 'הקב"ה, אני משחררת לך. אני לא נכנסת בך עם הרצונות שלי, אני פותחת את היד ומסכימה לקבל את מה שאתה שולח'".
היא גרה ברמת־השרון, מלמדת ויוצרת מוזיקה ומגדלת כאמור את טל אליאב. "אני מלמדת כאן מוזיקה בבית ספר לא דתי. זו חוויה מטורפת. בשיעור הראשון היה לי הלם תרבות. בגוש עציון אני מלמדת את נועם, אריאל, איתן, וכאן כבר הקראת שמות זה קטע – איימי ואמה, לני ושון. אחרי השיעור הראשון חזרתי והייתי צריכה לישון שעתיים, לא יכולתי להכיל את זה. אבל עם הזמן נוצרה שפה משותפת, ילדים שלא יודעים מושגי יהדות בסיסיים שואלים ומתעניינים ונוצר שיח. יש כאן מרקם חיים מרגש, ומפגשים שמשמחים לי את הנפש".
ברלין נולדה באלקנה לאביה הכליזמר מוסא ולאמה, דינה. לאורך השנים פיתחה את הקריירה המוזיקלית שלה, יזמה מופעים ופרצה דרך בתחום המוזיקה של יוצרות דתיות. השנה לראשונה היא יצאה עם מופע "אוחילה לילדים", מתוך מטרה לקרב גם אותם לניגוני התפילה. זאת בנוסף למופע דיגיטלי המועבר בשידור חי שייסדה בתקופת הקורונה ומתקיים רגע לפני צאת תשעה באב ובו התוועדות ווקאלית על רקע חומות ירושלים עם שירים ודברים היוצאים מהלב.
♥♥♥
לצד ההגשמה העצמית בתחום הקריירה, חשה ברלין כל הזמן החמצה על כך שלא זכתה להביא ילד לעולם. "אני לא יודעת איזה איבר בי דיבר – הרחם, הבטן, הלב. מה שבטוח, זו לא הייתה החלטה של השכל. פשוט הייתי רואה ילדים, ומשהו בי היה כמֵה. אבל במציאות שחייתי, לא יכולתי לעבור ישר למעשה. קשה לבחור להביא ילד ללא דמות אב – על אף שאני מרגישה שבאמת הקב"ה הוא אבא שלו ומלווה אותנו כל הזמן. בבחירה הזאת יש ויתור על כל כך הרבה דברים, ובהם יש גם שלב של פרידה מהחלומות. היום אני יכולה להגיד שזה לא 'החלום ושברו' אלא פשוט חלום אחר. הבנתי שבגיל מסוים גם לא לבחור, זה לבחור. באי הבחירה יש בחירה כי לצערי, הזמן עובר".
קשה לבחור להביא ילד ללא דמות אב – על אף שאני מרגישה שבאמת הקב"ה הוא אבא שלו ומלווה אותנו כל הזמן. בבחירה הזאת יש ויתור על כל כך הרבה דברים, וביניהם יש גם שלב של פרידה מהחלומות. היום אני יכולה להגיד שזה לא 'החלום ושברו' אלא פשוט חלום אחר"
ההחלטה התבשלה אצלה לאט־לאט. זה התחיל קודם כול ממחשבות פנימה ברגעים של חישוב מסלול מחדש, "כשהבנתי שזה הכיוון היה תהליך של איך נכון לעשות את זה, אבל לא כברירת מחדל, אלא כי זה כנראה הדבר הכי טוב בשבילי. רציתי להגיע עם עצמי למקום שאני מביאה את הילד הזה עם הרבה שמחה, אהבה ושלמות. אפילו שהמציאות חסרה. למקום הזה לקח לי זמן להגיע אבל באמת בסוף הבאתי את טל לעולם ממקום שלם. בחרתי, בלי להתחשב ב'מה יגידו'. הבנתי שזה נושא שלא שווה את מחיר ההתחשבות במה יגידו, כי לחיות בלי ילד, חייתי. לדעת מה זה חיים בלי משפחה – ניסיתי. ברוך ה' עשיתי קריירה. וכשעמדתי מול הבחירה הזאת הבנתי שיכול להיות שאשלם עליה מחירים".
מה יגידו – הכוונה למשפחה או לקהל השמרני יותר שלך?
