"לקראת סוף הצילומים לסרט, סבתא ואני ניהלנו דיאלוג", מספר חנן יחיאלי, במאי ויוצר סרט הדוקו "סבתא". "זה לא קרה הרבה, כי במהלך הצילומים הקפדתי להיות כמו זבוב על הקיר. ובכל זאת סבתא אמרה לי 'חנן, לא משנה כמה אני מנסה להסביר לך, בתור ילד אתה לא יכול להרגיש את מה שאני מרגישה'. היא צדקה, בתור ילד וגם היום בתור איש צעיר, אני לא בהכרח יכול להבין מה היא הרגישה. אבל אני חושב שאולי לקחתי את המשפט הזה והחלטתי לענות עליו באמצעות הסרט – הנה סבתא, ניסיתי להרגיש ולהבין מה עבר עלייך".
התשובה הקולנועית של יחיאלי, היום בן 23, נולדה לפני עשור, כשהיה רק בן 13. הוא החל אז לתעד בווידאו את סבתו מרים ז"ל, שאיתה היה לו מאז ומתמיד קשר מיוחד. לאחר עשור, הסבתא מרים מתגלה בסרט כאישה יוצאת דופן – דעתנית, עצמאית ובעיקר עקשנית. היא לא נותנת לגיל להשפיע על שגרת יומה ועל הרצון שלה להיות עצמאית. אלא שאז המצב הפיזי שלה מתחיל להידרדר, ובתה סמדר, אמו של יחיאלי, מנסה לשכנע אותה לעבור לגור בבית הבריאות (בית האבות בקיבוץ) או לפחות להביא מטפלת שתעזור לה. מרים מתעקשת שמצבה בסדר ושאין בכך צורך, אבל לבסוף משתכנעת ומוכנה לפגוש עובדת זרה. כל הזמן הזה, יחיאלי בן ה־13 נמצא בבית של סבתא ומתעד את הדברים.
"התחילו להגיע לבית של סבתא עובדות זרות בסרט נע", מספר יחיאלי, "זה היה קצת כמו אודישנים". מרים ככל הנראה לא הייתה לגמרי שלמה עם ההחלטה להכניס לביתה עובדת זרה, אחרת קשה להסביר את מה שהתרחש לאחר מכן. "באורח פלא, כמעט כל אחת מהן נפסלה בתואנה אחרת: זאת נמוכה מדי, זאת גבוהה מדי. בסוף אחרי שעברו אצלנו כמה עובדות, הגיעה עובדת אחת: מריה מהפיליפינים. זאת הייתה הפעם הראשונה שמטפלת הוציאה חיוך במקום תלונה מסבתא. שם היה ברור שזה זה, ומריה נשארה. אני זוכר שמאוד שמחתי אז כי זה היה אחרי הרבה ניסיונות שכשלו".
"היינו שותפי סוד בהרבה דברים. אני חושב שבשנה הראשונה לצילומים, הרגשתי ממש הזדהות עם המאבק שלה, שהיה כמעט קיומי. היא רצתה לשמור על העצמאות שלה, והמאבק הזה היה כאילו נגד הבנים שלה ונגד אמא שלי, שניסו להסביר לה שהיא חייבת להיעזר ולהישמר. היום כמובן אני יודע שהמאבק הזה היה בחזקת אשליה עצמית"
באחת הסצנות הראשונות בסרט אנחנו מתוודעים ליחס של סבתא לתיעוד שלך, וכשמישהו מגיע היא ממש אומרת לך "תחביא את המצלמה" כדי שתוכל לצלם מהצד, כאילו היא שותפת־סוד שלך.
"היינו שותפי סוד בהרבה דברים. אני חושב שבשנה הראשונה לצילומים, כשהייתי צעיר יותר, הרגשתי ממש הזדהות עם המאבק שלה, שהיה כמעט קיומי. היא רצתה לשמור על העצמאות שלה והמאבק הזה היה כאילו נגד הבנים שלה ונגד אמא שלי, שניסו להסביר לה שהיא חייבת להיעזר ולהישמר. היום כמובן אני יודע שהמאבק הזה מצד סבתא היה בחזקת אשליה עצמית, אבל אז הייתי בצד שלה וניסיתי לעזור לה לשכנע את אמא שלי שהכול בסדר. רק תוך כדי התקדמות הצילומים הבנתי שאמא צודקת, שסבתא לא יכולה להיות יותר לבד והיא חייבת עזרה. בגידת הגוף והנפש כבר לא אפשרה לסבתא להישאר לבד בבית, זה פשוט היה כורח המציאות".
סבתא, סרט הבכורה של יחיאלי, הוא יצירה דוקומנטרית יוצאת דופן, ראשית מעצם העובדה שהחומרים צולמו בידי ילד בן 13 והוא זה שערך אותם כמעט עשר שנים לאחר מכן. מעבר לכך, מדובר בסרט רגיש ואנושי שמציג בעדינות את הדילמה של הסבתא, כמו גם את התמודדותה עם ההזדקנות. הסרט שודר לאחרונה ב־yes דוקו וזמין שם גם ב־VOD, הוא הוקרן בדוקאביב האחרון והוצג שוב בסינמטק תל־אביב במהלך החודש האחרון.
