כראוי לשף שהוא סלב לא פחות מאשר בשלן, גם משה שגב מתחזק חשבון אינסטגרם פופולרי ופעיל במיוחד. כמה ימים טרם פתיחת הלאונג' בר החדש שלו בפתח־תקווה, הופיעה שם ההצהרה המעט יומרנית הבאה: "יש בלונדון, יש בפריז, יש בניו־יורק – ועכשיו גם כאן". ואכן, בישראל יש כמה וכמה מקומות שיכולים להתחרות בכבוד בחיי הלילה של בירות העולם. האם "שגב בר & לאונג'" הוא אחד מהם? לא בטוח.
כלומר, הוא מעוצב בקפידה בקו רטרו־שיק, מחזיק בתפריט אלכוהול סביר (אך ראינו עשירים ממנו) וגם במנות לא רעות. ובכל זאת, התחושה היא שיותר משמדובר בבשורה אמיתית, מדובר בהרחבה של השכנה מלמטה – להלן, המסעדה היפנית המצליחה שלו ניהון נו־בה – רק עם רזידנט די־ג'יי ומוזיקה שמתנגנת בכמה דציבלים יותר גבוה.
גם התפריט חולק לא מעט מנות עם האחות הגדולה, אף על פי שהוא כמובן מצומצם יותר. הוא מחולק לקטגוריות כמו "לצד הדרינק", "קטנות", "סשימי/ניגירי", "סלטים" ו"חמות". כמה מהמנות כמו "דג בקארי ירוק" חוזרות על עצמן בגלגולים שונים – פעם כמילוי בתוך טאקו, פעם כסלט, אנחנו בחרנו לדגום את גרסת הבאן. הלחמנייה השחורה והרכה הייתה גדולה (מדי) והזכירה בממדיה יותר לחמניית המבורגר מאשר באן, וגם נרטבה מאוד מהמילוי הנדיב והמטפטף שפעל לרעת המנה. התבשיל עצמו (חתיכות מוסר בקארי ירוק חריף, חלפיניו ועלעלים) היה מוצלח והזכיר לנו שוב מדוע לעולם נבכר קארי ירוק על פני חברו הכתמתם.
פתחנו עם דגים נאים – סשימי מקסיקני שהוגש בתוך כוס זכוכית עם שכבת גוואקמולי, מעליה שכבה עצומה של חתיכות טונה אדומה ובצל ירוק ומעל טוביקו (ביצי דגים) בכתום וירוק. מנה מיוחדת מאוד: בצבעים, בטעמים, בטקסטורות אך מעט קשוחה מבחינת יחס הדג-תוספות, ומומלצת למתקדמים בלבד. לעומתה הסלמון קראנץ' ללא ספק זוכה בתואר "חביב הקהל", ניצמד לחוקי הפורמט וישמח כל סועד: פרוסות סלמון עם הרבה רוטב ויניגרט־ליים, ירוקים וקראנץ' תפוח אדמה.
בגזרת המשקאות ניסינו את הג'אפניז ג'אנגל בירד שמוקסס על בסיס וודקה, חוזק בידי אפרול, לווה באננס, תפוז ולמון גראס וגם הל ארומטי ממעל. קוקטייל יחסית גדול, לא מאוד חזק אבל בהחלט טעים. את כל הדגה התחשק לנו ללוות באחד מהכתומים – ברקן בטא רוסאן במקרה דנן, שהיה רוזה כיפי ופירותי, קיצי וקליל.
המשכנו לסלט השורשים המפורסם של השף, שמככב בכל מסעדותיו. התערובת המתוקה־חריפה של נבטים, קולורבי, צנון, כוסברה ואפונת ווסאבי לא אכזבה. משם חלקנו בספייסי טאפניאקי שהוגש בשלוש קומות בכלים נפרדים. פרזנטציה מרשימה אך לא מאוד שימושית, ואם כבר נדיבים כאן בכלים חבל שלא החליפו לנו סכו"ם בין הדג לבשר. הקומה הראשונה כללה פרגית צלויה ברוטב איולי צ'ילי (עסיסית, מתובלת היטב אך לא זולגת לחריפות), השנייה פירה כתום (נימוח) והשלישית אסופת ירוקים טריים שכללה נבטים, כוסברה, בצל ירוק, פרוסות צ'ילי ושברי בוטנים.
הקינוחים אף הם הרשימו בתצוגה אך לא הצדיקו את אפקט הוואו כשנדרשו למבחן הטעם. "חטיף השוקולד הממכר" היה דיקט שוקולד עצום ומוזהב (כמה שגבי מצידו) שכלל אגוזים, קוקוס ומלח ים עם משחק לא מאוזן ולא מוצלח בין מתוק למלוח; עוגת הלימון הורכבה מתחתית שקדים לחה, מוס לימוני חמצמץ ושבבי קוקוס קלוי. במילה? פרווה.
אז אולי לא ממש הרגשנו ניו־יורק, אבל ערב חביב בלב פתח־תקווה בהחלט העברנו כאן בכיף.