"גם וגם, אני לא חושבת שיש מישהו שרוצה להיות יוצא דופן במהות שלו. יש כאלה שרוצים להיות מיוחדים, אבל אני לא חושבת שמישהו חולם להיות זה שהולך בדרך שונה. זו המציאות שמכתיבה את זה. הקב"ה עשה איתי חסד מאוד־מאוד גדול שנקרא קורונה, בזמן הזה לא היו לי הופעות, והיו סגרים, ויכולתי להיות בבית ולעכל את הדבר הזה בשקט".
לפני ההיריון היא התייעצה עם הוריה ואחיה אבל את ההחלטה הסופית שמרה לעצמה. "אי אפשר להגיד שזה היה קל. אבל כל הזמן שמרנו על שיח פתוח. לא נכנסנו למלחמות מיותרות. היינו בדיון, במחשבות משותפות, בשיתוף של הרגשות, אבל אף אחד לא נכנס לפינה – לא מהצד שלי ולא מהצד שלהם. וזה משהו שאני ממש אוחזת בו, שאפשר לעשות צעדים שהם אחרים, ואפשר לעשות אותם בדרכי שלום. זה מאוד בסיסי אצלי, אני לא נלחמת באף אחד. שיתפתי אותם במקום שלי, שאני כל כך רוצה להיות אמא. למרות שאני כבר אמא אני יכולה עדיין לבכות מהכמיהה שהייתה לי. השיתוף לא היה הבחירה הקלה, אני חייבת להגיד, וזה לא היה כל הזמן דבש ו'איזה יופי שאת משתפת אותנו'. היו שם דיונים נוקבים מאוד – זה כמו לראות משהו שהוא מעבר לזכוכית, ולשאול את עצמך – איך אני עוברת את הזכוכית? מה, אני אנפץ אותה? ואת נושמת עמוק ומחליטה ללכת מסביב. זה ייקח קצת יותר זמן, אבל יהיו פחות שברים. ויחד עם השיתוף, ידעתי שכשיגיע הזמן ואני ארגיש שזה גובה ממני מחירים גבוהים מדי, אני חותכת. כאילו אני אומרת: אתם תעברו את התהליך שלכם, ואני עוברת את שלי".
היא מראה לי תמונה משפחתית גדולה. לא קשה להבחין שרוב מוחלט של בני המשפחה משתייכים למגזר החרד"לי. "יש בינינו אהבה גדולה ממש אבל אנחנו שונים בתכלית השוני. בסוף, למרות הפער שיש בינינו אנחנו מאותו מקור. כשדיברתי עם אחד האחים שלי על הצעד הזה שאני הולכת לעשות והיו לו כל מיני שאלות, אמרתי לו: 'אני יודעת שלילדים שלי יהיה חסר, אבל אני יודעת גם שהבית שהם יגדלו בו הוא בית של תורה ויראת שמיים וכבוד האדם, וכל כך הרבה ערכים שאני מחוברת אליהם', ושם אנחנו נפגשים. אנחנו שונים בביטוי, אבל אנחנו מאוד קרובים במהות וברצון לקרבה ולדרישת האמת.
האיסור של 'קול באישה' יצא מפרופורציה, זה כמו שיש איסור על חמץ, ואנחנו מוצאות את עצמנו מנקות אבק. ההלכה נמצאת במקום אחד, ומה שקרה לה נמצא במקום אחר. אני לא פוסקת הלכה אבל ברור לי שצריך להרגיע את הלהבות סביב הנושא
"עברתי תהליך מול האחים, מול כולם ביחד ומול כל אחד בנפרד. בסוף היה מקום שבו פשוט הלכתי הלאה, אני חושבת שהקלתי בזה על כולנו, ידעתי שאני לא יכולה לחכות ששישה אחים יתיישרו לאותה נקודה, זה יכול היה לעלות לי באמהות. אולי בגיל שישים הם היו אומרים לי: 'ואללה, חבל שלא הבאת ילד, עכשיו אנחנו מסכימים, כי אנחנו רואים לאן העולם הלך'. ההבנה הייתה שלכל אחד יש מקום, וגם לי יש מקום וזכות קיום וזכות להיות אמא, וגם להם יש מקום לבחור את דרך החיים שלהם ואת ההתייחסות שלהם אליי, וזה בסדר, אני מקבלת את זה. מול ההורים שלי זה גם היה תהליכים. אבל אני חייבת להגיד שכל הזמן הייתה תמיכה מאוד־מאוד חזקה. הם עזרו לי רגשית, פיזית וכלכלית והם עדיין עוזרים לי, זה משהו שאני לא יכולה להסביר כמה הוא מדהים בעיניי. אני מלאת תודה, שעם כל המורכבויות בחיים שלי, יש לי את המשפחה הזאת לעבור את זה איתם".