יחיאלי גדל כילד יחיד לאם יחידנית בקיבוץ בצפון. אמו, סמדר, עובדת כמרצה לספרות ונראה שהרצון לספר סיפורים לא פסח גם עליו. "מצלמות היו דבר ששבה את ליבי מגיל צעיר", הוא מספר בחיוך. "המצלמה הראשונה שלי הייתה מצלמת סטילס והתפעלתי כל כך מהמכשיר הנפלא הזה וממה שהוא יכול לעשות. די מהר אחריה הגיעה מצלמת וידאו שכמובן הוסיפה נופך שלם של סיפור ותוכן. התיעוד של סבתא היה כמעט הפרויקט הראשון שניגשתי אליו בצילום וידאו. לא למדתי אף פעם קולנוע באופן פורמלי".
מדוע למעשה החלטת להתחיל לצלם את סבתא?
"זאת הייתה שליחות של המורה שלי בקיבוץ, אייל צרפתי. הוא אמר לי 'תראה איזו דמות נפלאה סבתא שלך – למה שלא תיקח מצלמה ותתחיל לצלם אותה?'. זה באמת מה שעשיתי. התחלתי לצלם ולא הפסקתי במשך שנתיים, אספתי 300 שעות גלם, שזה המון בדוקו".
אני מניח שהיה לכם קשר מיוחד אם היא הסכימה שתתעד אותה כל כך הרבה זמן.
"הזיכרונות הראשוניים ביותר שלי הם מהבית של סבתא. הקשר שלנו היה קשר קרוב מאוד ומיוחד, שונה מקשר רגיל של סבתא ונכד. הייתי אצלה כל יום. הבית שלה היה הבית השני שלי, ערש ילדותי. היא הייתה מוציאה אותי לפעמים מהגן, מטיילת איתי בקיבוץ, והייתה כמו הורה שני שלי. הדמות שלה היא הדמות הכי משמעותית שלי אחרי אמא, ויש לה חלק חשוב בזהות ובעיצוב שלי".
"זאת הייתה שליחות של המורה שלי בקיבוץ, אייל צרפתי. הוא אמר לי 'תראה איזו דמות נפלאה סבתא שלך – למה שלא תיקח מצלמה ותתחיל לצלם אותה?'. זה באמת מה שעשיתי. התחלתי לצלם ולא הפסקתי במשך שנתיים, אספתי 300 שעות גלם, שזה המון בדוקו"
סבתא מרים נולדה בפולין בעיר רוֹבנוֹ, שהיום נמצאת בשטח אוקראינה. כבר כשהיא גרה שם היא הייתה פעילה בשומר הצעיר ורכשה שם חינוך ציוני ואת השפה העברית. כשהייתה כבת 20, הנאצים איימו להיכנס לפולין והיא ברחה לגבול הרומני עם חבורה של צעירים בני גילה, אבל נתפסה בידי הרוסים והעבירה שנתיים של מלחמה בשבי הסובייטי. בתום המלחמה היא חזרה לעיר הולדתה, שם התגלה לה גודל הזוועה – כל המשפחה שלה נספתה. לאחר מכן היא התחילה בפעילות הראשונה שלה יחד עם ברוך, מי שיהפוך בהמשך לבעלה ולסבא של יחיאלי. יחד הם התחילו לאסוף נוער הלום שואה שנמצא לבד, בלי משפחה, והם יצרו איזשהו גרעין שעלו איתו לארץ ישראל. כאן בארץ היא הגיעה לקיבוץ והתחילה לעבוד כמחנכת ומורה והעמידה דורות של חניכים.
סבתא מרים נשמעת אישה מרשימה מאוד. איך הגיבו במשפחה המורחבת כשהתחלת לתעד אותה?
"אני חושב שבהתחלה במשפחה לא ממש הבינו מה אני עושה. אני מניח שזה היה קצת מעצבן, איזה ילד רץ כל הזמן עם מצלמה, אבל די מהר הם למדו להתעלם. היו גם מי שהרימו גבה ושאלו האם הסיפור של סבתא צריך להיות מסופר ברשות הרבים? אבל ככל שהסרט הלך והתהדק, וצפינו בו יחד כמשפחה, כולם הבינו שמעבר לערך האמנותי יש פה גם מתנה של זיכרון משפחתי שיישאר לנו לעד מסבתא. אני חייב לציין שגם ברגעים הכי קשים ובצמתים הכי משמעותיים שסבתא חוותה ומופיעים בסרט, אף אחד לא אמר לי 'עכשיו אל תצלם' או 'זה לא לילדים'. בגלל אופי הקשר שלנו, היה טבעי מאוד שאני אנכח במקום ואפילו אשתתף בשיחה. נתתי את דעתי לא פעם על מה אני חושב שיהיה טוב לסבתא, אמרתי לה את זה והיא אפילו קיבלה את דעתי פעם אחת".
ומה היה היחס של אמא שלך לצילומים? הרי היא זאת שמנסה לשכנע את סבתא להביא עוזרת או לעבור לבית הבריאות, אז אם סבתא היא הגיבורה של הסרט, זה משאיר לאמא את תפקיד האנטגוניסטית, במרכאות כמובן.