כעיתונאית אני אמורה לשמור על פני פוקר, אבל יש רגע אחד בריאיון שבו הדמעות זולגות על לחיי בלי יכולת לעצור אותן. זה קורה כשברלין מספרת על המפגש עם הוריה שבו סיפרה להם שהיא בהיריון. "זה היה יום שישי. באתי אליהם במיוחד והיו אצלם אורחים. חשבתי שלא אספיק לספר להם כי מיהרתי לשבת במקום אחר. ואז אמרתי לעצמי: 'אודהליה, אם את הולכת ולא מספרת, זה כאילו סתם את שורטת לך את הנפש' נכנסתי למטבח, נתתי להם תאנים שהבאתי איתי ואמרתי: 'ברוך השם יש סיבה לומר שהחיינו'. פניה של אמא שלי אורו, היא ישר אמרה מזל טוב. ואז אבא בירך אותי, כמו בכל יום שישי בין אם אני שם פיזית או בטלפון. אמא שלי שאלה אותו: 'הבנת?' והוא אמר: 'לא'. והיא אמרה לו 'מוסא, התאנה חנטה פגיה'. הוא שם עליי יד לברכה, ואז אמרתי לו: 'אבא, הבנת?' אז הוא אמר לי: 'מה?' היינו ממש בקרבה ואמרתי לו: 'אבא, אני בהיריון'. יש רגעים שאי אפשר לזייף, העיניים שלו אורו והוא אמר לי, 'יברכך ה' וישמרך'. וזה היה מרגש כל כך. כי עם כל הדיונים, כשבאתי עם העובדה המוגמרת, התגובה הייתה מדהימה".
♥♥♥
במשך שנים ניגנה ברלין בהרקדות ובהתוועדויות לנשים, אבל חיכתה לפרוץ. בפגישה עם אתי אנקרי היא נתנה לה דיסק עם שירים שניגנה. אנקרי התלהבה מהשיר "והאר עינינו". באותו רגע הבינה ברלין שהביצועים לשירים מהתפילה ומהמקורות הם לא "סתם חלטורה" אלא כוח שכדאי לנצל אותו.
"העולם של המוזיקה היהודית היה שייך לגברים. רוב החיים רציתי להיות ילד פלא. הייתי שומעת את שרוליק הרשטיק ואומרת, כזו אני רוצה להיות. גדלתי במקום שלא היה לנו אופק. ויצרתי אופק יחד עם חברות מוזיקאיות". ההתחלה הייתה בקטן. הקפות שניות לנשים שהתקיימו לפני 18 שנה בשיתוף מדרשת הרובע. "באתי לראש המדרשה הרבנית דנה סליי ואמרתי לה: 'בואי נעשה הקפות שניות לנשים' ותלינו מודעות בקריית־משה. ניסיתי אז גם להרים מופעים לנשים, אבל זה לא צלח. יצרתי להקה שנקראה 'תפילת הדרך', ומשם התגלגל כל מה שקורה היום".
ואז היא התחילה עם אוחילה. פעם בשנה, רגע לפני יום כיפור, ברלין ממלאת את בנייני האומה ואת המשכן לאומנויות הבמה בערב של שירי הימים הנוראים שהפך מהר מאוד לסוג של בית כנסת שבו כל אחת יכולה להתפלל את התפילה הפרטית שלה, והמוזיקה היא מנגינת רקע למסע הנפשי שלה. הקהל מורכב מנשים על כל הרצף הדתי, מדתל"שיות ועד חרדליות, מצעירות ועד מבוגרות. "אני מרגישה שאוחילה הוא לא סתם מופע, הוא סוג של טיפול. נכון שאני כותבת תווים, אבל רוב העיסוק הוא לחשוב מה קרה לי ולכולנו בנפש השנה.
"כשאני עולה על הבמה באוחילה אני מרפה את הכתפיים ופורשת את הכנפיים, ומזמינה את כולן לעשות את אותו הדבר. זה מופע שפשוט יש בו מקום, כל אחת נכנסת עם כל מה שיש בה כי היא במרחב מוגן, ואפשר לרקוד ואפשר לצחוק, ואפשר גם לבכות. והבכי הוא לא מתוך כאב, אלא הוא חלק מהחיים. נראה לי שמה שעובר עליי שם זה ריפוי ואור גדול – אני מרגישה שאני המחזירת־אור של הקהל שבא ונותן".
איפה את עומדת היום בנושא של שירת נשים?
"עם השנים התשובה שלי קצת השתנתה. לשירת נשים יש קונוטציה של סגירות, כאילו, 'מה, את שרה רק לנשים?', אבל מבחינתי זה 'אור מאור', זה משהו חזק ונוגע שאני לא מכניסה לו את הקונוטציות של אסור ומותר, כן או לא, זה מביא אנרגיות שלא נמצאות בשום מקום אחר.
"האיסור של 'קול באישה' יצא מפרופורציה, זה כמו שיש איסור על חמץ, ואנחנו מוצאות את עצמנו מנקות אבק. כאילו אם לא עשית תריסים את לא יכולה להכניס פסח. ההלכה נמצאת במקום אחד, ומה שקרה לה נמצא במקום אחר. היציאה מפרופורציות הכניסה מתחים. אני לא פוסקת הלכה אבל ברור לי שצריך להרגיע את הלהבות סביב הנושא".
אז את מופיעה לפני גברים?
"למדתי ברימון, שם שרתי בפני גברים כחלק מהלימוד, האם אני אופיע בפני גברים? אני לא נושאת דגלים. האם יש עובדים בהופעות ששומעים אותי? אני לא רואה בזה משהו נורא. אני בדיון מתמיד בשאלה איפה אני. להיות מוזיקאית זו עבודה קשה ואם אני ארגיש שהאור שלי צריך לפרוץ אחרת, אני אהיה בדיון מול עצמי ועם אנשי הלכה. אבא שלי מספר שהרבנים הראשיים ישבו בעבר בטקסים ששרו בהם זמרות והם לא יצאו. פעם לא היו להבות כאלו גבוהות, הנשים השתנו, הרבנים השתנו. לא יודעת לאן הדברים ייקחו אותי אבל אני רוצה לצאת לרחוב ולדעת שאני מאירה, שיש לי את המרחב להאיר. התפילה שלי לאפשר לאור שלי לזרוח".
מפריע לך שהשירים האישיים שכתבת לא זוכים לפופולריות כמו אוחילה למשל?
"הייתי שמחה שלשירים שלי יהיה יותר ביטוי בעולם ושאהיה מזוהה איתם. יש לי חברה טובה שפתאום לפני שנתיים שאלה אותי 'את אשכרה כותבת שירים?' הפליא אותי שהיא לא חשופה לצד הזה שלי. אני אשמח שלצד הזה יהיה יותר מקום, אבל לא על חשבון הדברים שאני עושה, שהכול יחיה בשלום ובהרמוניה".
ויש לך איזה עניין עם הסטיילינג, שבכל שנה את מפתיעה.
"עשיתי סקירה של איך נראיתי כל השנים באוחילה. זה פשוט לא ייאמן. גם הסטיילינג הוא חלק מהעניין של לתת מקום. לא קל לי בנושא הזה ויש לי סטייליסטית שעוזרת לי. גם להיראות אני עם כל התלתלים – זה משהו שהיה ממש יוצא דופן במקום שגדלתי בו. וזה חלק מהתהליך שאני עוברת בשנים האחרונות, לתת לאודהליה לצאת ולהיות.
"זאת גם הסיבה שאני לא חושבת שזה סיפור שהוא רק שלי. כי אם תקרא את זה מישהי נשואה עם חמישה ילדים, זה יכול להיות גם הסיפור שלה. לכל אחת יש מקום שבו היא אחרת מאיך שהיא גדלה, מאיך שהיא רצתה פעם. ויש לה מקום ככה – באהבה ובחיבור. אני לא יודעת לפרש את דרכיו של הקב"ה, אבל אני יודעת להגיד שהיה שלב בחיים שלי שהרגשתי שהרחמים שלי כלפי עצמי הם אלה שנגמרו. שהקב"ה אומר לי: אבל אני פה, רק תסכימי לראות את זה, תסכימי לקבל את החיבוק. לפעמים אני שואלת את עצמי למה אני עוברת את כל מה שאני עוברת בחיים, וחושבת שבא לי להיות בת עשרים ולהתחתן ולהביא ילדים ושלא יהיו לי כל השאלות האלה בעולם. ואז אני אומרת לעצמי: 'אבל אודהליה, קיבלת תיק אחר, וזה בסדר, וכל אחד והתיק שלו, וזה בסדר'".