"אמא שלי היא לא אדם שאוהב להיחשף, אבל היא הסכימה, בעיקר בגללי. היא האמינה בפרויקט הזה ותמיד תהתה אם הוא יצליח לפרוץ את גבולות המשפחה. לגבי הדמות שלה בסרט, זה בהחלט הטריד אותה מאוד ועדיין מטריד. אני לא חושב שבסרט הזה יש באמת אנטגוניסט, אבל היא כן הקונטרה של סבתא. אני רואה בשתיהן גיבורות ולשמחתי אנשים שראו את הסרט גם חושבים כך – הם תמיד מציינים את שתי הדמויות כדמויות מרגשות. מצד אחד סבתא עם ההתמודדות והכאב שלה, ומצד שני אמא שלי והאופן שבו היא מתמודדת עם זה ומנסה לעזור לסבתא".
כיצד החלטת שצילומי הסרט הסתיימו?
"אני זוכר שאחרי שנתיים של צילום אינטנסיבי, היה לי מאוד ברור שהמצלמה עכשיו נכנסת לארון והסתיימו הצילומים. זאת הייתה גם בחירה מודעת ומאוד מחושבת לא לצלם את סבתא יותר. זאת הייתה השנה האחרונה לחייה, כשהמצב הבריאותי שלה כבר היה פחות טוב, ורציתי לצלם את סבתא שאני זוכר ורוצה לזכור – סבתא מרים בכל כוחה".
כשנתיים לאחר מכן מרים אכן הלכה לעולמה. יחיאלי, אז כבר בן 16, נשאר עם חלל בלב ומאות שעות של צילומים. "כשסיימתי לצלם התחלתי לפרוק את החומרים בעזרת המורה אייל, ולעבור לשולחן העריכה. יצרנו איזו גרסה ראשונית, אבל הדברים לא התכנסו ברמת הדיוק שהיינו צריכים וזנחתי את החומרים לשמונה שנים. רק עכשיו, בשנה האחרונה, חזרתי אליהם ויכולתי להמשיך מהנקודה שבה עזבתי אותם, אבל עם בשלות שלא הייתה לי אז".
מה גרם לך לחזור אליו?
"אני זוכר שלפני שנה ישבתי עם אמא שלי בגינה ודיברנו על הפרויקט והיא אמרה לי שלדעתה אני כבר לא אסיים את הסרט. זה עצבן אותי מאוד, וכבר באותו ערב שבתי לשולחן העריכה. מפני שצילמתי אותו בגיל צעיר כל כך, אני חושב שיש פה הזדמנות לעסוק בנושא הזקנה ולהתבונן בה מנקודת מבט יוצאת דופן של ילד, שחווה את תהליך ההזדקנות של סבתא שלו. זה אומנם תהליך שכרוך בפרידה ובכאב, אבל יש בו גם הומור. הייתה למשל סצנה שלא נכנסה לסרט שסבתא החליטה למתוח את אמא שלי ואמרה לה בטלפון שכל הבית מבולגן לחלוטין, ושלה, לאמא שלי, יש עבודה עד חצות הלילה לסדר את הבית. כשאמא שלי נכנסה אליה היא כמובן מצאה בית מצוחצח ונקי. זה הצחיק אותי מאוד בזמנו".
איך עורכים סרט שבבסיסו אישה מבוגרת שמתמודדת עם זקנה וקושי, אבל עדיין מצליחים לשמור על כבודה?
"הנושא הזה של זקנה מעלה המון סוגיות אתיות. יש פה הרי מקרה יוצא דופן, כי סבתא כבר לא בחיים היום ואי אפשר לבקש את רשותה שוב. בזמנו סבתא כמובן נתנה את ברכתה לצילום הסרט, ורואים גם שהיא מישירה לא פעם מבט לתוך המצלמה ומדברת אליה ישירות, אבל אני לא יודע למשל אם היא שיערה שהיא תופיע בפסטיבל דוקאביב. הסוגיה הזאת דרשה ממני כיוצר להתמודד עם סוגיות שלא הכרתי קודם. בסופו של דבר האופן שבו התמודדתי עם זה היה לעשות את הסרט בהמון רגישות ומחשבה. ניסיתי לחשוב על כל שוט שמופיע בסרט, האם הוא מכבד את סבתא ומעביר את אהבתי אליה? האם הוא מכבד את האנשים האחרים שמופיעים שם? היו סצנות מסוימות שהורדנו, גם כאלה שהיו דרמטיות מאוד, אבל הרגשנו שהן צריכות ללכת מהשיקולים שציינתי. הייתה המון מחשבה ועיסוק סביב זה ואני מקווה שהצלחנו".
איך אתה זוכר היום את סבתא?
"סבתא חקוקה אצלי כדמות של אישה חזקה מאוד, דעתנית והחלטית, שמילה שלה זה קודש. גם כשהגוף כבר בגד בה וכשהיא לא קיבלה את ההחלטות בעצמה, אלא קיבלו בשבילה".
